לזכות ידיד נפשי ר' אברהם שרגא בן מלכה אסתר לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו יחד עם כל בני ביתו!!!
אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם הלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון:
"Rechava said in the name of Rav Yehudah: Whoever sees a corpse [on the way to burial] and does not accompany it comes under the head of 'He that mocks the poor blasphemes his Maker'. And if he accompanies it, what is his reward? R. Assi says: To him apply the texts: He that is gracious to the poor lends to the Lord, and he that is gracious to the needy honors Him."
Why is it so critical to accompany a corpse?
I love when people die. Actually, let me rephrase that. I love when ISIS-type people die. But I am also inspired when regular people die and at the funeral people get to thinking about their values and what is important in life. I would MUCH prefer if good people wouldn't die but there is something elevating about seeing normally materialistic people [like me!] get serious about spiritual matters. Death does that. At shiva homes, sports, politics and other nonsense lose all of their gravitas. The topics of conversation generally revolve around the meaning of life, the good deeds the person performed, love, caring, relationships etc. The depth of emotion shown reveals that ultimately it is emotional and spiritual desires that truly matter.
Giving honor to a lifeless corpse expresses that there is SOMETHING BEYOND our regular life. This person is now "useless". We generally relate to others as OBJECTS. My waiter exists in order to serve me food. The electrician exists in order to make sure my electricity is working. The computer guy exists in order to ensure that my computer is in good working order and so on and so forth.
Even a wife or husband only exist in order to ensure that the spouse have a better more fulfilling life. She has to take care of the kids and home, preferably bring in a second income, satisfy the man sexually etc. and he has to make a good living and be her companion etc. etc. An object. What can I get from this person. That is not ALWAYS the case but all too often it is.
Then a person dies. What can I get out of him? Nothing. So why go to his funeral? To honor all of the good that he did in his [or her] lifetime and to express that fact that they are not done yet. Now their soul lives on and watches this funeral and receives merit from any improvement in people's deeds and character that the departed triggered.
The soul lives on and we recognize this by accompanying it. If we fail to accompany the corpse then even if we claim to believe in the afterlife, our actions belie our deeds.
Honoring the dead is really, on a deeper level, an act of honoring Hashem Himself because it impresses upon us a sense of what is beyond this world and how that is what really matters. The finality of death [from this world] is a searing reminder that you can't take it with you and all that you are left with are your good deeds and depth of relationship with Hashem. This transforms the negative experience of loss into something very positive and meaningful.
The Rav writes:
(ברכות יח א): "כל הרואה את המת ואין מלוהו".
ההלויה תלמד שיש יחש לחיים עם המות ושפעולות החיים עושות רושם במצב המות. ובזה יתעורר לכבד את ד' בפעולות החיים שבידו כל ימי חייו, מפני שאינם פעולות שכלות כעשן, כ"א יתיצבו בלבוש אחר ע"י המות, אבל מציאותם תתמיד ותתן פרי. ומי שאינו מלוה, אפי' יודה בנצחיות הנפש וגם בתחית המתים, אבל אם לא ישים לב שיש חיבור לכל פעולות וארחות החיים גם אחרי מות האדם, וכפי הליכותיו בחיים ימצא אז ערכו האמיתי, עוד לא מלא תעודתו בכבוד ד', שעיקר המגמה מזה היא שלימות יצוריו. וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל". כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים. ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעות, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו רושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.
