איש צדיק תמים – אלו המעלות שבזכותן מצא נח חן בעיני ה׳, ובהן בחר ה׳ להיות אבן היסוד לאנושות החדשה.
איש – לדעת חז״ל, התנ״ך אינו משתמש בתואר ״איש״ בנקל. שם ״איש״ נאמר רק על מי שהראה עצמו כ״איש״, היינו שהוכח שאופיו הוא ״צדיק ומומחה״ (בראשית רבה ל, ז). נח אכן עמד במבחן אומץ הלב ואופי האיש במשך שש מאות שנה, כשהתהלך את האלקים בקרב הדורות המתחלפים. סימני התקופה היו ״השחתת דרך״ (חטא מוסרי) ו״חמס״ (עוול חברתי); ולעומת זאת היה נח ״צדיק״ ו״תמים״, ״צדיק״ כנגד ״חמס״, ו״תמים״ כנגד ״השחתת דרך״.
צדיק הוא מי שנותן לכל אחד ולכל דבר את המגיע לו (מבחינה זו קרוב ״צדק״ ל״שדך״ בארמית: להשביע רצון ולתת את הראוי). ה״צדיק״ מתייחס אל הכל באופן ענייני וללא משוא פנים, הוא רואה כל דבר מנקודת המבט של חובתו ולא מצד עניינו האישי. משמעותו העיקרית של ״צדק״ היא צדק חברתי, והוא מתקשר בדרך כלל עם ״פעל״ ו״עשה״, לשונות של מעשה ופעולה: ״פעולת צדיק״ [משלי י, טז], ״עושה צדקה״ [תהלים קו, ג] וכו׳.
תמים לעומת זאת, קשור בדרך כלל ל״הלך״ ול״דרך״. המשמעות העיקרית של ״דרך״ היא התפתחות האדם לקראת שלמות אישיותו, התקדמותו ההדרגתית משלב לשלב (״דרך״ קרוב ל״דרג״ ו״מדרגה״). ה״צדיק״ העוסק במעשים טובים אינו מקדיש תשׂומת לב כלל לאישיותו שלו; אולם ב״דרך״ המטרה היא סיפוק עצמיותו והשלמת אישיותו, ובכללם גם שאיפותיו הגשמיות. ״תמים דרך״ הוא מי ששומר על טהרתו גם בשעת סיפוק שאיפותיו הגשמיות. ״תמם״ קרוב ל״דמם״ (הימנעות מכל דיבור ומעשה), וכן גם ל״טמם״ בארמית (סגור ואטום). נמצא שמשמעותו הבסיסית של ״תמם״ היא השליטה העצמית. ה״תמים״ מאחד את כל שאיפותיו ושולט בהן מתוך פנימיותו. רצון מוסרי אחד שולט בכל שאיפותיו. פיתויים חיצוניים לא יפקיעו אותן משליטתו, ושלמותו המוסרית לא תיפגם.
בדרתיו – ישנן שתי דרכים לפרש זאת: א. נח היה ״צדיק תמים״ ביחס לדורו. ב. אף בדורו הוא נותר ״צדיק תמים״. ונראה ששני הפירושים נכונים. מאבק כמו שהיה לנח, פוגע ודאי בשלמותו הרוחנית של האדם. מאידך, גם מדרגה פחותה של יושר ומוסריות בדור כמו של נח, שקולה בעיני ה׳ כשלמות עליונה יותר, המושגת בדור נעלה.
לא בכדי נסמך ״בדרתיו״ ל״תמים״ (על ידי טעמי המקרא) ולא ל״צדיק״. הרבה יותר קשה להשאר טהור מוסרית בדור של השחתה מוסרית, מלהיות ישר והגון בדור של אנשי חמס.
מידת ״איש צדיק״ מושרשת ב״תמימות״ (טהרה מוסרית), אשר היא מושרשת במקור הכל, במידת ״את האלקים התהלך נח״. גדולי הדורות שלאחר מכן התהלכו ״לפני״ האלקים והיו שלוחיו; אבל על נח נאמר שהתהלך ״את״ האלקים, היינו ביחד עם האלקים. נח דבק באלקיו, הוא ויתר על חברתם של בני דורו שלעגו לו. כך נעשה ראוי לשם ״נח״, וכך הנחיל לאנושות – שאיבדה כל תקווה – עתיד חדש.
שלשה בנים – האנושות החדשה משתלשלת משלשה אבות. אם נתבונן היטב בשמותיהם של השלשה, נמצא בהם רמזים להבדלי האופי ביניהם. ודבר זה אמור לתת לנו תקוה ונחמה רבה: על אף שהגזעים והקבוצות באנושות שונים זה מזה – הרי השוני היה קיים עוד לפני המבול, ובעצת ה׳ הוא ניצל מהמבול. מכאן למדנו, שתכניתו של הקב״ה היא להביא את האנושות לגמר תכליתה למרות השינויים הגדולים הקיימים בין אומה לאומה, ואולי דווקא על ידי קשר הגומלין שיהיה בין האומות השונות, שכן הן ״שם״, הן ״חם״, והן ״יפת״, כולם ניצלו בתיבה.
נתבונן עתה בשמות אלה, המגלים לנו שלשה סוגים שונים של אישיות, המיוצגים בבניו של ״איש צדיק תמים״.
שֵם – הכינוי המיוחד, והמושג, של כל עצם שהוא. החכמה הראשונה של אדם הייתה – ולמעשה היא כך עד היום הזה – יכולתו של האדם לקרוא שמות. כלומר, לבטא במילים את מושג הדבר, ובכך לקבוע לו את ״מקומו הרוחני״. קריאת שֵׁם לדבר קובעת לו את ה״שָׁם״ שלו, את מקומו. נמצא ש״שֵׁם״ מורה על פעילות שכלית או רוחנית של הבחנה, ביטוי או ״קריאת שם״ למושגים או רעיונות.
חָם נגזר משורש ״חמם״, שקרוב ל״אמם״, ״המם״ ו״עמם״. ״אמם״ הוא שורש ״אֵם״ ו״אִם״. ה״אֵם״ נושאת בקרבה את התנאים הנצרכים לקיום הוולד, ו״אִם״ היא תיבת תנאי. נמצא שמשמעות ״אמם״ היא: התנאים הנצרכים לדבר אחד חבויים בדבר שני. ״המם״: תסיסה וסערה, הגורמת לפתח את מה שעדיין בלתי מפותח, ולהוציא לפועל את מה שעדיין רק בכח. התוצאה מכך היא אחת מהשתיים: א. ״חמם״: החומר ניצת ונשרף בחומו ולא נוצר ממנו דבר חדש. ב. ״עמם״: החומר מגיע לכלל צורה חדשה, ו״עמו״ נולד דבר חדש.
מכל מקום, ״חם״ מציין סערת חושים לוהטת.
יֶפֶת נגזר משורש ״יפת״, הקרוב ל״פתה״. משמעותו הבסיסית היא להיות פתוח. ובהרחבה: ״פתי״, מי שפתוח להאמין לכל דבר, וכל רושם חיצוני גובר עליו. ״מופת״: גילוי שמתגבר על הדעת וגורם בה לשינוי. ״יפת״ קרוב ל״יפה״, שהרי היופי מעורר את הלב.
מכל מקום, ״שֵׁם״ מציין את היכולות הרוחניות והשכליות, ״חָם״ את סערת החושים הלוהטת, ו״יֶפֶת״ את הרגשות והדמיון, הנמשכים אחר היופי.
יתכן ש״יפת״ נגזר משורש ״יפה״; כדרך ש״צֶפֶת״ (כיסוי ראש העמוד, בדברי הימים ב׳ ג, טו) נגזר מ״צפה״, ו״דֶלֶת״ מ״דלה״: להכניס פנימה ולשפוך לחוץ. ה״דלת״ היא המוצא לבית; והנכנס והיוצא צריך לעבור דרך הדלת.
נמצא שיש כאן שלוש בחינות, הכוללות ביחד את כל חייו הפנימיים של האדם. באישיות בריאה ושלמה כמו נח, כל שלושת הבחינות משועבדות ליסוד יותר נעלה. השכל מתעלה על ידי מידת ״התהלך את האלקים״, תאוות החושים על ידי מידת ״תמים״, והרצונות והשאיפות על ידי מידת ״צדיק״.
אם באנו לדבר על כל אחד מן הבנים בנפרד, שם הוא הוגה הדעות, חם – בעל תאוות החושים, ויפת – בעל חוש היופי. תפקידו של שם – להתהלך את האלקים; תפקידו של חם – להיות תמים; ותפקידו של יפת – להיות צדיק, היינו, להיות מודרך על ידי אידיאל הטוב ולא אידיאל היופי. אמנם מידת היופי של יפת מונעת את תאוות החושים מלהפוך לגסוּת, על ידי הנהגת סדר ומידה של נימוסים והליכות. אך קנה מידה זה למדידת מעשי אדם, לעולם לא יהיה אלא קנה מידה סובייקטיבי.
בהמשך נראה בצורה ישירה את ההבדלים באופי אבותיהן של האומות החדשות. אך הזכרנו הבדלים אלה כבר כאן, להדגיש שההבדלים הלאומיים – העתידים להתגלות מאוחר יותר – אין לראותם כירידה וקלקול הדורות שבאו אחר כך, אלא הם הוכנסו במחשבה תחילה לתוך התיבה. לכן, כשנראה בתולדות העמים, שלאומות שונות ישנם טבעים שונים – אומות שניתנו להן יכולות שכליות או רגשות מעודנים, בצד אומות הנשלטות על ידי תאוות חושים לוהטת – אל לנו לאבד תקווה בשל כך מעתיד האנושות. עלינו להאמין באמונה שלמה, שכל הגזעים השונים של האנושות, נבראו עבור מטרה נעלה אנושית אחת, והם מתקדמים לקראת ייעוד אחד. ״כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״ (ישעיהו יא, ט).
רשר"ה
