על מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (א) / הרב יהודה שביב
(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: (ב) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: (ג) ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: (ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיָּרְדִי בוֹר: (ה) זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: (ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: (ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם: (ח) ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: (ט) אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן: (י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: (יא) שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי: (יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: (יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:" (תהילים ל')
עינו של הלומד נשואה בראש ובראשונה אל כותרת המזמור. כאן הכותרת מובנת כשלעצמה. הקושי הוא למצא קשר בינה לבין המזמור, כי "לא נמצא בו שום ענין מחנוכת בית" (מלבי"ם). פרשנים ראשונים ואחרונים עסקו בבעיה זאת שהיא החשובה ביותר להבנת ענינו ותוכנו של המזמור. אך קודם לבירור זה יש לנסות ולהבין את המזמור תוך ניתוח פסוקיו.
"מזמור-שיר" – בצרוף זה נתקלים אנו לראשונה בספר תהילים. הרב זצ"ל בסידורו (ח"א עמ' קפ"ו) מבחין בין מזמור לבין שיר. מזמור-מנגינה ללא מלים, הופעה נשמתית. שיר-מחשבה מיושבת המתלבשת במלים. מזמורנו – צירוף של שני אלו.
"ארוממך ה' כי דליתני" – הגבהתני העליתני. כנגד ההגבהה וההתרוממות שמרים ה' את האדם, מרומם האדם את ה' כביכול. כיוצא בזה אמרו משה ובני ישראל שעה שהודו לו על הצלתם: "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו". ישועה באה לו לאדם למען יזמר ולא ידום לעולם (פסוק אחרון), ובזמרה זאת כאילו הוא מרומם את ה'.
בפסוק ג' אומר דוד: "חייתני מיורדי בור". בור, בדרך כלל, בור מים הוא. את המים מעלים בדליים. מתאים כאן איפה הביטוי דלה-דליתני. ה' כאילו מעלה את דוד מתוך הבור, בור תחתיות. חוט קושר את הדלי אל הדולה. העליה מעמקי שאול ותחתיות בור באה ע"י קשר מתמיד בינו לבין הקב"ה. (השוה ביאורו של רשר"ה) יתר על כן – הדלי אין מקומו תוך הבור, מצוי הוא למעלה, כשרוצים לשתות ולהשקות מורידים את הדלי מטה כדי להעלות בעזרתו מים. ירידתו – צורך העלאת המים היא. כאילו בכוונה תחילה מורד דוד אלי בור כדי להשקות את הצמאים מים. "לא דוד ראוי לאותו מעשה... דכתיב: 'ולבי חלל בקרבי'... אלא למה עשה? – לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד" (ע"ז ד;). ירידתו של דוד להורות תשובה באה. התשובה – המים שאותם מעלה דוד – הדלי. "תשובה נמשלה למים" (ב"ר פרשה ב', ה). מעתה ברור: "ארוממך ה' כי דליתני" – כי עלייתו של דוד יש עמה יעוד. באמת דוד הוא אב בדבר זה, וללמד יצא שכל נפילה וירידה תכליתן העלאה. העלאת מים המצויים דוקא בתחתיות הבור. ועצם עליה זו – עיקר רוממתו של הקב"ה.
"ולא שמחת אויבי לי" – האויבים שמחים למחלתו ומיחלים לקיצו. השוה פרקים לח, מא, שם עם תאור מפורש של פגעיו ויסוריו הגופניים והנפשיים.
"שועתי אליך ותרפאני" – שועה היא הזעקה הבאה מעמקי שאול. "מבטן שאול שועתי, שמעת קולי" (יונה, ב' ג). לכאורה שני שלבים כאן. השוועה ובעקבותיה הרפואה. באמת השוועה היא היא הרפואה. כי הרי הרגשת השאול והשכול באה עקב הסתרת הפנים: "הסתרת פניך הייתי נבהל". כשהנופל משווע, יוצר הוא מחדש את הקשר בינו לבין ה', ושוב מאירים אליו פני חסדו ית' – "כי עמך מקור חיים" (תהילים לו, י).
"העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי בור" – משמע הנפש כבר היתה שרויה בשאול. לעומת זאת ניצלה כאילו מירידה אלי בור. בור כאילו מדרגה תחתונה יותר. על ההבחנה בן שאול לבור ראה בעולת ראיה ח"א עמ' קפז.
"זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו" – על ההבדל שבין שמו של ה' שזכרו, מעמידה אותנו הגמ' בפסחים (דף נ.). שם – בחינת העתיד. זכר-ההוה. זימרה, הורנו הרב, היא עצם נגינת הנשמה. זו הבחינה יאה לשם ה'. ולזכרו – הודיה, המבוטאת במילים.
"כי רגע באפו חיים ברצונו" – כי בהוראת אשר. הודו לזכר קדשו אשר אמנם רגע באפו אך לעומת זאת חיים ברצונו. באותו רגע של אף, דומה לאדם כאילו נופל למחשכי ארץ. אך עם עלותו מתברר לו שבאמת חסד וחיים מלא כל הארץ. בפשוטו של כתוב: הקריאה לזמרה והודיה היא על החיים שברצונו. עומקם של דברים: ההודיה היא גם על האף והזעם שאך רגע הם.
"ההשקפה הכללית של חסד ד' המלא עולם תלמדנו, שהטוב והחסד של החיים הם היסוד הקבוע והמנצח במציאות. ואם אנחנו מוצאים את הרע, את האף והזעם שמתגלה בעולם, הרי הוא לעומת הטוב הכללי דבר עראי, יוצא מן הכלל. ובא רק כדי לבסס את הטוב, להעמיקו ולהרחיבו... האף הוא רק רגע, שוטף וחולף, עובר ומתבטל, כדי להבהיק על ידו יותר את יסוד החיים וההויה במלא טובם." (עולת ראיה שם וראה גם בסוף המזמור).
נמצא גם לאף ולזעם תפקיד בתוך המכלול של חסד וחיים שברצונו.
"ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם" – בתקופת השלוה דומה לו לאדם כאילו אוחז הוא בנצח. אינו עשוי להכשל לעולם. כאילו המסגרת לעצמו יצוקה היא ואיתנה. כאן קיימת הסכנה של בגידה עצמית של תחושת אי תלות.
"ה' ברצונך העמדת להררי עז" – רק לאחר הנפילה הגדולה היודע הוא האדם אל נכון שאך רצונו של ה' הוא שנתן חוסן למעמדו. כל אותו בנין של עוצמה, מבטח השוה שהאדם בטח בעצמו, במעמדו, בכחותיו – מתמוטט בזמן של הסתרת פנים. ואותה הרגשה של "בל אמוט לעולם" הופכת לבהלה. האדם כאילו מאבד אז כל מאחז ומשען.
"אליך ה' אקרא ואל א-דני אתחנן" – ישנם כאלה, שמצב כזה של בהלה מהוה עבורם סוף פסוק. ואז מסתובבים הם בעולמו של הקב"ה כיצורים נפחדים, נבהלים, נחפזים, חסרי אמונה ונואשים. לא כן המאמין הגדול. אין הבהלה מביאתנו ליאוש. המאמין יודע שבכל מצב עדין קיימת תקוה. תמיד יש מקום לזעקה ותפילה מקירות הלב. ועל כן "אליך ה' אקרא..."
"ה' אקרא" – כלפי המהות המוחלטת באה רק קריאה ללא פירוש של טענות ובקשות. אך עם שם אדנות המורה על השגתו יתברך בהוה, מדברים דברי תחנונים.
"מה בצע בדמי ברדתי אל שחת" – מה טעם בחיים אם סופם גהנם (רד"ק). לא על כליון הגוף זועק כאן דוד אלא על חוסר ערכיו. חיים של ניתוק מה', של הסתרת פנים – אינם חיים. חיים שסופם שחת – אף לתחילתם אין חשיבות. וכיון ש"חיים ברצונו" והוא "מלך חפץ בחיים" יש לבקש על תוכנם
ומהו אותו תוכן?! –
"היודך עפר היגיד אמתך" – הנה שמענו! להודות ולהגיד אמתו של ה' הגדה שבאה מתוך הכרה מתוך ראיה פנימית אל מהותה של הנפש, אל מהות חיי אדם. "ואני ידעתי גואלי חי... ומבשרי אחזה אלו-ה" (איוב י"ט כה-כו).
"שמע ה' וחנני, ה' היה עוזר לי" – איזה ניגוד לתחושה של "בל אמוט לעולם". ואכן שמע ה' תחינתו – "הפכת מספדי למחול לי". נאמר על דוד כאילו ספד כשחש עצמו שוקע במעמקי שאול, ועתה הפך המספד למחול. ותחת השק אוזר הוא לבוש של שמחה.
כל זאת "למען יזמרך כבוד ולא ידום".
לא כן הבין האבע"ז, לדידו כאילו יש לקרוא: "ה' אלקי לעולם אודך למען יזמרך כבוד", דהיינו כל אדם שיש לו כבוד.
"ה' אלקי לעולם אודך" – את הרגשת "בל אמוט לעולם" המעידה על בטחון בכחו הוא תופסת הרגשת "לעולם אודך" משמע מצב מתמיד של מתן תודה, של תלות.
באמת בסופו של דבר חוזרת לדוד הרגשת הנצחיות: "יזמרך כבוד ולא ידום... לעולם אודך". אך כאן בטוח הוא ששוב לא יהיה נבהל. עם התבטלותו של האדם נוכח הישות הא-להית הנצחית יכול הוא להבטיח את נצחיותו שלו. דוקא התלות, חוסר הבטחון העצמי – היא המבטיחה יציבות ואחיזה איתנה ובלתי פוסקת. נמצא תכלית יסורים, להראות לאדם שתלוי הוא בה', לנפץ את אשלית היציבות כדי להביא לאדם יציבות של אמת ע"י הרגשת תלותו בה'.
* * *
יש ענין רב בהשואת מזמורנו למזמורים ו' ו-פ"ח. בשניהם מצב דומה, אדם העומד בשערי שאול ומשם משוע. במזמור פ"ח ניתן ביטוי רב יותר לתפילתו של אותו נופל והוא אחד מהמזמורים המעטים שאינם מסתיימים בתקוה טובה ובבטחון. במזמור ו' מקוננת אצל המתפלל ההרגש ששמע ה' תפלתו וזה פתח-תקותו.
לעומת זאת מזמורנו הוא כבר ממש מזמור הודיה, ונמאר בשמחה ובמחול. התפילה בעמקי שאול מתוארת כמעשה שהיה. מבחינה זאת מאלפת השואת מזמורנו עם תפילת ההודיה של חזקיהו המלך שהעלה אותה על כתב בחיותו מחוליו. (ישעיהו לח, ט-כב) ומכאן פתח להבנת החטא שהביא לאותו חולי של מיתה. (השווה עם העיון במזמור ו' – עלון שבות שנה א' גיליון ו').
* * *
משנתברר ענינו של המזמור יש לשוב ולתור אחר קשר בין כתרתו לבין תוכנו, ויחד עם זה להבין לאיזה בית מתכוונים כאן.
גם האבע"ז וגם המלבי"ם הבינו שהמדובר בחנוכת ביתו של דוד. אבע"ז – ביתו כפשוטו. מלבי"ם גופו של דוד, שהוא משכן ובית לנפשו. לאבע"ז נצטרפו כאן כאילו במקרה שני האירועים. חנוכת ביתו הפרטי של דוד, בית הארזים והבראתו מחוליו. לפי המלבי"ם הדברים פשוטים יותר במזמור מדובר על חנוכת הגוף כאילו מחדש, והנפש שרה על חנוכת ביתה שלה.
לא כן בדברי חז"ל. תושבחת שירתא על חנוכת בית מקדשא לדוד" – תרגום. וכן בדרשות חכמים.
מעתה מתוסף לקושי הראשון: היכן במזמורנו רמז לחנוכת אותו בית? קושי נוסף: מה לדוד אצל חנוכת בית המקדש, והרי לא דוד בנה אלא – שלמה בנו לאחר מות אביו? אדרבא – הנביא מדגיש שלא דוד הוא זה שיבנה את הבית (שמ"ב, ז. דבהי"א, יז).
מכאן לימוד גדול:
"בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו. רצונך לידע, שלמה בנה ביהמ"ק שנאמר (מ"א, ו') 'ויבן שלמה את הבית ויכלהו'. בשביל שנתן דוד נפשו על ביהמ"ק שנבנה, שנאמר (תהלים קלב): 'יזכור ה' לדוד את כל ענותו... אם אבא באהל ביתי... אם אתן שינה לעיני... עד אמצא מקום לה'.
ולא קיפח הקב"ה שכרו אלא הכתיבו על שמו: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. לשלמה אין כתוב כאן, אלא לדוד" (במד' ר יב, יא. תנחומא בשלח)
האם אין במזמורנו הדים לאותה ענות נפש של דוד!
אך לא רק לקח מוסרי אלא אמת גדולה. סוף מעשה במחשבה תחילה. האחרות נעוצה בראשית. הנקודה הבראשיתית המחשבתית, היא המביאה לידי גילוי המעשה עד סופו. כשמגיע המעשה לסופו עם חנוכת הבית, הרי שיש להקדישו להוגה, לחושב שיוזם – "אמר לו הקב"ה חייך, הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בונהו, לשמך אני כותבת" (ילק"ש שמב רמז קמה)
האדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מאיר יותר. מזמור השיר על חנוכת הבית נצחי הוא. חייב ויכול להיות מושר תדיר. בנינו של שלמה נהרס. לא כן חזורו של דוד, צפיתו, תשוקתו, ההכנה לבנין, כל זה קיים לעד ועל כך שרים מזמור. (מחשבות חרוץ כ'. עפ"י החסידות לספר תהילים).
ועדין היכן במזמור רמז לחנוכת הבית.
במסכת בשבת (דף ל') השמיענו רב יהודה בשם רב:
"מאי דכתיב: 'עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו'. אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע מחול לו על אותו עון. אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמו אות בחיי. אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש בקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד'... ולא נענה. כיון שאמר: 'ה' אלקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך' (דהי"ב, ו') – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פנו כל שונאי דוד כשולי קדרה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון".
מזמורנו, על רפואת הנפש וסליחת העון – הוא המזמור שיאה לאמרו עם חנוכת הבית, שהוא הבית, שנבנה ע"י שלמה בנו של דוד מבת שבע, עדות לכל באי עולם שנמחל חטאו של דוד (עפ"י רד"ק). בו, בזמור של רפואה וסליחה, חונכים את הבית, שהוא בית תפילה לכל אדם באשר הוא על פגעיו ועל נגעי לבבו. (ראה דבה' ו שם).
