ולא תקפץ את ידך – באוהב גר כתבתי כי בדפוסי לסבונא קוסטנטינא ואנוירשא מתורגם {בתרגום אנקלוס} לא תקמוט ית ידך, ולשון זה נמצא בארמית להוראת הסגירה (עיין בערוך), ולשון ראשון (שהוא לא תקפוץ, הנמצא ברוב הספרים) לא ידעתי הימצא להוראה זאת בארמית, כי קפיצה בתלמוד אינה אלא מענין מקפץ על הגבעות {שיר השירים ב׳:ח׳}, והחכם רמ״ל {ר׳ משה לנדא} נ״י השיב (במעמר) כי לא זכרתי לשון המשנה בגיטין (נ״ט ע״א) {פרק ה׳ משנה ז׳} חרש רומז ונרמז, בן בתירא אומר קופץ ונקפץ, וענינו סגירת שפתים, ואינו מענין מקפץ על הגבעות, וזה אינו כלום, כי אני אמרתי שלא ידעתי הימצא שרש קפץ בארמית להוראת הסגירה, והוא הביא ראיה מן המשנה, ומי יאמר שהמשנה היא בלשון ארמי? כי אע״פ שבאו בה מלות ארמיות, הנה עיקר לשונה עברי הוא, ומי יאמר כי כל תבה הנמצאת במשנה היא ארמית?
ועם כל זה אינני מחליט שנוסחת לא תקפוץ ית ידך היא משובשת, כי מצאתי בלשון סורי שרש קפס בסמ״ך נוהג הרבה להוראת הסגירה והצמצום, ואיננו רחוק שהיהודים היו אומרים קפץ בצד״י על דרך לשון הקודש, והייתי רוצה להביא סיוע מתרגום ירושלמי (בראשית כ״ח:י׳) קפצת ארעא קדמוהי, אך נ״ל כי כשאמרו בלשון הקודש קפצה לו הארץ, הוא ודאי ענין צמצום, אבל כשאמרו קפצת ארעא קדמוהי, יתכן שהוא ענין דלוג, שהארץ באה לפניו בקפיצה ודלוג. זה אני אומר מפני מלת קדמוהי, והמתורגמן כתב קפצת ליה ארעא, ועם כל זה הביאו בענין דלוג.
