לךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי (תהלים כז ח-יא).
דוד מבקש שה' יורנו את דרכיו. הוא מבקש לראות את פני ה', וזוכה שה' יאסוף אותו. משה, לעומת זאת, מבקש לראות את פני ה', ולא זוכה: וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות לג כג). משה שמע את הקול, אך לא ראה את הפנים.
עלייתו של משה ובה בקשתו התרחשה בימים אלו - ובהם ניתנו לו י"ג מידות. דווקא לאחר הנפילה, חטא העגל, העז משה לבקש לראות את פניו של ה' וזכה לגילוי י"ג מידות, שהן התגלות הפנים. זו הסיבה שחודש אלול מיוחד לבקשת סליחה ותחנונים ולאמירת י"ג מידות, שכן התגלות י"ג המידות הייתה בחודש אלול, בעקבות הנפילה של חטא העגל. ואכן, הקשר בין תשובה לי"ג מידות מפורש בגמרא:
מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה (ראש השנה יז ע"ב).
תורה ותשובה
בגמרא נחלקו האמוראים: אמר רב: לא אברי עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר: למשה. ורבי יוחנן אמר: למשיח (סנהדרין צח ע"ב). השאלה היא אם העולם נברא בשביל משה, שעתיד לקבל את התורה, או בשביל דוד, שעתיד לומר לפני שירות ותשבחות (רש"י שם). מי גדול ממי: משה, שהוא בחינת תורה ופרט למֵי מריבה לא מצאנו אצלו חטא וגם לא תשובה, או דוד, שעליו נאמר שהקים עולה של תשובה (ע"ז ה ע"א)?
כעין זה מצינו בירושלמי:
שאלו לחוכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה. שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. שאלו לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר. הדא הוא דכתיב: טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.1ירושלמי מכות פ"ב ה"ו, על פי גרסת ילקוט שמעוני, תהלים, תשב.
התשובה קיימת רק במישור של ה', והוא היחיד שיכול להורותה. התשובה היא מעל התורה, היא שייכת לקב"ה, ולכן בעל התשובה גדול מן הצדיק הגמור. התשובה היא דבר 'לא לגיטימי'. היא אינה שייכת לסדר של העולם – התשובה קדמה לעולם.
התשובה אינה הגיונית, היא מין שערורייה: אדם חטא כל ימיו, וכאשר עשה תשובה, ה' מרחם עליו ודרגתו יותר גבוהה משל זה שעמל כל ימיו. לא לחינם בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת (ע"ז י ע"ב).
מה זו תשובה? מהן י"ג מידות הרחמים? ולמה שה' ירחם על בעל התשובה, ודווקא עליו?
אצל האדם, הרחמים אינם נובעים מתוך סיבה כלשהי, אלא הם ביטוי של עומק האישיות, הקודם לשיקול השכלי. כך גם אצל ה' - אֵל רַחוּם וְחַנּוּן הוא ביטוי של עצמותו, עצמות שמעל לעולם. כל השאלות לא מגיעות אל ה' כיוון שכל המידות הן השתלשלויות וה' מעליהן, והוא שיכול לקבוע כללים אחרים.
התשובה הזאת היא לה' בלבד - וְשַבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָָ (דברים ל ב) - ובגמרא אמרו שתשובת הציבור עַד ועד בכלל.3יומא פו ע"א, על פי גרסת ילקוט שמעוני, הושע, תקל.
יש כאן מוסר גדול מאוד. הצדיק הגמור מסתכל על התורה, ובעל התשובה, לעומת זאת, מסתכל על הקב"ה. הוא שואל את עצמו מה הקב"ה רוצה ממנו, ואת זה הוא מחפש מתוך תשובה שלמה. ואז, ברחמיו של ה', הוא נענה.
בעניין זה כתב הרב קוק:
את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות: א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית. בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית (אורות התשובה, פרק א).
על פי הרב, התשובה הטבעית-גופנית שייכת לחוקיות, לחוכמה האנושית, התשובה הטבעית-נפשית שייכת למוסר, והתשובה האמונית - לתורה. למעלה מהן התשובה השכלית, הנובעת מההכרה האלוקית של הטוב האלקי השורה בעולמות כולם (שם, פרק ב); לבעל תשובה יש מפגש ישיר עם ה'.
מי שההתקרבות שלו אינה אלא אל ה' יודע שדווקא החטא קירב אותו אל ה'. האהבה הגדולה ביותר היא זו שבאה על ידי ריחוק: מֶרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ (ירמיה לא ב). התקרבות זו אמנם 'לא לגיטימית', אבל בעל התשובה מוכן להיכנס לגיהנום בשביל ה', ולמפרע מתברר שדווקא אותו חטא קירבו ולכן זדונות נעשות לו כזכויות (יומא פו ע"ב).
דוד בפרט והמשיחיות בכלל 'עובדים' דווקא דרך החטא. היכן מצאתי אותו - בסדום (בראשית רבה, נ י), וזהו ההסבר לדברי רב ורבי יוחנן, שבשביל דוד או המשיח נברא העולם.
ירידה לצורך עלייה
י"ג מידות מבטאות את הסובייקטיביות העליונה. כל מציאות העולם היא רחמים, כל מציאות העולם נוגעת ללב. אין בעולם דבר בטוח. העולם במקורו אינו שום דבר, ומה שיש הוא רק רחמים.
ביחס לה' אין הבדל בין חוטא לשאינו חוטא. ברגע שהאדם מפנה את פניו לה', הוא רואה שה' לא התרחק ממנו. כל החטאים הם רק ביחס לעולם, הם מסדר ההשתלשלות. לקב"ה יש רק רחמים שבהם לא פוגעת העבירה - ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.
התשובה היא התעלות לאותו מישור שבו אין חטא. התשובה קיימת מעל לעולם ואילו החטא קיים בזמני, וכשאדם מפנה פניו לה' הוא מגלה שחטאו אינו חטא. לא שהשתנה החטא, אלא שעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י יב). ברגע שאדם פונה רק אל ה' - באותו רגע אין חטא.
וכך כתב הרב:
בשעה שאדם חוטא, הוא בעלמא דפירודא ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה, מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל (אורות התשובה, פרק יב ה).
הרע הינו ממשי מאוד, אך הוא שייך רק לעולם הממשי, וכשאדם מתעלה מעל לעולם זה, מתגלה שהרע אינו רע.
אם אני מסוגל לראות את מעשַי בהקשר הנצחי שלהם - מבחינת התכלית הנצחית שבשבילה האדם בא לעולם - אז אני רואה שגם הרע אינו רע. כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו (שם). דווקא על ידי הרע הופך הטוב להיות טוב בעל ממדים נוספים, שאין לצדיק הגמור.
ביאת הנשמה לעולם היא חטא. הנשמה אכן ירדה לעולם, אבל זאת 'ירידה צורך עלייה': על ידי ריחוקה היא מרוויחה בחזרתה את הממד של זה שנתרחק ונתקרב. על רקע הרע, הטוב הוא הרבה יותר חזק ועמוק. ההתקרבות הגדולה באה דווקא על ידי הריחוק - משל לבן שנמצא אצל הוריו ורק כשצריך להיפרד הוא מרגיש את האהבה, ואחר כך, כשהוא חוזר, גדלה האהבה פי כמה.
כשאדם מגלה יום אחד שיש אלוקים בעולם, שיש אל מי לדבר, שיש אבינו מלכנו, האהבה מתגברת בו פי כמה - ודווקא מתוך הריקנות שהייתה בו.
תשובת הלב
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי - הלב צריך להתחיל את התשובה, ועיקר התשובה בלב: וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ (ישעיהו ו י), וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ (דברים ל ו), ובגמרא בקידושין (מט ע"ב) מפורש שאפילו הירהר תשובה בלבו, הרי הוא צדיק גמור.
אנחנו צריכים להרגיש בלבנו את המצב העגום שלנו ואת החסרונות שלנו. כל זמן שאדם מרגיש טוב והוא חושב שטוב לו, הוא לא יעשה תשובה. רק כאשר אדם מרגיש שיש בו עיוות, אותה הרגשה קשה ומרה נותנת לו את האנרגיה להתחיל להשתנות.
ושוב אנו לומדים על התשובה מדוד:
זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו שלעולם, אם מקבלני את בתשובה, יודע אני ששלמה בני יבנה בית המקדש ובונה את המזבח (ויקרא רבה, מהד' מרגליות, ז ב).
התשובה צריכה לצאת מהלב, מתוך הלב, מאדם שבור ונדכא. כל זמן שאדם נשען על מישהו או על משהו, הוא לא יגיע אל עצמו ואל הכנות שלו.
לכן העיקר הראשון בתשובה הוא לֵב נִשְׁבָּר. האדם ירגיש לְךָ אָמַר לִבִּי רק כשיתנתק מהרגשת החשיבות שלו.
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי - ראשית, הלב מבקש את פניו של עצמו, את הזהות העצמית שלו. לבעל תשובה אין פנים, הוא חסר עצמיות. הוא מבקש את פניו, ומוצא אותן בפניו של ה' - אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ.
התשובה - מהמקום שבו האדם נמצא
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ (דברים ד כט) - מהיכן תבקש את ה'? מִשָּׁם, מאותו מקום שבו אתה נמצא. חוזר בתשובה חייב לחזור בתשובה בצורה קונקרטית: על עצמו, לפי מקומו ומצבו, ולא לפי מה שאמרו לו אחרים.
בכל עת וזמן ובכל מקום שהוא, באיזה מדרגה ובאיזה עניין שהוא, תמיד יש איזה בחינת נקודת טובה וקדושה, שיכול לדבק את עצמו להנקודה ההוא, השייך ללבו בעת הזאת דייקא... צריך להאמין תמיד, בכל מקום שהוא, בכל עת וזמן ובאיזה מדרגה שהוא... צריך לֵידַע ולהאמין תמיד, שבוודאי יש עתה בחינת נקודה טובה ללבו בעת ההיא דייקא, שעל ידי זה יִתַּקֵּן מכל מקום שהוא (ר' נתן, ליקוטי הלכות, הלכות מלמדים הלכה ד, אות ו).
בכל רגע ובכל מקום שהוא יש לכל אדם נקודה שבה הוא מאמין. אין מציאות של אדם שלא מאמין בשום דבר. השאלות שאדם צריך לשאול הן: במה אני מאמין עכשיו? מה אני צריך לעשות עכשיו? והמענה: הנקודה האלוקית שלי היא שעכשיו אני צריך לעשות תשובה.
התשובה היא עכשיו, הרגע. אם אין לאדם את האומץ להחליט להשתנות, הוא לא ישתנה לעולם, כיוון שלעולם המחר יהפוך ל'הרגע'. בכל רגע מסוים ובכל מצב רוח אדם צריך לחשוב: עכשיו ה' מסתכל עליו - מה ה' רוצה ממנו באמת?
וה' יאספני
עולם התשובה הנובעת מלב האדם אל האלוקים הוא עולמו של דוד המלך, שהפנייה שלו היא פנייה ישירה לה', בלי שום נימוקים שכליים או מוסריים השייכים לעולם.
התשובה מעל הכל - עולם התשובה נמצא מעל לכל דבר, ועם זאת, הוא ממשי כפשוטו. זהו החידוש של עולם התשובה.
לְךָ אָמַר לִבִּי - כרגע; אני צריך לשאול את עצמי מה אני צריך לעשות עכשיו, ואף אחד אחר לא יכול לספר לי זאת.
אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ - כשאדם מבקש את פניו, הוא מגלה שפניו הרבה יותר גדולות. הוא מגלה שהאני האמיתי שלו אינו אלא פני ה'.
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי - כי אם חס וחלילה תסתיר פניך ממני, לא יישאר לי שום דבר ואהיה נע ונד בעולם.
כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי - נשארתי לבד, האנשים הקרובים ביותר עזבו אותי, אני בודד לגמרי. כל העולם הזה - לא אזכה בו לשום דבר. הפסדתי את הכל, אפילו את העולם הבא - וַה' יַאַסְפֵנִי.
זהו ההבדל בין דוד למשה: משה רוצה לראות את ה', ודוד נאסף אל ה', על דרך הפסוק אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף (איוב לד יד). כשאתה שם לב אל ה', אתה נאסף אליו. העיקר הוא תשומת הלב - להתרכז, לשים לב. לא לשים לב בשביל משהו, פשוט לשים לב.
בעל תשובה מוכן למות בשביל הקב"ה. לעומתו משה - בחינת התורה - רוצה לראות את ה', אך אינו יכול כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג כ). דוד מוכן למות, והוא נאסף אל ה'. הוא מתבטל אליו בתכלית הביטול, ולכן הוא יכול לבקש את פניו של ה'.
זהו דוד שהקים עולה של תשובה (ע"ז ה ע''א); זהו דוד שלפי רב, בשבילו נברא העולם, זהו דוד שנמצא מעל לעולם. לדוד עצמו אבד העולם בחטאו, אך דווקא מתוך כך הוא הגיע לגילוי של ה', שהוא מעל ומעבר לכל גילוי, ונאסף אליו.
תשובת הציבור
כאמור, הפסוק וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ מדבר על תשובת הציבור. הרשב"א למד מן הגמרא בראש השנה שניתן לומר את י"ג מידות דווקא בציבור.44 תשובות הרשב"א, חלק א, סימן ריא. הגילוי הזה שייך רק לציבור, ולכן י"ג מידות שייכות לציבור.
הפרט, יהיה אשר יהיה, תמיד יישאר באיזשהו שלב באמצע הדרך, מנוכר, ולא יגיע עד ה'. הציבור כולו יכול להגיע לעד בכלל. הוא נמצא לפני הקב"ה. אם נגיע, נגיע כולנו יחד; אף אחד לא יוכל להגיע לבד.
מה המשמעות של העניין הזה לגבינו?
אם אני רואה שכולם אנשים רציניים וכנים ומדברים אל ה', וגם השכן שלי רוצה לעבוד את ה', הרצון שלי מקבל ממד אחר. נוסף לכך, אני מרגיש הרגשה של אחדות. אנחנו עושים את אותו הדבר, והמטרה שלנו איננה אנחנו עצמנו אלא הקב"ה.
הציבור יכול להגיע לעד בכלל. יש כל מיני סוגים של ציבור - עם ישראל, כל האנושות - ויש גם את הציבור של כולנו יחד (בישיבה), משום שכולנו יחד עובדים את ה' ומתפללים אליו.
נסכם: לְךָ אָמַר לִבִּי - ראשית עלי לשאול את הלב, את הכנות שלי.
בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ - את פניו של ה', שבהן אדם נאסף אל ה', אותן יש לבקש. צריך לשאול בפשטות מה ה' שואל ממני, וממני לא רק כפרט, אלא ממני ומחברי; צריך שנרגיש שאנחנו יחד, שואפים למטרה אחת. ואם תהיה לנו את ההרגשה הזאת, נזכה לוְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ - עד ועד בכלל.
