במהלך החודש האחרון היינו עדים לדברים רבים מהפכניים:
הפסקת האש השברירית עם חמאס בהחלטתו של טראמפ,
החזרת השבויים, גזירת הגיוס שהעלתה הילוך, עד העצרת
המתוכננת למחר. כמה וכמה קוראים שלחו לי שצריך
להתייחס למה שקורה. צריך להדגיש שבמה זו אינה דעת
תורה, ואני בסך הכל מוסר בשיעור ומעלה על הכתב
מחשבות שעולות על האירועים או על המועדים או פרשת
השבוע, כל פעם לפי הענין, ואין צורך להתייחס לדברים יותר
מידי.
ובכל זאת, אשתף במה שעלה במחשבתי. לגבי עצם שחרור
השבויים, אין ספק שזו שמחה גדולה מאוד. גם אם המחיר
היה מופקע ואולי אסור על פי התורה, סוגיא בפני עצמה, על
כל פנים יש לדון על התוצאה בפני עצמה. כאשר יהודים
יוצאים לחירות ממעמקי השאול, ומתברר שהם חזרו
בתשובה והם צדיקים גדולים מאוד שמסרו נפש למען
היהדות בתוך עמק הבכא, זו שמחה עצומה לעם ישראל, גם
אם יכול להיות שבשורה התחתונה זה לא היה משתלם.
האם עצם העיסקה היתה טובה או מופקרת? זו שאלה שאין
אפשרות להשיב עליה בלי לדעת נתונים. ובאמת שאין שום
נתונים בלי להכיר את כל המפה המדינית והצבאית עם כל
התככים הפנימיים בין המדינות וסבך האינטרסים. פשוט אין
כלים להביע עמדה.
שורש הנידון כאן בעצם צריך להיות מבחינה רוחנית, האם
הקב"ה סיבב על ידי כל החשבונות שעם ישראל ינצח את
אויביו, או שהיתה כאן בעצם נפילה מסוימת תחת יד הגויים,
גם אם היא היתה מכוסה במעטה של כבוד. השאלה היא
האם בסופו של דבר השנתיים האלה הביאו כבוד שמים
בבריאה או שהם הסתיימו בקול ענות חלושה למרות כל
הקרבנות הכבדים.
קשה להשיב בצורה גורפת, אך כשראיתי את התמליל של
נאום טראמפ בכנסת, היה נשמע לי מאוד מאוד צורם הגישה
הגויית שלו, לא היתה כאן הבעת אמונה בה' ובתורה, אלא
אמירה שעם ישראל נכנס למועדון של האומות, נהיה חבר
של כל הערבים, והולך לשנות את המזרח התיכון על ידי
הסכמי שלום שיביאו שגשוג מערבי והרבה כסף.
אין ציפיות מגוי מגושם שידבר כמו ר' איד כשר, אבל בכל
זאת, אם המהלך הוא מהלך שמיימי של נצחון עם ישראל,
אחרי כל התשובה וההתחזקות הרוחנית שהיתה כאן
והקרבנות הרבים וכל נהר היסורים, האוירה קצת לא
מתאימה. היה מתבקש סיכום קצת יותר שמכיר ביחודיות של
ישראל ורוממותו של העם הנבחר, כפי שאגב מדברים רבים
בסביבתו של טראמפ, גויים ממינים שונים שקצת יותר
מאמינים בתנ"ך ומאמינים ביחודיות של עם ישראל
ובשליחותו הנצחית.
תחושתי האישית שמשהו כאן הוחמץ. יתכן ששורש הענין
נובע מהמלחמה של רבים מעם ישראל בלומדי התורה. כאשר
יש התנתקות כל כך חדה מלמדי התורה – הדבר מקלקל
מאוד את כל הצמיחה הרוחנית והתיקון שנעשה כאן.
נרחיב קצת יותר: מאחורי כל מלחמה המתרחשת כאן יש
שורש רוחני בעולם העליון. מבואר במדרש שהמלחמות כאן
בארץ נובעות מהמלחמות בין המלאכים בעולם העליון,
וכאשר יש שלום בפמליא של מעלה יש שלום בפמליא של
מטה. ביאור הענין, כל מלאך של אומה הוא השורש הרוחני
שלה והתפקיד שעליה למלא בעולמו של ה'. כאשר יש מריבה
בין המלאכים הכוונה שיש מחלוקת בשורש הרוחני, מי ינצח
ומי יקח את תפקיד האומה או יגבר עליה בשביל תפקיד אחר.
זה מה שמוליד את המלחמה בארץ. כאשר יש שלום בין
המלאכים של מעלה, פירוש הדבר שיש הרמוניה והשלמה של
התפקידים והם משלימים זה את זה, וא"כ אין סיבה שתהיה
מריבה ביניהם כאן, דאדרבה הם מסייעים זה לזה.
התפתחה מלחמה בין כל הפלגים של המוסלמים סביבנו לבין
עם ישראל בארץ הקודש. זו מלחמה של האיסלאם ביהדות,
"מבול אל אקצה" בלשונם, מלחמה על המקדש, מלחמה מי
נושא את שם ה' בעולם, מי בני הגבירה ומי בני השפחה.
המלחמה העתיקה של הקוראן מול התנ"ך. זו מלחמה רוחנית
שהתוצאות שלה ניכרות בשדה הקרב.
היתה סייעתא דשמיא לאורך כל הקרב בניסים גלויים מעבר
לכל דמיון, כי הקב"ה רומם את קרן ישראל, אשר בחר בנו
מכל העמים, והוא הודיע לעין כל, ומי שרצה שמע, שהוא
בחר ביהדות ולא באיסלאם. עם ישראל גם התחזק מאוד
ברוחניות, ומה אפשר יותר מאשר המחזות של החטופים
ומשפחותיהם, אנשים שהיו רחוקים מאוד והתקרבו אל ה'
ברמות גבוהות של צדיקים מדורות קודמים, מסירות נפש על
שמירת מצוות ועל נאמנות לקב"ה במצבים הכי קשים
שאפשר להעלות על הדעת.
והיינו מצפים שכל זה יסתיים באמירה חד משמעית, אם לא
בביאת משיח – לפחות במסר ברור שאי אפשר לפגוע בעם
ישראל, ושאנחנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. כאשר
ראש הממשלה הכריז באחד הנאומים ממש לא מזמן, שאנחנו
צריכים להתכונן לכך שנהיה כלכלה עצמאית ושנהיה
מבודדים מהעולם – הרבה חילונים בכו ותלשו שערות
ראשם, אבל לכאורה המבט הנכון על כך היה, שהכעס הגדול
של אומות העולם על עם ישראל הוא בעצם השגחה אלוקית
להפריד את עם ישראל מהגויים, לא לקבל השפעות של
העולם הזה הגשמי ונמוך והרדוד כל כך, שחודר אלינו
בכמויות עצומות ומבהילות. להיות עם לבדד ישכון. וכך
להגיע בסוף לתיקון השלם שלנו, להיות עם ה' המתקדש
ומתרחק מהגויים.
ומה קרה בסוף? הגיע נשיא ארה"ב וכפה הסכם שלום,
שתוכנו הוא – דבר ראשון תפסיקו להילחם למרות שלא
השלמתם עדיין את כל העבודה, כי אי אפשר להיות נגד כל
העולם. דבר שני – כדאי לכם להפסיק, עכשיו יתחיל עידן
הזהב של ישראל, כל הערבים יחתמו איתכם הסכמי אברהם,
יהיה כאן הרבה כסף ושפע של שגשוג.
מה שבעצם אומר – אנחנו במועדון של כל הגויים, נהפוך את
ארץ ישראל לחלק מהמדינות המערביות, נכניס לכאן את כל
הגועל הגשמי של המערב בדלת הראשית, נחתום הסכמי
אברהם עם סעודיה ונטוס למלונות לא רק בדובאי אלא גם
בריאד, ובשביל זה נקריב את כל היחודיות של עם ישראל,
נהיה שלוחה של ארה"ב על כל הבליה וריקנותה, ובשביל זה
נסכן גם את הביטחון הפיזי של תושבי ארץ ישראל.
אמנם בלי לדעת את כל הפרטים הסודיים אי אפשר בהחלט
לחתוך לכאן או לכאן, אי אפשר לדעת אם באמת ההסכם
הזה טוב או רע ליהודים, אבל הצליל של הסיום של השנתיים
הקשות של ההקרבה הגדולה ושל הדם היהודי שנשפך, ובד
בבד של כל הניסים השמיימיים וההנהגה של הגילוי פנים
שראינו כאן – לענ"ד הוא צליל צורם.
ויתכן, מי יודע חשבונות שמים אבל בכל זאת אולי – אולי זה
כתוצאה מהמלחמה בלומדי התורה. אם מפרידים בצורה כל
כך חותכת את כל עם ישראל הרחב מלומדי התורה
המתמסרים אליה בכל נפשם, אם מפסיקים להעריך אותם
ולא רוצים לראות בהם את הלב של ישראל – מאבדים את
התמיכה הרוחנית, והלב הפועם של קדושת ישראל מתנתק,
ואז אי אפשר שהמלחמה תסתיים בניצחון מתוק של הקדושה
על הסיטרא אחרא.
כבר מילתי אמורה בתחילה, אני אומר מחשבות מליבי
ובוודאי שיש לבעל דין מקום לחלוק על כל פרט ופרט.
העליתי כאן צד מסוים, תן לחכם ויחכם עוד.
ג.
מותר למתוח ביקורת על דיבורים של חברי כנסת או אנשי
פרסום וקופירייטרים העובדים בשירות המפלגות? נחלקו
בדבר גדולי הפוסקים. יש אומרים שאסור, כי כל מעשיהם על
דעת המשלחים גדולי ישראל שליט"א, ויש שהקלו בזה.
)כידוע לתלות בזה חקירה נוספת, האם מותר להגיד על
מתכון שהתפרסם ביתד נאמן שהוא לא טעים, האם זה נחשב
להליכה נגד דעת תורה, ותליא בהנ"ל(.
על כל פנים אם ננקוט כהמקילים, נרשה לעצמנו לומר
שההשוואה בין בחורי הישיבות בכלא הצבאי לבין חטופים
שנמקו בשבי המרצחים, אפילו אם היא נעשתה בלי כוונה
מיוחדת, היא מקוממת ומכעיסה, היא מזלזלת ביסורי שאול
של אחינו שחוו על בשרם שבעת מדורי גיהינום, והיא פוגעת
קשות בכל בני משפחתם וק רוביהם ומכיריהם. זה דבר דוחה
שמצריך מחאה.
ד.
מטרתנו בעצרת הגדולה היא להעלות על נס את לומדי
התורה שלנו, אברכי הכוללים ובחורי הישיבות, נזר הבריאה
ותפארת ישראל. המראות המרגשים של כל תחילת זמן,
שבכל הערים החרדיות עומדים המוני בחורי חמד מלווים
בהורים מסורים, מעוררים בלב היהודי רגש עמוק של שמחה.
לא אלמן ישראל. תורתנו נצחית, וגם ב2025 עומדים ע שרות
אלפי צעירים בתור להיכנס להיכלי התורה ולהקדיש את
חייהם עבורה.
העצרת בראשותם של גדולי ישראל שליט"א אמורה להביע
את האמירה הזאת, שלמדי התורה הם נשמת חיינו ורוח
אפינו. בלעדיהם אין לעם ישראל קיום. הם אלה שמחברים
את רצון ה' לעולמנו הארצי, והם אלה שבזכותם התורה
נשמרת בעם ישראל. אין לנו מלחמה עם אף אחד, יש לנו
אמירה חדה וברורה מאוד, אמת נצחית שלעולם לא תשתנה,
וככל שנדבק בה כך היא תשפיע יותר: "אשר בחר בנו מכל
העמים, ונתן לנו את תורתו".
ואת האמירה הזאת, אנחנו צריכים לקחת לא רק בעצרת
מרכזית ברחובה של עיר אלא גם בחיים עצמם. בחורי
ישיבות רבים מתמודדים, קשה להם, חלק סובלים בגלל העדר
טעם בלימוד, חלק בגלל הישיבות ההמוניות ואיבוד המקום
האישי ו העדר הערכה מינימלית שכל אדם זקוק לה, חלקם
נבוכים בנושאים השקפתיים והדבר מעכיר את מצב רוחם
ומאבד מהם את החיבור לה'. בשלהי בין המזנים ישבתי עם
בחורים בקהילתנו באיזשהו עונג שבת, והשאלות עלו
והתפרצו ונידונו באריכות.
וכל מי שיכול לתת יד להמשיך את קיום התורה בעם ישראל
– זה תפקידו, לעשות מה שהוא יכול. להשפיע, להסביר,
לחבר, לתת מענה.
חשבתי על דיוק נפלא בלשון הברכה: "ותן בליבנו להבין
ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד". זה לא פשט אבל זה רמז
יפה מאוד: מי שרוצה לעזור לבחורים, צריך שלשה שלבים.
שלב ראשון: "לשמוע". תשמע אותו עד הסוף, בלי שיפוטיות,
בלי למתוח עליו כבר במשפט הראשון. פשוט להיות איתו עד
הסוף. השלב הראשון הוא – לשמוע. השלב השני: "ללמוד".
אחרי שתשמע אותו, תגלה שיש לך מה ללמוד. לא תמיד יש
לך תשובות מוכנות בשליפה. יש שאלות קשות לפעמים,
ובהחלט מותר ומצוה לומר: "אינני יודע, אני צריך ללמוד את
הנושא". זה השלב השני – שמעת את הבעיות? אל תקפוץ.
לך לחשוב, לברר, ללמוד.
ואז ורק אז מגיע השלב השלישי: "ללמד". כי אדם בוגר
שחושב ומברר ומלבן דברים – בהחלט יכול ללמד את
הצעירים, זה תפקידו והוא יכול לקדם אותם הרבה מאוד.
הרב בוצ'קובסקי שליט"א
