בדיחה יהודית ישנה מספרת על צעיר מעיירה בפולין שהלך לאוניברסיטה בפריז. כשחזר תהו על קנקנו – האם נותר ירא שמים כשהיה. בתחילה, ראו שלא שינה פיאותיו, זקנו, ציציותיו, והליכותיו כולן מקרינות יראת שמים. ערב אחד ראתה אימו שהוא מצחצח שיניו במברשת, מעשה מודרני שלא היה נהוג בעיירות פולין, אלא בידי המשכילים שחלקם התנצרו לבסוף. מיד התריסה כנגדו ואמרה – מה לך להתחזות לירא שמים? לך כבר ותשתמד מיד…
מעבר לחיוך שמעשיה כזו מעלה על שפתינו – מסתבר שאכן סכנה גדולה הסתתרה מאחורי מברשת השיניים. זאת מכיוון שמאחורי השינויים בניקיון ובבריאות עמדה פעמים רבות מערכת ערכים שלמה שהוחדרה בעזרתם של נושאים חשובים אלה. התפשטות הקולוניאליזם האירופאי, בעיקר במהלך המאות 19-20, כללה החדרת ערכי־היגיינה לארצות אסייתיות ואפריקניות בידי רופאים ובעיקר אחיות. אך אלו לא הצטמצמו לתפקידם המקצועי, חינוך לניקיון והיגיינה, אלא ראו עצמם כשגרירים להפצת ערכי התרבות המערבית בתחומים נוספים, כגון מבנה המשפחה, סגנון הלבוש לנשים, תכנון ילודה, חינוך הילדים וחשיבות ההשכלה (דפנה הירש, באנו הנה להביא את המערב: הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט).
ב.
ראשי היישוב הישן ובראשם הרבנים הטילו בשנת תרט"ז (1856) חרם על כל מי הלומד והמלמד במוסד שהכניסו אליו לימודי חול ובעיקר לימודי שפות, מה שנקרא "חרם השקאלס". זאת מחשש שהתלמידים יצאו לתרבות רעה, וכפי שקרה ליהודי גרמניה ועוד קהילות. אך נשק זה הלך ואיבד את כוחו. עוד ועוד מוסדות מודרניים נוסדו גם בארץ ישראל, כאשר בתחילה הם מקפידים על תפילות ומצוות והיקף נכבד של שיעורי קודש, אך הערכים החילונים היו דומיננטיים, העיקר והם שינו את עולמם של התלמידים. עם השנים – בעיקר החל מתקופת שלטון פקידי הברון במושבות (אמצע שנות השמונים של המאה ה-19) הפכו המוסדות ליותר חילוניים, ואף המרידו את הילדים נגד הוריהם ה'מיושנים' השייכים לעבר. תהליך זה הלך ונמשך עשרות שנים, ודור הילדים עזב ברובו את חיי התורה והמצוות. בתחילת המאה העשרים, הוקמה הגימנסיה העברית שכהגדרת הראי"ה היתה גרועה אף מהמיסיון! בכל הנוגע להעברת הילדים על דתם, ילדים שבאו מבתים דתיים המקפידים קלה כבחמורה. אחריה הוקמו עוד ועוד בתי ספר בדומה לה, גם ביישוב הישן.
רבים נהרו מן ה'חדר' המיושן אל בתי חינוך מודרניים, שלעתים היו אנטי־דתיים במוצהר, אך נשאו ברמה את הדגל הלאומי, אימצו את אהבת החיים ושמחת החיים, הסדר וההיגיינה, והתאימו יותר לרוחות החדשות שבאופנה. גם מקומו של השיקול הכלכלי לא נפקד: בפני חניכי המוסדות החדשים נפתחו שערי פרנסה שהיו נעולים בפני לומדי התורה, שהוסיפו להסתגר בחדרים ובישיבות. הורים דתיים ששלחו לשם את ילדיהם, סברו בתמימותם שישלימו את החינוך לתורה ויראת שמים בבית המשפחה. מה שכמובן התבדה תוך זמן קצר.
ג.
הראי"ה עסק בענייני החינוך באינטנסיביות רבה, וכפי שתיאר
בראשית בואי לאה"ק, פקחתי עין לראות כי הננו מוכרחים לסול מסילה חדשה לתקומת היהדות, שהיא תקומת האומה באמת בא"י, ראיתי את חלישות הכח ודלדול החיים שבמוסדים שהם עמודי התורה והיהדות שבישוב הישן, ולעומת זה את הריקנות והזוהמא של הנכריות, הקוראה את עצמה עִבְריוּת, או גם שאינה כבר קוראה, שבמוסדים שבאו לרגלי הישוב החדש, ולבי נמס בקרבי (איגרות-הראי"ה, שמט)
הוא קרא בכל כוחו לשנות את המצב, וכהגדרתו "מסילה חדשה". השינוי, בכל ההיבטים החיצוניים, לא נגע בעניינים מהותיים, ובוודאי שלא נאסר בידי המחרימים את לימודי החול. מנגד, הראי"ה היה ער לחשש ששינוי הסדרים הטכניים עלול להביא בעקבותיו קלקול מהותי, באם ייעשה במהירות גדולה מדי. כך הסביר את חששם של מנהלי התלמוד תורה הוותיק, שהיה תחת השגחתו, 'שערי תורה', מפני כל שינוי:
יש ששמירת הישן הקדוש כראוי בזמננו מוכנה לגרור עמה קלקולים צדדיים ג"כ, כי לאו כולי־עלמא דינא גמירי [=לא הכל יודעים את הכללים] בהלכות ציבור לדעת איך לכלכל דבר, שישמר כח הקדושה בחנוך כראוי, ועם כל זה שיהיה ג"כ בלתי־נופל ואולי ג"כ מתחרה עם החינוכים החדשים… ע"כ יש שבמקום של קדושה… שם ישנם ג"כ עזיבות וקלקולי סדרים… וכמעט שא"א לבקש תיקוני סדרים בדרך פתאומי, "מפני תרעומת המינים" שעי"ז אנו בורחים לפעמים מכמה דברים שהם טובים מצד עצמם. אבל גם לזה צריך מדה ומשקל (שם, נט).
זה ממש הפחד ממברשת השיניים, והרוח הנושבת בין שערותיה…
אך כל זה לא הרתיע אותו, ולמרות ההתקפות שספג, המשיך בזהירות ובעוצמה כבירה את חידוש פני החינוך בארץ-ישראל, תוך "מלחמה חיובית" במתנגדיו:
ומאז הוחלט הדבר אצלי, למרות כל המפריעים אשר יסובונו, מימין ומשמאל, שהנני קרוא להרים את הדגל של קיבוץ הטוב והבריא שבשני הישובים, וללחום נגד הרקב שבשניהם, לא בריב שפתים, ולא בשום פעולה שלילית, כ"א ע"י ביצור כחות והקמת מוסדים, שהם יאחדו את החלקים הטובים הפזורים, וממילא ינוסו הצללים…
ד.
היו מי שלא ירדו לסוף דעתו וסברו כי תמיכתו ב'תחכמוני' המשלב לימודי חול, שוללת את המוסדות הישנים, העוסקים רק בקודש. הוא העמיד אותם על טעותם, כשכתב
והחיל הזה אשר נגע ד' בלבבם, ידע ידידי, שלעולם יהיה המנצח הפנימי בחיי האומה, ודוקא מבית המדרש העתיק וממתמידיו תצא תורה ואורה לישראל, גם בעת אשר רבים יפנו אחרי דרכים שונים…
שעם כל מה שאנו מראים פנים של הסכמה לפעמים גם על דרכים חדשים, אם אינם הולכים לפרוץ גדרות עולם, ידע נדע שסוף כל סוף עלינו לנצור מכל משמר את המבצרים העתיקים. חורבן נורא הוא לישראל, חלילה, אם יאפסו ח"ו החדרים, בתי הת"ת, והישיבות, ע"פ צביונם העתיק, אפילו אם יבאו תחתיהם בתי־ספר וגימנסיות מרופדות ברפידות של אמונה ויראת שמים. אין אנו בטוחים בכל המכונות המורכבות, ואין אנו יכולים לקוות מהן תוצאות לטובה רק אם יהיו לנו מרכזים העומדים בהוד קדושתם ועתיקותם, בלתי לד' לבדו (שם, תקע).
הראי"ה היה פעיל ומעורב במוסדות רבים, בחלקם בעצם הקמתם, ובחלקם בטיפוח, בעצה והנחיה, בעידוד, בהגנה מפני מתקפות הקנאים, ובהשגת כספים, מורים ומנהלים. כבר בתחילת דרכו יזם מוסד להכשרת מורים ובי"ס לבנות (זמן רב טרם שנוסד 'בית יעקב'), שאמנם הוקמו בשנים שלאחר מכן, כשהוא מלווה ומעורב. לא יהא זה מופרז לומר כי על ברכיו של הראי"ה נולדו שתי המערכות העיקריות של החינוך הדתי-לאומי (זהו מטבע לשון שלו!): החינוך הממלכתי־דתי והחינוך הלאומי־תורני. יסודה של הראשונה בבית הספר תחכמוני ושורשיה של האחרונה בתלמוד־התורה שערי־תורה, שני מוסדות שפעלו, כאמור, בחסותו ובהשגחתו של הראי"ה.
[מעובד מתוך הספר "מסילה חדשה – הראי"ה קוק ואתגרי החינוך" העומד לצאת בעז"ה בקרוב)
