Guest post by my beloved friend HaRav HaGaon R' Zevi Reinitz Shlita:
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, ל)
וקשה, דלמה רק עכשיו לפני קריעת ים סוף כתוב "ויושע ה' ביום ההוא", הרי לכאורה כבר היתה ישועה גדולה הרבה לפני זה בעשר מכות וביציאה ממצרים.
וביאור נפלא לזה ראיתי באבן עזרא, שכתב וז"ל: "ויושע - עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים, כי עד עתה היה עליהם פחד המלך". כלומר, שאף על פי שכבר עשה הקב"ה לבנ"י את עשר המכות והוציא אותם ממצרים, עדיין לא הרגישו ישראל בליבם את עומק הישועה, ועדיין היה להם הרגשה של פחד מהמצרים. ורק כשהם האמינו והרגישו בעומק נפשם שהקב"ה הצילם על שפת הים, רק אז היה שייך לומר שהישועה היתה שלימה ולכן "ויושע ה' ביום ההוא".
הרי לנו, שבאמת ב' חלקים היו בגאולת מצרים. החלק הראשון היתה עצם היציאה ממצרים. והחלק השני היתה הרגשת החירות והישועה על ידי ישראל. וכל עוד שלא הרגישו את זה בעומק נפשם, לא היתה נקראת "ישועה" בשלימות.
ואולי זו כוונת כפל הלשון בסוף ברכת אשר גאלנו, כשאנו אומרים "ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשינו" – דמה ההבדל בין "גאולתינו" לבין "פדות נפשינו". ואולי הכונה כנ"ל, ד"גאולתינו" הוא עצם הגאולה החיצונית, ו"פדות נפשינו" הוא זה שאנו מכירים בזה ומרגישים את זה בלבינו ובעומק נפשינו.
ובזה אולי הרווחנו גם הבנה בנוסח התפילה שאנו אומרים מידי יום ביומו, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון". ולכאורה זה שאנו מתפללים על שוב ה' לציון מובן, אבל למה אנו מבקשים שדוקא "ותחזינה עינינו", ומה הענין של ראיית עינים לכאן. ודומה לזה יש לשאול בנוסח הקדושה:"ועינינו תראינה מלכותיך" – דמה ענין ראיית העינים לכאן.
ונראה שהענין בזה הוא על פי המשך הפסוקים בפרשת בשלח, דכתיב בפסוק מיד לאחריו: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". ועיין שם באבן עזרא: "וירא - כאשר ראו ישראל זו המכה הגדולה, יראו מהשם". כלומר, שהראייה על שפת הים הוא זה שגרם להם לשכוח מפחד המצרים ולהפנים את יראת ה'. ומתוך ראייה זו: "וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
וכן הענין בנוסח התפילה שלנו. דאנו מתפללם לא רק שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון אלא שאנו גם נזכה לראותו, כלומר שאנו נזכה להפנים את ההרגשה והאמונה בזה בליבינו ועם זה הישועה תהא שלימה כמו שהיתה על שפת הים בקריעת ים סוף.
והנה, במשנה ריש פרק ערבי פסחים למדנו על חיוב הסיבה בליל הסדר: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". וכתבו הראשונים שם שהסיבה היא כדרך בני חורין וזכר לחירות.
ובסוגיא דהסיבה (פסחים דף קח ע"א) דנה הגמרא: "אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו בעי הסיבה". וביאר הרשב"ם שם: "אשה אינה צריכה הסיבה - מפני אימת בעלה וכפופה לו... בן אצל אביו צריך הסיבה - דלא הוי כפוף כל כך".
ולכאורה יש להתבונן בדינים אלו, דמה אכפת לן אם האשה או הבן מרגישים "אימה" או שהם מרגישים שהם "כפופין", הרי לכאורה הרגשה בעלמא אינה טעם לחייב או לפטור אדם מחיובו. ומה פשר הדברים לגבי הסיבה שאנו אומרים שהדבר תלוי בהרגשת הבן והאשה.
ולפי דברינו הנ"ל נראה שזה מובן היטב, שהיות וכל יסוד החיוב של הסיבה בליל הסדר הוא זכר לחירות, אז מובן שביסוד המחייב הוא עד כמה האדם באמת מרגיש שהוא בן חורין. וכמו שביציאת מצרים לא היה שייך לומר "ויושע ה' ביום ההוא" עד שבנ"י הרגישו והאמינו בישועת ה' בלי שום פגם ופקפוק, כן הדבר לגבי החיוב הסיבה שאנו עושין זכר לחירות. וכל עוד שיש על האדם איזה דבר שמונע אותו מלהרגיש את החירות בשלימותה יש לכל הפחות ספק אם אפשר לחייבו במצות הסיבה.
