מה העסק הגדול במגילה על אופן המתת מרדכי ע"י תלייה ואח"כ תליית המן ובניו?
אומר הרמב"ן [דברים כ"א כ"ב]: "ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו, ולתלותו על העץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה."
הרי שאין מיתה מנוולת ובזויה כזו ולכן יעצה זרש לתלות את מרדכי על העץ ובסוף "והשבותו לו גמולו בראשו" והמן ובניו קיבלו ביזיון זה על בשרם.
כפעולת נגד, למדנו בגמרא [ונפסק ברמב"ם "ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין שהפוגע בו קוברו תחלה ואחר כך קורא"] שאין מצוה שנדחה מקרא מגילה מפניה חוץ ממת מצוה. פירוש: כבוד הבריות המתבטא בקבורת מת מצוה הוא הוא האיזון לחוסר כבוד הבריות שהיה צריך לבוא לידי ביטוי בתליית המן. ובדומה למצוות משלוח מנות, מתנות לאביונים ול"גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות" שמהווים פעולת נגד לאזן את השנאה הגדולה לעמלק.
לכל רגש שלילי צריך למצוא ולהפעיל רגש חיובי כדי לשמור על האיזון הנכון בין הרגשות.
[נתעוררתי לזה ע"י לימוד משותף עם ידיד נפשי הר"ר אהרן פייט שליט"א בספר ביאורים במועדים של הג"ר יוסף פרבשטיין זצ"ל]
