יש זמנים של קצה. ימים עם תחושת מחנק של אין מוצא; אפילה ואין אור. יש שהנפש נחשלת, כושלת, ולא מצליחה להמשיך לצעוד קדימה.
אלא שבסיום כל קצה דרך ממתין מקצה נוסף, חדש. וכשם שקצה הלילה נושק
לראשית היום, כך לכל סוף סמוכה התחלה, ובעת שנדמה כי הנפש כושלת ואבדה התקווה - אפשר לסמוך לה התחלה ולקום מחדש.
זה עניינו של חודש אדר. הוא ממוקם בקצה השנה, אך בו גם טמונה תחילתה המחודשת. המן שמח כשנפל בו הפור לכליון ישראל; בו מת מושיעם של ישראל. אך לא ידע שבו הוא גם נולד.
בימי מרדכי ואסתר, בסוף גלות בבל, נדמה היה כי החושך יכסה ארץ והגאולה לעולם לא תאיר עוד. אך כמו שהשחר, סוף הלילה, סמוך לאור היום, כך אסתר, סוף כל הניסים, סמוכה הייתה לגאולת בית שני.
עמלק מבקש לזנב בנחשלים, ברגעים של הקצה, בנפשות שבעקב המשיח. אך בכך מנצחים אותו - בחיבור הקצה לקצה, הסוף להתחלה המחודשת, עד שנוצר מעגל אינסופי שלם; בשכרות המגלה שגם הקצה המרוחק של הגוף מחובר עם הנשמה, ומשנכנס אדר מרבים בשמחה.
-ע"פ כתבי הרב הדרי זצ"ל-
