שאלה
שלום וברכה. האם אדם חולה שאינו יכול לצאת מביתו, יכול לצאת ידי חובת קריאת מגילה דרך הזום או הרדיו? והאם מותר לענות אמן על ברכות דרך המכשירים האלו או דרך הטלפון?
תשובה
א. אין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה דרך זום או רדיו, והוא הדין בטלפון, כיון שאין זה קולו הישיר של הבעל קורא ואין בזה דין "שומע כעונה". ב. בשעת הדחק (כגון בתי חולים ואין אפשרות לקרוא את המגילה בחדרים), אין לערער במי שמקל לקוראה דרך רמקול וכדומה (ציץ אליעזר), בפרט אם היה ניתן לשמוע את הבעל קורא ללא הרמקול. ג. לגבי עניית אמן על ברכות דרך מכשירים אלו, לדעת רוב הפוסקים, ניתן לענות אמן אך אין יוצאים בברכות אלו ידי חובה. מקורות והרחבה: הפוסקים דנו בדברי הגמ' בסוכה (נא:), שם מובא שבאלכסנדריא של מצרים היה ביכנ"ס מפואר וענק, והגבאי היה עומד על הבימה "והסודרין בידו, וכיון שהגיע לענות אמן, הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן". כלומר מפני גודלו של הביכנ"ס, לא כל הציבור שמע את השליח ציבור, ולכן הגבאי עמד במקום שכולם רואים אותו, וברגע שהש"צ הגיע למקום שהיו הציבור צריכים לענות אמן, הגבאי היה מרים את הסודר, וכולם ראו אותו וענו אמן. ודנו הראשונים מדוע אין בזה "אמן יתומה", שהרי אינם יודעים על מה עונים אמן, או עכ"פ לא שמעו את הברכה, ראה בזה לקמן, ומה שכתבו רש"י ותוס' שם שמדובר שידעו עכ"פ על איזו ברכה מדובר, וכבר דן בזה באריכות מרן הב"י (או"ח קכ"ד ז'), וראה שם שהעמיד כדעת רבנו יונה שהמתפללים שם לא היו בני חיוב כיון שכבר התפללו ויצאו ידי חובה, וכן פסק בשו"ע (שם ח'): "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת, וש"צ מברך וזה אינו שומעה, אע"פ שיודע איזו ברכה מברך ש"צ, מאחר שלא שמעה - לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה". וברמ"א שם הוסיף (ע"פ רש"י תוס' ותשב"ץ) שיש מחמירים שאפילו אינו מחוייב באותה ברכה - לא יענה אמן אם אינו יודע באיזו ברכה נמצא הש"צ, כיון שגם זה נחשב לאמן יתומה. וכעת יש לדון בנידון שאלתנו האם אפשר לשמוע ברכות קריאת מגילה וכדומה דרך מכשיר זום, וכן רדיו או טלפון, שבאלו יודעים באיזו ברכה אוחז המברך, אלא שאת קולו הישיר איננו שומעים, והגמרא הנ"ל מהווה בסיס איתן לכאורה לכך, שניתן לענות אמן אף שלא שומעים באופן טבעי את המברך, ויש שחלקו על כך וכפי שנבאר בהמשך.
תחילה וראש, נביא את הראשון שנשאל מעין זה (לפני כארבע מאות שנה), המהר"י חאגיז בספרו שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' מ"ה) שם הוא דן בקצרה לגבי חרש שאינו שומע רק ע"י כלי סמוך לאזנו כמין חצוצרות, והעלה שם להתיר, ע"פ המבואר בגמ' בסוכה (לז: ובתוס' ד"ה דבעינן) שלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. ועפ"ז חידש לומר שם הוא הדין שמיעה ע"י דבר אחר שמע שמיעה, ואף יוצא בזה בכל מצוות התורה שהם בשמיעה כגון בשופר. עיין שם. וכן דעת המהר"י ענגיל (גליוני הש"ס ברכות כה: ד"ה ערוה בעששית) ששמיעה ע"י טלפון נחשבת שמיעה, וכן העלו בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ע"ב), ובשו"ת פני מבין (סי' ק"ג) שנחשב הדבר לשמיעה לכל דבר, ולכן מחוייב לענות קדושה וברכו ואמן על ברכה ששומע באופן זה. והנה בספר שערים מצויינים בהלכה (סי' ו' סק"ה) כתב על דברי הפוסקים הנ"ל שהמציאות הטכנולוגית מראה אחרת, וז"ל: "והגאונים הנ"ל דנו מצד דין תורה, אם היה במציאות שישמע קו אדם עצמו בסיוע כלי מכונה, אבל בזמנינו כבר נתגלה דפעולת כל המכשירים האלו כטלפון ורדיו וכדומה, אינו שומע קול המדבר בעצמו, ופעולת כל המכשירים, מהפכים גלי קול אדם לגלי חשמל, וחוזר תיכף ומהפכו לגלי קול, ולכן המכשיר הקולט את הקול דומה לתקליט של גראמופון שהשומע ממנו רק קול תקליט שומע ולא קול אדם בעצמו, וממילא אינו יוצא שום מצוה ואינו עונה קדושה וברכו ואמן אחר ברכות האלו". ולפי דברים אלו אין לענות כלל, אולם אין הדבר מוסכם. גם בשו"ת משנה שכיר (סי' ל') העלה הגרי"ש טייכטל להמנע לענות אמן דרך רדיו או טלפון והוא, מטעם נוסף, מחשש שיש טינוף או צואה או ע"ז באמצע הדרך, וכפי שמבואר בהלכות תפילה (שו"ע סי' נ"ה). אולם אחד מרבותיו, בעל המנחת אלעזר (שם) לא חשש לכך, וטעמו מפני שהקול נפסק בדרך ואינו נשמע שם. וכתב שקי"ל כירושלמי שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים. אולם דעת המנחת אלעזר שלא ניתן לצאת ידי חובה של מצוה מהתורה, כגון תקיעת שופר, וז"ל: פשוט לענ"ד דלא יצא דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפרש"י (ראש השנה כח., ובשו"ע סי' תקפ"ז). והכא נמי בא הקול ע"י הטלפון מעורב, לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כאוב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט". והאריך בנידון בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט'), ודעתו כמו שכתב בספר שערים מצויינים בהלכה שהבאנו לעיל, ובתוך דבריו כתב, וז"ל: ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול, ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם", וכתב ביחס לעניית אמן על ברכה ששומעים דרך הטלפון, שנראה שיש לשמיעה זו את דין הנפת הסודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים, כמובא בגמ' שהבאנו בתחילה, וכתב שהעונים נחשבים רק כיודעים באיזה ברכה הש"ץ עומד ולא יותר, כפי שהעמידו חלק מהראשונים (שם). והסיק שם הגרשז"א: "שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה", וכתב שרק אם עומד בביכנ"ס או סמוך "ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות ע"י רמקול" אז אפשר לומר שניתן לענות אמן, כיון שאז נגרר אחרי הציבור, כמו בביכנ"ס אלכסנדריה שבמצרים, "משא"כ בעומד רחוק ושומע ע"י טלפון, נלע"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה". כיון שאינו שומע קול אדם, אלא קול חשמלי, וכתב ש"רדיו עוד יותר גרוע מרמקול וטלפון, כי חוץ מזה שהמיקרופון הקולט את קול האדם מוליך למשדר רק זרמים משתנים כמו בטלפון, אף גם זה יש כאן שהם אינם הולכים כלל ישר אל המגנט שבמקלט הרדיו, אלא בתחילה הם נישאים על גלי הרדיו היוצאים מהמשדר וכו'". וסיים שם בחריפות שרבים סוברים מחשבת הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את הקול, והאמת אינה כן, וכתב שהסכימו אותו ת"ח מביני מדע. והנה בספר מקראי קודש (מגילה סי' י"א) לאחר שהביא הגרצ"פ פרנק את דברי המהר"י ענגיל (שם) ושו"ת הלכות קטנות (שם), כתב לחלק בין שמיעת קולל שופר לבין שמיעת מקרא מגילה, וז"ל: דבשופר אם יש בו תערובת קול אחר פסול, וקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר, אבל לענין מגילה יש לדון דשפיר דמי וכו'", עיין שם.
וכן נראה דעת הציץ אליעזר (ח"ח סי' י"א) עם מעט הסתייגות: "האמת אגיד דבלבי מקונן ספק גדול גם לאידך גיסא, דאולי בנוגע לקריאת המגילה וכיוצא בזה, מלבד בתקיעת שופר, הצדק על הבעל מנחת אלעזר ובעל מנחת אהרן הסוברים, שאם שמעו את קריאתה דרך רמקול דיוצאים ידי חובה... וכפי הנימוק שמסביר הגאון בעל מנחת אלעזר ז"ל בספרו שם שכותב שלכן י"ל דהשומע קריאת מגילה דרך הטלפון יוצא ידי חובה, משום דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא... לכתחילה בוודאי יש לעשות כל טצדקי לחזר שלא להשמיע קריאת המגילה דרך מיקרופון אבל בעברו וקראו בוודאי אין מקום לבוא ולפסוק בסכינא חריפה שלא יצאו יד"ח והברכות כאילו היו לבטלה, ובאין דרך אחרת או כפי שנשאלת במקרה אחר על בי"ח גדול שא"א להעביר שמיעת קריאת המגילה לחולים כי אם דרך המיקרופון, אזי המורה כל כגון דא להתיר אפילו לכתחילה השמעת קריאתה באמצאות כלי המיקרופון אין מזחיחין אותו". וכן נראה שהיה סבור מעיקרא הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד סי קכ"ו) אך למעשה הסתייג מלהורות כן: "בדבר שבפורים הבא עלינו לטובה דחוק המקום לשני מניינים וכל התלמידות כשיקבצו למקומם בביכנ"ס לא ישמעו בלא רמקול, שאולי יש להתיר בשעת הדחק כזה, לפי מה שראו תשובה שלי באגרו"מ (ח"ב סיק ק"ח) שיותר מסתבר שיצאו בזה, אבל כיון שלא ברור להתיר וגם הוא ענין חדש אין לעשות כן, הנה אף שהוא קצת דחק אין ראוי לעשות כן לדעתי". והנה בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ס"ח) נשאל אודות השומע סליחות בביתו דרך הרדיו בשידור חי, האם חייב לענות אמן אחר הקדיש שאומר השליח צבור, והאם חייב גם כן לענות י"ג מדות עם הצבור. ותחילה הביא את דברי חז"ל (סוטה דף לח:), אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והביא את ביאור התוס' (פסחים פה:), שכוונת הגמ' שאם שומע קדושה ואמן יהא שמיה רבה מהצבור, עונה עמהם, ואין המחיצה מפסקת למונעו מלענות עם הצבור. וכתב שנראה שהוא הדין בנידון שלנו. וכן דן ביחס להפסק של טינוף, האם מרן הכריע כסתם להקל או כיש אומרים להחמיר, והסיק שמרן סובר להחמיר כיש אומרים, כיון שהי"א מפרשים דעת הסתם. אולם מצא להקל בכך, ע"פ דעת הגר"א (מעשה רב סימן מז), שמבית לבית השומע קדיש וקדושה ואמן יכול לענות עם הצבור, אפילו כשיש בינתים הפסק של טינופת או עבודה זרה, כיון שאינו רואה. וציין שכן העלה הגאון ממונקאטש. ולגבי מה שהעירו ביחס לקול הנשמע דרך הרדיו, שאיננו הקול הטבעי של האדם, אלא הוא קול הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא. כתב וז"ל: "ואין לדמותו לשומע מתקליט של גרמופון שבודאי אינו עונה אמן אחר ברכותיו, וכמבואר בתשובת הגאון רבי חיים ברלין שהובאה בשו"ת אהלי אהרן חלק ב' (סימן סד), וכן פסק בשו"ת פרי השדה חלק ג (סימן צא אות ג). אכן החילוק מבואר, ששם הקול של המדבר נפסק מכבר, ופנים חדשות באו לכאן, כשהוא שומע מהתקליט, שאינו בר חיובא, וכפיס מעץ יעננה. אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם". וראייתו של היחוה דעת, במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים, וכפי שהסבירו התוספות (שם נא:) וכן בברכות (מז.), שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות. והרה"ג רבי יעקב משה טולידאנו בשו"ת הים הגדול (סימן כט) כתב גם כן שיש לחלק בין השומע ברכה מתקליט של גרמופון, שאינו עונה אחריו אמן, לבין השומע ברכה דרך הרדיו או הטלפון, שצריך לענות אמן, שאין ריחוק המקום מעכב, ולא עוד אלא שאם כיון המברך להוציאו ידי חובתו ונתכוון גם הוא לצאת ידי חובה, יוצא ידי חובתו בברכה ששומע דרך הרדיו והטלפון, וכתב הגרע"י שמצא לדעה זו חבר. אולם למעשה חלק הגרע"י על סוף דבריו של הג"ר יעקב טולידאנו, וכתב: "לפי מה שנתבאר בדברינו נראה להלכה שאינו יוצא ידי חובתו בברכה זו מכיון שלא שמע הברכה במישרין מפי אדם בר חיובא, אלא באמצעות הממברנא שברדיו". והוסיף: "שכן וכן פסק ידידנו הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך שליט"א, והובאו דבריו בשערים המצויינים בהלכה (עמוד פא)".
[יש לציין שלדעת הגרש"ז אין לענות אמן כלל, וכעת לא מצאתי את הציון בספר שמ"ב שתחת ידי] והסיק בסיכום התשובה: "השומע סליחות וי"ג מדות דרך הרדיו בשידור חי, עונה אמן וי"ג מדות, אבל השומע קידוש או מקרא מגילה מהרדיו, אינו יוצא ידי חובתו, שחייב לשמוע מפי אדם בר - חיובא, ולא דרך גלי האתר. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב". חשוב לציין שגם דעת מרן החזו"א נוטה לכך, וכפי שהעיד הגרשז"א (בתשובתו שם בהערה): "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל, ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך אנשים המדבברים ביניהם, אפשר דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה, דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת "לאחר" קול האדם, משא"כ בטלפון ורמקול", ואף שסיים שם הגרש"ז: "ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואיני מבין אותו". מכל מקום יש לצרף את דעת החזו"א ששמיעה זו נחשבת כשמיעה לקול דבר, לפחות לעניין עניית אמן. למעשה מכל האמור, יש לחלק בין אדם השומע מרדיו או טלפון דברים שבקדושה המצריכים עשרה, שאינו יוצא בזה ידי חובה, ואף עולה מדברי רוב הפוסקים שנכון להמנע מלענות על כך. לבין עניין אמן או סליחות או י"ג מידות, שגם יחיד יכול לאומרם (באופנים מסויימים). בשעת הדחק אין לערער במקילים לזקוקים לכך (כגון בתי חולים), לצאת ידי חובת בקריאת מגילה דרך רמקול וכדו'. ולגבי עניית אמן על ברכות, כיון שמדברי פוסקים רבים (שו"ת הלכות קטנות, המנחת אלעזר, המהר"י ענגיל, החזון איש, הגרצ"פ פרנק, היחוה דעת ועוד) נראה בפשטות שאין כל חשש לענות, ויש שאף חייבו לענות - ודאי שהעושה כן יש לו ע"מ לסמוך. בברכת רפואה שלמה ובשורות טובות לכלל ישראל, פורים מאיר ושמח !
yeshiva.org
