"אחרי ה' אלקיכם תלכו... אף אתה נחם אבלים וכו'". ישנו חילוק יסודי בין דברי הספרי [עקב פיסקא מט] ונוסח הגמרא. בסוגיא בסוטה מוצאים אנו חובה לעשות כמעשי הקב"ה (בזעיר אנפין) - לבקר חולים, לנחם אבלים, לעזור לעניים ולדלים, וכן כל כיוצא בזה. ברם בספרי מבואר כי על המצווה לא רק להקפיד על פעולותיו שתהיינה דומות לאלה של הקב"ה, אלא שהוא בעצמו ידמה לכינויי הקב"ה - שיהא נקרא חנון, רחום, צדיק וחסיד. המרחק בין עשיית טוב וחסד והיות חנון וחסיד הוא גדול מאד. על פי דברי רבי חמא, המעשה הוא העיקר, ואילו הכוונה, הרגשת הלב, החווייה, אינה בכלל מצות "אחרי ה' אלקיכם תלכו". ברם, לפי נוסח הספרי, לא הפעולה אלא גם התגובה הפנימית חשובה. כשאדם מבקר חולה צריך הוא להשתתף בצערו (צריך שיחלה עצמו עליו), כשהוא מנחם אבלים יתאבל עמהם בלבו, כשהוא נותן צדקה לאדם עליו לשאת בעול מוכה זה ולהרגיש את כאבו. בשעה שרבי חמא דורש רק פעולת מצוה, הספרי מדגיש את הקיום שבלב במצוות צדקה וגמילות חסדים...
עיין ברמב"ם פ"א מהל' דעות, הל' ה-ו: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו', וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו וכו'". מבואר ברמב"ם, כי בגזירת הכתוב של והלכת בדרכיו שני היבטים נכללו: א) ללכת בדרכים אלו, כלומר לעשות מעשים טובים, כגמילות חסד וצדקה. הלכה זו מבוארת בדברי רבי חמא בר חנינא; ב) שיהיו מעשיהם קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו. במלים אחרות, אישיותו תקלוט מדות אלו והאדם יתן להן ביטוי באופן טבעי. תגובותיו ורגשותיו וכל זיקתו לזולת תהיינה טבועות בחותם חסד ורחמים, כלומר שיהיה חנון ורחום בעצמו בלי שום כפייה ע"י גורמי חוץ.
(רבי יוסף דב סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב, עמ' קע-קעא)
