"The opera ain't over till every guy in the crowd is עובר on the איסור of Kol Isha"
Yogurt Berra
I heard a story in a on-line shiur that so and so asked Rabbi "X" [a prominent posek in the MO community] if opera is Kol Isha. He answered "You don't know what Kol Isha is!!" He walked away and that was that. The person telling the story also said that Rabbi "X" was an opera goer himself. ["So and so" who asked the question was contacted by someone I know and he didn't want to discuss it other than saying that Rabbi "X" didn't walk away b/c they were in a car].
I am soooooooooooooooooooooo confused!! 😮😮 If opera isn't Kol Isha then what is? Hearing Eitan Katz? Joey Newcomb?? Simcha Leiner??? Stevie Wonder????? 🤣🤣🤣
Some thoughts including an argument with R' Ovadiah ztz"l :
כותב הרמב"ם, קול באשה ערוה וכל שכן אם היא מזמרת. לכאורה כתוב כאן חידוש גדול ברמב"ם, שאסור לשמוע אישה מדברת. קול באשה ערוה, סובר הרמב"ם שאפילו בדיבור אסור. זהו חידוש, שאף אחד מהפוסקים לא מביא אותו, שוב כי לא ראו את התשובה הזאת. צריך לברר מה המקור של הרמב"ם וגם יש נפק"מ לדינא מדבריו.
בגמרא בקידושין דף ע' ע"א, רב יהודה אזל לקמיה דרב נחמן, היה איזה נידון והוא בא אליו וכו', אמר לו אין משתמשין באשה, אמר לו קטנה היא וכו'. אשתו של רב נחמן שמה היה ילְּתא, למה קראו לה ילתא, בגלל שהיתה גאותנית, כתוב שהיא שברה לו את כל היינות, לא ניכנס לזה. כתוב כך, נשדר ליה מר שלמא לילתא. א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח. א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה. אמר ליה הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. אומר רש"י, קול באשה ערוה, שנאמר השמיעני את קולך. ואם אשאל בשלומה, תשיבני. מפה מדייקים הראשונים שגם קול שאינו זמר, אסור. פה מדברים בסה"כ לשלוח דרישת שלום לבעלת הבית, וזה רב נחמן, ובכל אופן הוא אומר לא, כי אם אני אשאל בשלומה היא תענה לי. יש ראשונים האומרים שלומדים את איסור קול באשה ערוה מהפסוק 'כי קולך ערב ומראך נאוה', וממילא הם לומדים שדוקא קול זמר של אשה אסור. כך הם לומדים. בירושלמי מביא פסוק אחר 'מקול זנותה ותחנף את הארץ', 'מקול' דהיינו אפילו ע"י קול בלבד זה נחשב ערוה. ומהגמרא בקידושין גם משמע שזה לא קול זמר ובכל זאת אסור. אומרים הראשונים, הרשב"א והראב"ד, והמאירי בברכות שמביא שאפשר לומר, ששאילת שלום והשבת שלום שאני, כי יש בזה קירוב דעת. זה לא סתם דיבור. סתם לדבר מצינו שעלי דיבר עם חנה, אלישע עם השונמית, וכתוב על כמה וכמה תנאים שדברו עם נשים, אין איסור לדבר דיבור בעלמא, אבל לשלוח לה שלום זה כבר משהו שיש בו יותר קירוב הדעת. לשון המאירי בברכות דף כ"ד שם הסוגיא של קול באשה ערוה, ששאילת שלום והשבת שלום נחשב כעין זמר, בגלל קירוב הדעת או בגלל שאנשים שואלים שלום עם ניגון שמח.
פה התחדש לנו שהרמב"ם אומר קול באשה ערוה וכל שכן אם היא מזמרת, יוצא שהרמב"ם עומד בשיטת הרשב"א. למאי נפקא מינה? כתוב בשו"ע או"ח סימן ע"ה, יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. דהיינו, אם אדם קורא ק"ש והוא הדין לכל אמירת ד"ת, ושומע קול זמר, ולא משנה אם זאת אשתו או אשה אחרת, אומר מרן יש ליזהר. למה יש ליזהר? לשון יש ליזהר משמע שזו רק חומרא. מסביר בבית יוסף, כיון שלדעת הרמב"ם מה שאמרו קול באשה ערוה לא נאמר לגבי ק"ש, אלא סתם איסור בעלמא אם אשה שרה והוא מקשיב לה אם מכוין לשמוע אותה, ממילא בשעת ק"ש כשהוא עסוק בדבר אחר הוא לא עסוק בלהקשיב לה, הרי הוא אומר את דברי קדושה, לכן זה רק חומרא, ועל כן כתב בלשון יש ליזהר. והראיה, שהרמב"ם לא מביא דין זה בהלכות ק"ש אלא בהלכות אסורי ביאה, משמע שהוא סובר שהאיסור לא נאמר לגבי ק"ש, ובק"ש יהיה מותר. ובגלל שיש ראשונים שסוברים אחרת לכן מרן הביא זאת בשו"ע בלשון יש ליזהר, דהיינו לחומרא, אבל מעיקר הדין זה מותר. א"כ אדם שלומד תורה לא חוששים שתוך כדי שלומד יבוא לשמוע אותה, ולכן זה מותר, והדבר לא מקלקל ומוריד את הקדושה לחולין ח"ו. ואמרנו שמדברים אפילו על אשתו.
לפי דברינו קודם, יוצא שההוכחה של הבית יוסף מהרמב"ם היא לא בַמקום. כי נכון שהרמב"ם סובר שלא נאמר קול באשה ערוה לגבי ק"ש, אבל זה מדובר על קול רגיל, אבל יכול להיות שקול זמר גם לפי הרמב"ם יהיה אסור בזמן ק"ש וד"ת. דהיינו, הרמב"ם מדבר על קול באשה ערוה, לא על קול זמר, קול כמו שאמרנו קודם של השבת שלום, דבר שאדם נהנה ממנו. מהרש"א מדייק, שלא כתוב דיבור באשה ערוה, אלא 'קול'. קול יפה ומיוחד, גם אם זה לא קול זמר. סובר הרמב"ם כמו הרשב"א והראב"ד והמאירי שבשאילת והשבת שלום יש גם את הדין של קול באשה ערוה, ומה שהרמב"ם כתב דין קול באשה בהלכות איסורי ביאה ולא בהלכות ק"ש כי הוא מדבר על כל קול, אבל קול זמר פשיטא שאסור, ויכול להיות שגם בק"ש יהיה אסור, ממילא אין ראיה לבית יוסף שהרמב"ם התיר זאת.
אולי כבר עכשיו, אנחנו יכולים להגיע לאיזו מסקנא. דנים בספרים ובפרט בספרי זמנינו, האם מותר לשמוע קול זמר של אשה שלא מכירים. לצערנו התפרסם ההיתר הזה, אבל זה לגמרי לא פשוט. המקור של הדבר להתיר זמר של אשה שלא מכירים, הוא בעיקר משו"ת בית שערים, שהוא היה תלמיד של הכתב סופר, כמדומני קראו לו רבי עמרם בלום. ביביע אומר הביא גם בשם שו"ת מהר"ם שיק, שהוא גברא רבא, ומעוד כמה אחרונים. יש מחלוקת גדולה בנושא זה, ובכלל בשאלה האם איסור קול באשה ערוה הוא מדאורייתא או מדרבנן. יש בזה נידון, יש אומרים כך ויש אומרים כך. גם אם נחליט שזה איסור דרבנן, וכך לכאורה הפשטות, השאלה האם מותר לשמוע אשה שלא מכירים או אסור. מי שיראה באוצר הפוסקים אבן העזר, יש רשימה של אוסרים ורשימה של מתירים. ויש כאלה הפוסקים הלכה למעשה להתיר, והעיקרי שבהם הוא שו"ת יביע אומר. בשו"ת שבט הלוי בכמה מקומות הוא מדבר על הנושא הזה, וכותב שאסור להורות היתר בדבר. במקום אחר הוא כותב [ח"ג קפ"א ב'], לא יפה עשה בשו"ת יביע אומר שהביא את דברי מהר"ם שי"ק כאילו שמתיר זאת, בגלל שמהר"ם שיק לא דיבר על הנושא הזה בכלל. דהיינו, המהר"ם שיק שהתיר, לא התיר קול זמר אלא קול דיבור, אבל קול זמר ממש, שירה שאשה שרה, גם המהר"ם שיק אוסר, לכן הוא כותב שזו טעות שהביאו את מהר"ם שיק שכביכול התיר זאת, ויתר הפוסקים שהוא הביא שהתירו את זה אינם פוסקים כל כך חשובים ומפורסמים, ולמעשה הוא אומר שאסור להורות היתר בדבר הזה.
עכשיו תשמעו מה אומר חכם תימני בעניין הזה. מארי חיים כסאר זצ"ל בספר שם טוב על הרמב"ם הלכות איסורי ביאה על ההלכה הזאת. הרי איפה מצאנו את החילוק בין מכיר או לא מכיר, מצאנו זאת לגבי בגדים של אשה, שאם הוא מכיר אותה אסור להסתכל, ואם לא מכיר אין איסור להסתכל. אבל בגדים זה לא עבירה ולא ערוה כמו קול. מה שהביא ראיה מבגדים לזמר, לחלק בין מכיר ללא מכיר אינה ראיה, כי בגדים זה לא ערוה. כותב בשם טוב כך, משמע מהגמרא ומהרמב"ם שבערוה שהזכירו בסתמא, אם כתוב קול באשה ערוה, אף על פי שאינו מכירה אלא שיודע שהיא ערוה כגון אשת איש, שאסור בכל אלו. לא אמרו חילוק זה בין מכירה אלא גבי בגדיה. והוצרכתי לכתוב זה אף שהוא פשוט, לאפוקי ממי שמיקל בזמנינו זה, וסובר דלא אסרו אלא במכירה דוקא, וליתא. ברור שהוא התכוין אליו, יש מי שמיקל בזמננו זה שמתיר אם לא מכירים אותה ולכן הוא כותב שברור שזה לא נכון.
בכל אופן, גם אם יש דעות שמתירות, אפשר אולי קצת להקל בשעת הדוחק או בשעת הצורך, אבל בעניינים של צניעות וקדושה ובפרט בדור שלנו שהוא פרוץ, לחפש היתרים זה לא פשוט. ואם מדברים ח"ו על גויה, אולי כדאי להביא את המאמר של הזוהר, מאמר שממש קולע לעניין, דבר מבהיל. תשמעו מה כתוב ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רכ"ג. המלה מזמור מורכבת משתי מלים, רז, מום. בשירה יש דברים טובים ויש דברים רעים, מסטרא דזמר דאורייתא וזמר דצלותא וכו', זמר מסטרא אחרא יהו מום זר. דהיינו, אם זה מצד הקדושה זה רז, ואם מסטרא אחרא זה מום. זמרא בביתא חורבא בביתא, הוא גורס חורבא בביתא לא בסיפא, נדה שפחה גויה זונה, ודא הוא מזמור. בקיצור כל הטומאה הזאת שייכת לדברים האלה.
בשו"ת יחוה דעת חלק ראשון סימן מ"ה כותב, האם יש היתר על פי ההלכה למה שנוהגים כיום לשמוע דרך הרדיו [אינני רוצה לומר רדיו, אומר טייפ במקום] שירים שמלווים בכלי נגינה או שיש בזה איסור מדברי סופרים משום זכר לחרבן בית המקדש. בעצם זו השאלה שאנחנו מדברים עליה, האם זה מותר על פי ההלכה.
יש פה תשובה ארוכה בנושא הזה, אבל נעמוד על כמה נקודות. הוא אומר כך, מרן השו"ע העתיק לשון הרמב"ם בחיבורו משום דס"ל שהחיבור עיקר כנגד תשובותיו, וכמו שכתב כיוצ"ב מרן הב"י בחושן משפט בשם הר"י בן הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו, הפסקים עיקר. וכו' הוא הדין לגבי חיבור הרמב"ם שסותר למה שכתב בתשובה, החיבור עיקר. דהיינו, הרי אמרנו שיש סתירה ברמב"ם בין החיבור לתשובות, בחיבור הוא סובר ששירה בפה אסורה דוקא על היין, ובתשובות הוא סובר שאסור אפילו לא על היין, ומרן בשו"ע העתיק את הרמב"ם שבחיבור, אם כן סובר השו"ע שהדבר מותר. דהיינו שהחיבור הוא העיקר, כך הוא מביא ראיות מכמה וכמה מקומות. אח"כ הוא כותב כך, וע"ע בשו"ת חלקת יעקב שכתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור הזמר לא היה הטייפ [רדיו במקור] בעולם ולא חלה עליו הגזירה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו אח"כ נכללים בגזירת חז"ל, מכל מקום ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזירה וכו'. ולמסקנא הוא כותב כך, ולכן שירות ותשבחות לה' יתברך בליווי כלי נגינה הנאמרים בטייפ [רדיו במקור] או ברשם קול אין איסור לשומעם, שיש כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שלא נאסר לשמוע כלי שיר אלא על היין, ואם תמצי לומר כדעת הרמב"ם שמא גם הוא יודה לרוב הפוסקים, שאין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין. ואם תמצי לומר כפירוש הטור והבית יוסף, שמא בטייפ [רדיו במקור] וברשם קול שאינם נראים לעין יש להקל כששומעם שלא על היין. ועל כל פנים נראה שמכיון שלדעת רוב הפוסקים אין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין, ויש שמפרשים כך בדעת הרמב"ם, אין למחות במקילים כיון דהוי מילתא דרבנן. והמחמיר תבא עליו ברכה. הסוף הוא טוב, אין למחות במקילים, אבל נלך לפי הסדר.
מש"כ שמזה שמרן בשו"ע העתיק את הרמב"ם בחיבור ומזה משמע שהוא סובר שזה מותר, ושהחיבור עיקר נגד התשובה, ראשית הרי אמרנו שהבית יוסף לא ראה את התשובה של הרמב"ם וממילא לא היה יכול לדון עליה, אבל הטור הרי ראה את התשובה, והטור הביא שמהרמב"ם בחיבורו כך משמע, אבל ביאר בתשובת שאלה אחרת. א"כ איזו הוכחה מה מרן סובר בשלחן ערוך? הוא העתיק את לשון הרמב"ם. מה שתסביר ברמב"ם זה יהיה הפשט בשו"ע. וכבר אמרנו [מוצש"ק ויחי ה'תשע"א] שהכלל בדברי מרן הוא, שבמקומות שאין לו ראיה ברורה הוא שותק, הוא סותם את הדברים ולא מכריע. ויותר מכך, בשדי חמד שהוא מציין אח"כ בהמשך כתוב, שכשיש סתירה בדברי הפוסקים בין התשובות שלהם לחיבורים, כותב השדי חמד מפורש שאפילו אם נוכל ליישב בדוחק כדי שלא תהיה סתירה, עדיף לפרש שאין סתירה מאשר להגיד שיש סתירה והלכה כמו החיבור. א"כ פה ג"כ, הרי את הרמב"ם בחיבורו שכותב שאסור לשמוע שירה בפה על היין אפשר לפרש, אפילו שזה קצת דוחק לפרש את זה כמו שאומרים אחרים, אבל על כרחנו חייבים לתרץ כך, כי אין ספק שהרמב"ם בתשובות הוא אחרי החיבור, ממילא חייבים לפרש כך. ממילא בעצם אין שום ראיה מהשו"ע אם הוא פסק כמו ההבנה שלנו או כמו ההבנה שלו.
בקשר לשו"ת חלקת יעקב, כבר דברנו על זה [מוצש"ק ויחי ה'תשע"א] שהוא אומר פה סברא תמוהה מאד שכיון שבזמן חז"ל לא היה טייפ לא גזרו עליו, אף אחד לא הסכים איתו לסברא הזאת. ולסמוך על הסברא הזאת להקל, הדבר לא מתקבל על הדעת.
לגבי הטענה שרוב הפוסקים סוברים שלא נאסר לשמוע כלי שיר על היין, גם זה לא פשוט. מי שיראה בקונטריס איך נשיר דף י"ב יראה הפוך, שרוב הפוסקים סברו שאסור. הרי"ף הרא"ש הרא"ה האשכול הרמב"ן המאירי הריא"ז האורחות חיים הטור והאגור, סוברים שאין חילוק ואסור גם לא בבית המשתה. רש"י הרי"ד הסמ"ג הגמ"י והרי"ד סוברים שמותר. א"כ הפוך, רוב הפוסקים סוברים שהאיסור אפילו לא בבית המשתה. בקיצור זה הפוך ממה שכתוב בשו"ת יחוה דעת. אמרתי הכל בקיצור אבל המבין יבין. לצערנו הרבה דברים בדור שלנו צריכים תיקון, ואחד מהם הוא הנושא הזה.
המשך מתוך השיעור השבועי וארא ה'תשע"א
ביקשו לברר, מה שדיברנו בשיעור שעבר [מוצש"ק שמות ה'תשע"א] בנושא קול באשה ערוה. שאלו האם זה נכון ומדויק מה שכתוב בשו"ת שבט הלוי חלק ג' סימן קפ"א. כמובן אינני צריך לחזק את דבריו, אבל כיון שמישהו שאל וקצת ערער, בכל אופן בדרך שאלה, א"כ אולי אסביר את יסוד השאלה ואח"כ אקרא את הדברים בפנים.
הדין של קול באשה ערוה נלמד בגמרא ברכות דף כ"ד מהפסוק 'כי קולך ערב ומראך נאוה'. כך בגמרא בבלי. בירושלמי לומדים זאת מפסוק אחר בנביא [ירמיהו ג', ט'] 'מקול זנותה ותחנף את הארץ', שעיקר העניין הוא ב'קול', והוא הנחשב ערוה. רוב הפוסקים סוברים שמדובר בקול זמר ושירה של אשה, אבל יש כמה פוסקים, והראשונים כבר דנו בזה והביאו צדדים שיכול להיות שכל קול אסור. והראיה מהגמרא במסכת קידושין [דף ע ע"א] שם כתוב שרב יהודה כשביקר את רב נחמן אמר לו נישדר ליה מר שלמא לילְּתא, אמר לו לא, קול באשה ערוה. זו הראיה שמביא הרא"ם, רבי אליהו מזרחי. אבל כבר לפני כן הרשב"א דן בזה וגם המאירי, והם אומרים שזו לא ראיה, כי כיון שמדובר שם על השבת שלום, אומר הרשב"א יש בזה יותר קירוב דעת. דהיינו, בשאלת שלום יש דין קול באשה ערוה, כי יש בזה מצב של קירבה. המאירי כותב בסגנון אחר, שהשבת שלום זה כעין זמר. כנראה הוא מתכוין שאנשים ידידים כשאומרים שלום אחד לשני, אינם אומרים אותו בקול יבש, אלא בקול צוהל של ידידות, ממילא הוי כעין זמר. זה לא דיבור רגיל.
אולם יש כאלה שנשארו עם הדעה השניה, ובאוצר הפוסקים אה"ע סימן כ"א סעיף א' מובאים כמה דעות כאלה. מביאים בשם ספר סם חיי, שאסור לדבר עם אשה זרה אפילו שלא בשעת ק"ש, והוא מביא את דעת מעשי אברהם שחולק עליו, שאדרבה מצינו שאמרו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה ק"ו באשת חבירו, למה אל תרבה, מדוע לא כתוב שאסור לדבר בכלל. ועוד, וכי לא מצאנו שעלי דיבר עם חנה, ואלישע עם השונמית, ודבורה ששפטה את ישראל, ומביא עוד ראיות מהרבה גמרות. ואכן אפשר להביא עוד הרבה ראיות מכל הש"ס שדברו עם נשים.
אבל לכאורה אינני חושב שהרא"ם טעה בזה, כי ברור שהיו מדברים עם אשה, אבל רק אם הדבר היה לצורך. פה, באיסור קול באשה ערוה, הנידון האם רק קול זמר אסור או כל דיבור. א"כ ודאי שכשאשה שואלת שאלה, עונים לה, או אם הוא צריך לשאול אותה איזו שאלה, ודאי שיכול לשאול, אולם הנידון של הרא"ם הוא לא על סתם דיבור, אלא על דבר יותר דק, כמו לשאול אשה בשלום בעלה, זה כבר לא נחשב דבר של צורך כל כך, זה רק עניין של דרך ארץ, של מוסר. שאר הפוסקים סוברים שגם זה נחשב צורך, אבל הרא"ם היה נראה לו שדבר זה אסור. אבל על דיבור של צורך ממש, כשהיא שואלת או שעונים לה, פשיטא שמותר. על זה לא החמיר אדם מעולם. ודאי שכל גדולי ישראל דיברו עם נשים, אפילו משה רבינו דיבר עם בנות צלפחד כמו שכתוב ותעמדנה לפני משה. ברור שזה מותר. כל השאלה היא, לשמוע סתם דיבור שלה. לדוגמא אם היא מדברת עם אשתו והוא שומע, או כמו שיש היום רבניות שמוסרות שיעורים, לשבת ולהקשיב לדיבור שלה זה כבר לא נקרא לצורך. אם יש לו צורך לשמוע אותה זה משהו אחר.
מספרים על הרב מבריסק, הוא קיים את הרמב"ם שכותב שצריך אדם לפקוד דרכי בניו ובנותיו, הוא היה מאזין מאחורי הדלת לשמוע מה הבת שלו מדברת עם חברה שלה. מקשיב מה היא מדברת ומה היא עונה לה, רצה פשוט לראות שח"ו לא ידברו דברים אסורים. תארו לעצמכם, אפילו בתים כאלו צריכים בדיקה, מה יעשו אזובי הקיר.
אם כן פשיטא שכשזה לצורך, מותר. אבל כשזה לא לצורך, לפי הפוסקים שאומרים שרק קול זמר אסור, ממילא גם זה יהיה מותר. אולי זה לא רצוי, אבל אם הדבר לא מביא אותו להרהורים, מותר. אבל קול זמר ודאי שאסור לפי כל הדעות.
היו כאלה שרצו להתיר אשה שלא מכירים אותה [בשו"ת יבי"א ויחו"ד, עיין שיעור מוצש"ק שמות ה'תשע"א], וכבר אמרנו שדחו זאת. על זה מדבר בשו"ת שבט הלוי בסימן קפ"א, אלא דחזות קשה ראיתי בתשובת מהר"ם שי"ק אה"ע סי' נ"ג על הא דקידושין ע' ע"א דאמר שמואל קול באשה ערוה דזה לא שייך אלא אי רואה את פניה או ידעה ומכירה וכו' אבל באינו רואה אותה בפניה ואינה מכירה אין חשש כלל עכתו"ד, א"כ לכאורה מפורש בדבריו כעין מש"כ הגאון בית שערים, ולא עוד אלא דעדיפא מיניה, דהבית שערים כתב דעכ"פ מכוער הוי, והמהר"ם שיק סיים דבלא ידעה אין חשש כלל, וידוע דגאון הזה היה רב גובריה. אומר בעל שבט הלוי, אבל באמת אין ראיה מדבריו להקל בנדון דידן, דהמהר"ם שיק קאי על קול באשה ערוה דקידושין, דהיינו שאלת שלום, וע"ד שכ' הרשב"א מ"מ קול שאלת שלומה וכיו"ב אסור והיינו משום קרוב הדעת, וע"ז כתב הגאון דקקול בעלמא אינו בעצם מעורר תאוה, ולכן בשאלת שלום מותר אלא דבמקום דמכירה, לבו גס בה גם זה אסור וכו', וע"ז מסיים דאם לא ידעה ומכירה ואינה בפניו אין חשש כלל, אבל בקול זמר המעורר חשק והרהור ותאוה חלילה להתיר. דהיינו כל מה שמתיר מהר"ם שיק בשאינו מכירה, לא מדובר על קול זמר, אלא על השבת שלום. זה לא קול זמר, רק שיש לזה דין כעין קול זמר, שכמו קול זמר שאסור משום שהוא מעורר דברים לא טובים, גם בזה יש קירוב של חיבה, אבל זו דרגא פחותה מקול זמר ממש.
ובסוף הוא אומר, ולא יפה עשה בתשובת יביע אומר ח"א ס"א שהביא דברי מהרמ"ם שיק להקל בטייפ [רדיו במקור. אמרנו שאני משתדל לא להגיד את המלה רדיו] ובנה עליו עיקר פסקו להקל, ולענ"ד לא אמרה מהר"ם שיק מעולם. אין מהר"ם שיק כזה, ובעצם אין אחד מגדולי ישראל המוסמכים שיתיר זאת.
ובשבט הלוי חלק ה' סי' קצ"ז אות ג' חזר לדבר על נושא זה וכתב, בעניין קול באשה ערוה וכו' כבר כתבתי דאסור להקל בזה, ואין לדמות הנושאים, ושו"ר גם בס' אוצה"פ מביא מקילים ומחמירים, ופשיטא דהלכה כדברי המחמירים. ואף שיש משמעות בתשובת מהר"ם שיק שנוטה להקל כנ"ל, כתבתי שם דאין להוציא כן מדבריו, ובכל אופן למעשה אסור בזה. ע"כ פשוט מאד דקול באשה של זמר בטייפ [רדיו במקור] אסור מדינא דבין כה וכה מעורר חשק ותאוה. א"כ הוא מסיים בכך שאין היתר כזה, והדברים ברורים.
אבל למי שרצה וטען שאולי במהר"ם שיק לא כתוב כך, אקרא את לשונו באהע"ז סי' נ"ג, מאי דקאמר משום קול באשה, תירץ הרשב"א בברכות שאלת שלום גרע דאיכא חיבה, ולפי זה הוא אומר, אבל נראה שזה שייך אי אינו רואה את פניה או יודעה ומכירה וכו', א"כ ברור שהוא מדבר לפי שיטת הרשב"א, אבל על קול זמר אין בכלל סלקא דעתא להתיר, ולא שייך להתיר זאת.
השאלה היא, שלמה המלך אומר בספר קהלת [ב',ח'], עשיתי לי שׁרים ושׁרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות, לכאורה איך שלמה המלך שמע שירת נשים? הוא אומר 'עשיתי לי', שלמה בא להגיד שהוא בחן את כל תענוגות העולם והכל הבל הבלים. עשיתי לי שרים ושרות, התרגום זמריא וזמריתא. בתפסיר של רבינו סעדיה גאון בלשון ערב, מגאנין ומגאניאת. בכל אופן, איך הוא שמע נשים שרות? אלא צריכים לומר שהיו אלו נשיו או פלגשיו. ישנה עוד אפשרות, שיש היתר ב'קול באשה ערוה' אם מדובר באשה שהוא רגיל לשמוע אותה, למשל אם אדם מילדותו כבר מכיר את הקול הזה ואצלו קול זה הינו מצוי ורגיל. אמנם יש פוסקים שקצת מחמירים בעניין ומפרשים אחרת את המושג של קול רגיל, אבל נראה לי שזו הלכה למעשה, ואפשר לסמוך על זה. אדם שרגיל לקול מסוים, עכ"פ מצד הדין מותר.
הרב רצאבי
