בדבר שהאדם נקי ממנו ואין לו שום נגיעה ותאוה, נקרא צדיק לאותו דבר, [וכדרך שכתב הרשב"א בנדה (יד.) לענין גמלין - כולם רשעים. ובסוף קידושין (פב.) איתא רובן כשרים. דלגבי זה רשעים ולגבי זה כשרים] לענין שעליו הכתוב אומר (משלי י"ב, כ"א) לא יאונה לצדיק כל און. באותו דבר. ולכך השוגג נקרא חוטא וצריך כפרה, שמאחר שהאלהים אינה לידו הוא לאות כי עדיין איננו נקי. ובסוטה (כח.) בזמן שאין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקים אשתו [ולכן תני נזיר ואחר כך סוטה, עיין ריש סוטה (ב.), כלומר שיהיה הוא תחילה מנוקה מעוון] כדי שיבוא לו בירור מן השמים לשמרו מעבירה. וכן דרשו רז"ל ברש"י (הושע י"ד ב') כי כשלת בעוונך - באו לך מכשולים בעונך, ומן המכשולים שאירעו לאדם יוכל לדעת דברים שאיננו נקי מהם עדיין במעמקי לבו. ואמרו ז"ל (בראשית רבה מ"א ז') על לוט, מי שלהוט אחר בולמוס של עריות, סוף שמאכילין אותו מבשרו. ולפעמים המכשולים במכוון, כדי לעוררו על ידי כן שישוב על אותו דבר.
תורה נקרא לשון מורה דרך, שהיא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים. שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא עוסק בתורה, רק כמו שאמרו רז"ל במדרש איכה (פתיחה א) המאור שבה מחזיר למוטב. ואור התורה [הוא אגוני ומצלי מן החטא כמו שאמרו בסוטה וזהו מחזיר למוטב] הוא רק על ידי מיימינים בה, שהוא סמא דחיי. וחיים ואור הכל אחד, כמו שנאמר כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. אבל שלא לשמה אינו משיג האור, וממילא אינה מורה לו ומחזירתו למוטב, ואין על זה שם תורה, רק הוא בכלל פטטיא דאורייתא, שאותם הדיבורים הם תורה במקום אחר, ודבר זה הוא גם כן מצוה, ומברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שמכניס קדושה בלב ככל המצוות והוא נלמד מצווי ודברת בם, שדרשו רז"ל ביומא (יט: ולא בדברים בטלים), והרי זה מצוה בפני עצמה לדבר דברי תורה, רק רצה לומר אפילו דבורים שאינם אלא לאפוקי דברים בטלים. ולכך אומרים אח"כ והערב נא וגו' מבקשים על עסק לשמה על ידי ההערבה ומיתוק של דברי תורתך בפינו, ויתגבר החשק עד שעל ידי זה נגיע אח"כ למדרגת לומדי תורתך [ולא דברי תורתך] וכמו שאמרו (פסחים נ:) שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
