הגאון ר' חיים שמואלוביץ זצ"ל היה מתמיד שאין כמוהו. ביתו היה בקומה של הבית מדרש. כל פעם שהיה בדרך ללכת לביתו, היו דואגים להעלים מהסטנדרים שבדרכו את כל הספרים שהוא אוהב. אחרת, לא היה מגיע הביתה. תמיד כשהיה עובר ליד שער המלך, על המקום היה פותח אותו וממשיך ללמוד. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את שער המלך – בוז יבוזו לו.
על כל פנים, בדרכו הביתה היה צריך לעבור דרך הפנימיה של התלמידים. פעם אחת פגש איזה בחור, ושאל אותו: למה החדר שלך מבולגן? ענה אותו תלמיד: הרב, הרי ידוע שהחדר הזה הוא החדר הכי מסודר בפנימיה! אמר לו הרב: מה נקרא מסודר? כשכל דבר נמצא במקומו. ואתה הרי לא נמצא במקום – בבית מדרש, אז איך אתה יכול לומר שהחדר מסודר?!
לעיתים היה חולה, וכשבאו לבקרו ואיחלו לו: רפואה שלימה!, אמר: תביא ראיה! כולם חשבו שמרוב שהיה שקוע בלימוד, על כל דבר שאמרו לו ביקש להביא ראיה. אבל העניין הוא, שהגמרא בב"ק (מו ע"ב) שואלת: מניין למוציא מחברו עליו הראיה? ועונה שזוהי סברא פשוטה: "סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא! (מי שכואב לו כאב, הולך לבית חולים)". ולכן תמיד היה אומר כן, כיוון שהגמרא מקשרת בין אחד לשני.
