להמליך את השם

 שתי תנועות מנוגדות בנפש

כשעוסקים בראש השנה, יש קושי מענין בתפילות שצריך לשים לב אליו. מצד אחד כידוע הכל נקבע היום – "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו", ראש השנה הוא הראש של השנים, אנו נידונים בו על החיים שלנו "כבקרת רועה עדרו". כלומר לא יתכן שאדם בא לר"ה בלי העניין האישי שלו, אבל מאידך אנו יודעים שכל ענין ר"ה הוא שלא עוסקים בדברים פרטיים, לא מזכירים חטאים אישיים, אלא עוסקים בו רק בהמלכה של הקב"ה. אלו שתי פעולות שונות ואף מנוגדות בנפש. דבר רוחני ועליון מול 'בני, חיי ומזוני, כולם רויחי'. התחושה הבסיסית שאנחנו ביום הזה נכתבים ונחתמים, הספרדים אומרים 'אבינו מלכנו' גם בר"ה שחל בשבת ופשוט שביום הזה מבקשים על הכל, אבל מאידך מהות כל התפילות זה להמליך את הקב"ה. אז איך זה הולך יחד?

יש כאן סודות גדולים ואני מבקש להתמקד בתפילת חנה, אמו של שמואל הנביא, שהיא ההפטרה של היום הראשון של ר"ה. יש לתפילה הזו ייחוס גדול – זה היום היחיד בשנה שבו יש תשע ברכות בתפילת מוסף. בכל יו"ט או שבת אחרים יש ברכה אמצעית אחת ואילו כאן שלש ברכות ראשונות, שלש אחרונות ובאמצע – מלכויות, זכרונות ושופרות. אכן, גם ביוה"כ של שנת היובל יש תשע ברכות כנ"ל, וגם שם המגמה היא "שתמליכוני עלי". חז"ל שואלים מאיפה הגענו לתשע ברכות והם עונים שתפילת חנה היא הבסיס לכל זה. תשע פעמים מזכירה חנה את שם ה' בתפילתה. כלומר כל היום בנוי על תפילת חנה, והיא עוסקת בדיוק בניגודיות הזו שהזכרנו בתחילת דברנו.

מתי לבכות בתפילת ראש השנה?

אבל נתחיל בתורה מופלאה ששמעתי בשם ר' יואל כהן זצ"ל, החויזר של הרבי מליובאוויטש זיע"א. הוא אמר פעם הברקה – מה הענין שכולם בוכים בר"ה וביוה"כ בפיוט "ונתנה תוקף"? זה נכון שמופיע שם "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו וכו'" אבל מהות הדברים שכתובים שם זה "כבקרת רועה עדרו", כלומר שהקב"ה מפקח ומשגיח והוא לא מפספס. 'מי יחיה ומי ימות' זה לפי איך שהקב"ה מנהל. אז מה יש לפחד? הכל מסודר, הכל בפיקוח ישיר שלו. נו, אמר ר' יואל, אז איפה כן צריך לבכות? – צריך לבכות ב-"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו…" – צריך לבכות על זה שיש עוד פעול שעוד לא יודע שאתה פעלתו. ויותר עמוק – הפעול הזה הוא אני עצמי.

מה זה הרוע שיש בעולם? הכי רע הוא שאני לא יודע שהקב"ה הוא הפועל והוא המלך. כי אם אני יודע שהוא המלך אין רע. זה דבר עמוק מאד. בעומק – זו העבודה של ר"ה. מה המשמעות של להמליך עלי את הקב"ה? מצד אחד, אני מבין ש'אני מונח פה לפניך, רבש"ע, על כף המאזניים'. אין אדם שלא יכול שלא לעסוק בדאגה. מי שלא דואג כנראה שיש לו בעיה באמונה – הרי ספרי חיים ומתים פתוחים, ומצד שני כל הענין זה להמליך את הקב"ה.

משחק מכור?

חז"ל אומרים דבר מעניין – ההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא שכל אדם באומות העולם שיש לו דין אצל מלך בא עם שק ודואג וכו' ואילו ישראל באים לבושים לבנים, שמחים, אוכלים ושותים וכו' כי ויודעים שהם יצאו זכאים בדין. ר' שלמה קלוגר זצ"ל ב"חכמת שלמה" אומר פה דבר מבריק, ומתוך דבריו נחבר את זה לענייננו ולתפילת חנה; חז"ל אומרים שאת כל דיני התפילה אנחנו לומדים מחנה והיא הבסיס של הכל –

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. (ברכות ל"א.)

דיני תפילה בלחש, וששיכור אסור בתפילה וכו'. אגב, יש שם שתי תפילות אצל חנה, לא אחת, ולהלן נראה את זה בפנים.

נחזור. שואל ר' שלמה קלוגר – מה זאת אומרת שישראל יודעים שהם יצאו זכאים בדין? הרי הכל פתוח, הכל נכתב היום – "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים"?[1] ואם אתה יודע שתצא זכאי אז זה משחק מכור?! אז מה הענין? והוא עונה שבר"ה נידונים שני עניינים לפני הקב"ה. 'צווי דינים', קוראים לזה בישיבות. הדין האחד הוא הדין האישי של כאו"א מאיתנו. מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ישפל ומי ירום וכו' – ברוחניות ובגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי. אבל יש עוד דין שמתברר בר"ה. בכל ר"ה באים המקטרגים מאומות העולם ושואלים את הקב"ה – למה אתה בוחר שוב בעם ישראל? הרי חטאו בניך. אולי תחליף ותבחר בנו? יש תיאוריות תיאולגיות שלמות של כל מיני דתות שמבוססות על זה.

קראנו בתחילת ניצבים, הפרשה שלפני ר"ה –

לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים. (דברים כ"ט, י"ב)

ורש"י אומר –

והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדיבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם ע"כ פירשתי לפי פשוטו של פרשה… (שם)

כלומר שהקב"ה אומר לישראל 'בני, עשו לי טובה. לכם יש בחירה חופשית, אתם יכולים לכפור בי, אבל אני איני יכול להחליף אתכם באומה אחרת כי כבר נשבעתי על זה, לכן אל תקניטו אותי'. זה לא משחק הוגן, אני לא יכול להחליף אתכם.

אומר ר' שלמה קלוגר, בר"ה יש כאמור שני דינים. בדין האחד, מטבע הדברים, האדם בא עם הכאבים הכי חזקים ואישיים בעולם, הוא עסוק בעצמו, ברגעים של עצמו, ברגעים הרוחניים של עצמו, בנפילות של עצמו. ואילו עם ישראל אומר – 'רבש"ע, בדין הפרטי אני לא יודע מה יהיה, אבל בדין הכללי ברור לגמרי שאנחנו יוצאים זכאים". "איזו אומה כאומה זו שיודעת את אופיה של אלוהי'ה", אומרים חז"ל. האני הפרטי בכלל לא תופס פה מקום. זה כמו מישהו שמקבל מתנה אדירה אבל אז אומרים לו שיש שם עוד איזה משהו קטן שהיה – והוא לא שם לב לזה בכלל. הוא חלק מהנצח. הכח של עם ישראל בר"ה הוא להמליך את הקב"ה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" – ושם לבכות. אם הוא ית' מלך, אז הוא מנהל את הכל "כבקרת רועה עדרו". ואני חושב שצריך לקחת את למקום עוד יותר עמוק; זה לא הפרט והכלל אלא בי עצמי יש שני מהלכים וזה הסיפור של חנה.

על עסקי לבה

נכנס לפסוקי ההפטרה. לגברים אולי קשה להבין את זה אבל אין יותר מהבקשה הזו של חנה. בקשה של אשה להיפקד בילד. אין דבר יותר גדול ועמוק מזה. הפסוק אומר –

וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל-לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ… (שמו"א, א' י')

חז"ל אומרים שהיא דברה "על עסקי לבה". היא הצביעה על הלב ואמרה –

אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבונו של עולם! כל מה שבראת באשה – לא בראת דבר אחד לבטלה: עינים לראות ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על לבי – למה לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן! (ברכות שם)

זה תיאור של כאב עמוק פנימי הכי נורא שיש שמתואר אצל חנה, וסיפור העלילה, הרקע, הופך את זה ליותר חזק. לאלקנה יש שתי נשים –

וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים. (שם ב')

אנחנו יודעים את המשמעות של המציאות הזו? זה לא אצל חברים או שכנים אלא זה אצלה בתוך הבית! זה הכי קשה.

וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים | יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַ-ה' צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי-עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַ-ה'. וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל-בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת. וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת-חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽ-ה' סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ. (שם ג'-ה')

כשתהיה עקרה – תבין

עכשיו נשים לב איך מתמודדים עם הקושי הזה שלשה גיבורים, חוץ מחנה. חנה היא האשה האהובה –

וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם-כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ.. (ו')

בפירוש אחד אומרים חז"ל שפנינה כעסה על כך שחנה מתרעמת על הקב"ה – 'זה כנראה מה שהקב"ה רוצה אז מספיק להתרעם". במילים אחרות אולי אפשר שהיא אמרה -'את אהובה יותר על אלקנה, יש לך כוחות אחרים'. האמת היא שגם אלקנה חושב כך –

וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית ה' כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל. וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים. (ז'-ח')

חנה בוכה ובוכה. זו תמונה שקשה לתאר. זו מציאות שקשה להתמודד איתה. אלקנה יודע למה היא בוכה, אבל הוא בעצם אומר לה – 'קבלי את רצון ה'. יש לך כוחות אדירים, תתנחמי בדברים אחרים מופלאים. קבלי את המציאות'.

נו, אבל האם לחנה יש בעיה באמונה? היא לא מקבלת את זה?

וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה… (ט')

היא לא מתייחסת לא רק לפנינה אלא גם למה שאומר לה אלקנה. כאילו היא אומרת לו – "כשתהיה עקרה תבין".

והנה אנחנו נתקלים בגיבור השלישי – עלי הכהן –

וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל-הַכִּסֵּ֔א עַל-מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל ה'. וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל-ה' וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה. (שם י')

זה עדיין לא 'תפילת חנה' – זה משהו אחר פה. זו פעם יחידה בכל התנ"ך שמישהו מתפלל על ה' ולא אל ה'. "ובכה תבכה" מזכיר לנו את הביטוי המקביל שמופיע במגילת איכה.[2] זו לא חנה אלא כנסת ישראל. בואו ננסה להבין את תפילתה על ה' יחד. היא הלכה לגבאי ושאלה איך מתפללים על ה', מה הנוסח שצריך לומר. כשאנחנו עוסקים בר"ה – על זה צריך לבכות – שידע כל פעול שאתה פעלתו. אין מגיעים לכך שאני רגוע בגלל ש-"כבקרת רועה עדרו"? אין הכוונה להיות אדיש אלא להיפך – אני יכול לתקן, אני יכול לשנות. כי ח"ו אני יכול לחשוב שהקב"ה מלך ואז אין משמעות למה שאני עושה. באיזה מקום זה מה שאמרו לה פנינה ואלקנה, זה מה שאנחנו בעצם אומרים בלי להרגיש כשאנחנו מנסים להרגיע אחרים – 'תקבל. זה רצון ה". חנה מנסה להגיע למדרגת "ויעתר יצחק ל-ה'" – כעתר, כקלשון, כפי שמפרש שם רש"י, להפוך את האדמה. האם אני יכול לעשות את זה? לפי חנה כן, אבל כדי להגיע לשם צריך את החיבור של שני הדברים שחשבנו שהם מנוגדים בהתחלה. להגיע למדרגה שאני מבין ומפנים שהכל מושגח, "כבקרת רועה עדרו" ושם אני לא בוכה, אבל "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" – אם אני לא יודע שהוא פועל הכל, אז מה יש לי לעשות פה בעולם? "כי קדוש היום לאדוננו" – למה? כי אני רוצה לחיות ואפילו בטוב, או מפני שאני רוצה שהוא ית' ימלוך? כי הוא סובל מחילול ה' שהדדים הללו לא יכולים להיניק! כי אם הייתי מבין את צער השכינה – ואני לא יכול להבין את צער השכינה כי הקב"ה דאג בחסדו שלא אוכל – כי אם הייתי יכול לא הייתי עומד בזה רגע אחד. אני עסוק במה שאני יכול להבין. אבל האם אני יכול להגיע לשילוב הזה של "ותתפלל על ה'"?

'אלקנה יקירי', אומרת לו חנה, 'אתה לא בענין, אתה לא אוחז בסוגיה. פנינה – גם את לא מבינה'. זה לא סתם מתח בין צרות אלא זה יותר עמוק. טענת פנינה היא לפי הסבר אחד בחז"ל כאמור – 'למה את מרעימה על ה'? ואילו אלקנה אומר לה – 'תראי כמה טוב יש. תסתכלי על חצי הכוס מלאה'. שניהם הולכים הצידה, "והיא מרת נפש"- מרירות זה לא עצבות, אלא זה כח שלם שיכול להפעיל את העולם כולו.[3] ילד קטן אוהב רק מתוק אבל כשמתבגרים מבינים שצריך גם קצת מרירות, קצת חריף ואפילו קצת מלוח. המרירות פועלת דברים בעולם וממתיקה אותו.

עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות'

עוד לפני שהיא מתפללת היא נודרת –

וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר ה' צְבָא֜וֹת אִם-רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה | בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא-תִשְׁכַּ֣ח אֶת-אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽ-ה֙' כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא-יַעֲלֶ֥ה עַל-רֹאשֽׁוֹ. (י"א)

חז"ל אומרים –

אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות'; אמרה חנה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם! מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד"? משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו; בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! – ולא השגיחו עליו; דחק ונכנס אצל המלך, אמר לו: "אדוני המלך! מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת"? (ברכות שם)

היא הראשונה שקראה לקב"ה "צבאות". אין לה אפילו ילד אחד והיא קוראת לו 'צבאות'. המפרשים שואלים על הגמרא הזו, מה המשל מוסיף? הרי כשמביאים משל בדר"כ זה כדי להוסיף הבנה שלא מבינים בלעדיו, וכן נראה ברור – שחנה היא כמו העני שאין לו אוכל ועבדי המלך האחרים שאוכלים ושותים על שולחן המלך משולים לאלו שיש להם ילדים. אלא ההסבר הוא שההבדל בין העני לגבירים שהם אוכלים אמנם מעדני עולם, אווזים פטומים על צלחות פורצלן יפות וכו' אבל מי מגיש להם את האוכל? המלצר מס' 300, ואילו את הפרוסה לעני שנכנס ומתפרץ לאולם – נותן המלך בעצמו!

לעומת חנה, אנחנו הננו כפנינה, אלקנה ועלי, במצב הטוב, ואילו חנה היא מה שאני יכול וצריך להיות, היא מה שעליו נתקנו כל תפילות ר"ה – מלכויות זיכרונות ושופרות. חנה היא הכח להיכנס לסעודה ולומר – 'אני יכולה לעורר את המלך עצמו. אל תרגיעו אותי עם צלחות יפות. אני מדברת ישירות אל המלך'.

ונשים לב שמילת המפתח היא "אמתך". היא חוזרת כל כך הרבה פעמים. לא בטוח שאנחנו יכולים להבין את הנדר הזה שלה. האמת, אני במקום עֵלי לא הייתי מאמין לה אם הייתי שומע את זה – 'תעזבי, זה לא בשבילך. מה את הולכת להיות? את אומרת שאת רוצה להיות רק מיניקת ואת הילד תביאי לי?!', זה לא נשמע אמין…

וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י ה' וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת-פִּֽיהָ. (י"ב)

מה הבעיה שלו עם ריבוי התפילה שלה? לכאורה זה מצוין להתפלל עוד ועוד. אלא שהיא להבנתו היא מדברת יותר מדי על עצמה, על הבעיות שלה. פנינה אומרת 'את מדברת לא יפה', אלקנה אומר לה 'יש עוד דברים בעולם', ועלי גם לא מבין אותה, אבל אף אחד מהם לא הגיע לרעיון שחנה באה ללמד את כולנו – 'אני יכולה להפוך את העולם כשאני אמליך את הקב"ה. אין פה שום דבר שלי'. וזה הסוד של כל החיים.

הכנה לתקיעות – לכל השנה

במחזור לר"ה בנוסח חב"ד, שחיבר אותו כידוע אדמו"ר הזקן, מופיע לפני התקיעות –

וקודם שיברך יכין עצמו לתקיעת שופר.

הרבי מליובאוויטש זיע"א שואל – בשום תפילה או מצוה אחרת במחזור או בסידור של בעל התניא אין הנחיה כזו להכין את עצמו. מה הענין פה? והוא גם לא אומר במה יש להכין את עצמו. והרבי מבאר – בסידורי הספרדים וגם בחסידויות אחרות מופיע הרבה מאד נוסח "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני תפילות או מצוות, כדי שאדם יכין את עצמו לתפילה וכו', ואילו בנוסח חב"ד אין בסידור שום "לשם יחוד" למעט פעם אחת – רק לפני 'ברוך שאמר' בבוקר. אדמו"ר הזקן רצה לכתוב סידור השווה לכל נפש אבל לפי נוסח האר"י. בסידור כזה אי אפשר לבוא ליהודי ולהגיד לו לומר כל רגע ובכל ברכה "לשם ייחוד", ולכן בתחילת היום, כשאתה מתחיל את היום שלך תגיד פעם אחת "לשם ייחוד" וזה יתפוס לכל היום. כך גם המצווה הראשונה של השנה יש להכין את עצמו – וזה יתפוס לכל השנה. איזו הכנה? שיקבל על עצמו עול מלכות שמיים. זה פלא אדיר.

שני טעמים לשופר

יש ברמב"ם שני הסברים למצוות שופר. בהלכות תשובה כתוב –

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה. (הל' תשובה, ג', ד')

כלומר זה ענין של תשובה. אבל בהל' שופר בפרק א' הרמב"ם אומר –

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם… השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. (הל' שופר ולולב, א' א'-ב')

כלומר פה הטעם שהרמב"ם מביא הוא שתקיעת השופר היא להריע לפני המלך כיון שממליכים אותו, ולכן בר"ה בבית המקדש יש שופר ומשני צדדיו חצוצרות שהן מקצרות והשופר מאריך שנא' "בחצוצרות וקול שופר". נו, אז מה הענין באמת? – עורו ישנים או להמליך? – זה בדיוק הענין. זה אותו דבר. זה לא לבכות כי "מי יחיה ומי ימות" אלא לבכות כי "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". זה לבכות כי אני לא רגוע ש'כבקרת רועה עדרו'.

חנה, לא שהיא לא יודעת איך לקבל ייסורים, אלא היא תלמד אותנו איך מקבלים אותם. לקבל ייסורים זה לא להשלים עם המצב ולומר "זה המצב. צריך להשלים עם המציאות" חס ושלום! לקבל ייסורים זה להבין שהקב"ה הוא מלך והוא אוהב אותי וכל מה שהוא עושה זה הכל לטובה – וזו כל העבודה שלי בחיים. יש מי שתופס את זה כלהרעים על ה' – 'מה זה פה? אתה יכול לשנות דברים, בעולם אתה?', אבל חנה באה ללמד אותנו שהתפיסה הזו שאתה לא יכול לשנות דברים בעולם לא באה מאמונה. היא באה ממקומות אחרים, מדתות אחרות. יש משפט עממי שאומר "כולה מכתוב" וגם "כולה מן אללה" – אלו תפיסות אחרות, מזעזעות שמביאות לדברים הכי מזעזעים שאנחנו מכירים פה באזור שלנו. כי אם כך – מה התפקיד שלי פה בעולם? כלום?

חנה גם לא תקבל את הגישה של בעלה "הלא אנכי טוב לך מעשרה" – היא אוהבת אותו והוא אוהב אותה ואת כל חייו הוא ייתן עבורה, אבל זה לא רלוונטי. הוא צדיק אבל הוא לא הבין פה כלום. והיא גם לא תקבל את גישת עלי של "לא מתעסקים בפרט" אלא היא תחדש ותגלה לנו שהעיסוק שלי בפרט זה המלכת הקב"ה. אני יכול לעסוק בפרט – וזה לא אני. זה כלל ישראל, זו עבודת ראש השנה, זו עבודת ה' האמתית שלי. איך מגיעים לשם? זו כל העבודה.

ללמוד להתפלל – רק מאשה

נראה איך הפסוקים ממשיכים –

וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל-לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה. (י"ג)

הוא לא מבין שהיא מתפללת על ה'. תכף נראה שיש לה שתי תפילות שונות זו מזו. עלי ידע שהיא לא שיכורה, הוא ידע שהיא תעבור בדיקת 'ינשוף' בקלות, אבל הוא רצה לומר לה 'את לא קרת רוח'. אדם קר רוח יודע ש-'עכשיו מתעסקים ברצון ה' ולא בדברים הפרטיים שלך, תפסיקי להתעסק רק בעצמך כל הזמן'. ובאמת יש בזה ענין גדול אבל זה כ"כ מסוכן, וזה הכי הפוך מהאמונה. צריך לתפוס את העדינות שיש פה – זה החוט הכי דק בעולם. האם אני מבין שהבסיס של הכל הוא שהקב"ה מלך – "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד" והוא עושה הכל לטובתי, ואני לא מבעט ח"ו בייסורים ואני מקבל ייסורים באהבה – אך אין הכוונה בזה לא לפנינה, לא לאלקנה ואף לא לעלי – אלא רק חנה. לכן רק ממנה לומדים להתפלל. שיעורי התפילה זה פרק שאי אפשר ללמוד מגבר. הוא לעולם לא יבין את זה. רק אשה יכולה להבין את זה ולכן רק כנסת ישראל, הכלה של הקב"ה תלמד אותנו את זה –

שבע עקרות הן – שרה, רבקה, רחל, ולאה ואשתו של מנוח וחנה וציון… ציון שנא' רני עקרה לא ילדה. (פסי' דרב כהנא כ')

ציון, כנסת ישראל, היא השביעית – "רני עקרה לא ילדה".

ולפני ה' ישפוך שיחו

וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד-מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת-יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ. וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת-ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת-נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י ה'. (י"ד-ט"ו)

חז"ל אומרים שהיא אמרה לעלי – "לא אדון אתה". 'כבודו גם נופל, כמו אלקנה וכמו פנינה. לא אדון אתה על כלום. יש לך אפס אדנות בעולם. תתבטל ותהיה צינור ואז תוכל להחזיק את הקלשון ולהפוך את המציאות. מה שתוקע אותך זה 'אדוני'. תזרוק את זה, אדוני'.

עכשיו אנחנו מבינים למה גבר לא יכול להתפלל את התפילה הזו? זה הסיפור. 'לא אדוני. אתה לא אדון שלי ואף לא אדון שלך ובפרק הבא יתברר שאתה לא אדון על בניך וגם לא על מפרקתך'. זה פרק טרגי שיתאר איך עלי ובניו מסיימים את הכל ושמואל מקבל את התפקיד.

אז מה אני כן? חנה מחדשת חידוש – מה אני בעולם? מושג משפטי חדש שיצא לאור בתפילתה של חנה. 'ראשית תדע שלא עברתי על שום הלכה, אני מתפללת פה עליך, אבל אני לא יכולה להסביר לך את זה. אתה לא תבין. אני התפללתי על ה', אני שופכת את שיחי לפני ה".

אין איך להסביר את זה. אנחנו נעבוד על זה כל חיינו בר"ה כולנו נתכונן לתקיעת שופר כדי להצליח לעשות את זה הלואי בכל השנה.

אַל-תִּתֵּן֙ אֶת-אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת-בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי-מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד-הֵֽנָּה. (ט"ז)

זה משפט מדהים – אני אמתך רבש"ע, וכשאמרתי לעלי 'לא אדוני' לא באתי לפגוע בו ח"ו, הוא כהן אולי הגדול. אני רוצה שתתפלל עלי ואני מכירה בערכה של תפילת הצדיק, אבל אתה הצדיק יכול גם להתבלבל ולחשוב לרגע שאתה אדוני – ושם תבוא הנפילה.

"כי מרוב שיחי" מזכיר לנו את הפסוק –

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. (תהילים ק"ב, א')

אדמו"ר בעל 'פרי הארץ' זיע"א מבאר שהכוונה לתפילה לעני שמתעטף בעניותו שלו. שמכיר את העניות ואת הייסורים והוא מתעטף בהם. הוא לא בועט, הוא גם לא הולך לרבי כדי שזה יעוף החוצה, אלא הוא מברר מה הקב"ה רוצה ממנו. "שיחי וכעסי". הוא מרעים לפני ה', בדיוק כמו חנה – "דדים הללו שבראת למה?".

שואל ומשאיל

וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת-שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ.

נשים לב למילה שהוא משתמש בה ומהרגע הזה היא הופכת למרכז הסיפור כששבע פעמים היא תופיע עוד בהמשך – "שלתך אשר שאלת". שאלה בעברית היא גם בקשה. מי שואל ממי פה?

וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא-הָיוּ-לָ֖הּ עֽוֹד. (י"ח)

בפסוק הבא יהיה כתוב שהיא הלכה הביתה ואלקנה ידע את חנה אשתו ואז הריון ואז לידה אבל עכשיו "ופניה לא היו לה עוד" – מה קרה? את בטוחה? כי אם כן – מה הניסיונות? – "ופניה לא היו לה עוד" כי היא הצליחה להתפלל. זה השתנות העולם. שמואל עוד לא נולד והיא אף לא ראתה בבדיקה ביתית שהיא בהריון – אלא היא התפללה. היא עשתה את זה. היא דברה מרוב שיחי וכעסי לפני ה', ומול העמידות הגדולות של העולם – אלקנה, פנינה ועלי וכל מה שהם מייצגים – היא הפכה להיות הקלשון של הקב"ה. היא אמרה רק "שידע כל פעול כי אתה פעלתו" ולא מענין אותי בכלל – כי אתה כבקרת רועה עדרו. 'ומה אני ? אני את הילד הזה נותנת לך'.

וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י ה' וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל-בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת-חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ ה'. וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת-שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵ-ה' שְׁאִלְתִּֽיו. (י"ט-כ')

רגע – אם 'כי מה' שאילתיו' למה הוא נקרא שמואל ולא שאול? לכאורה לפי העברית צ"ל שאול. מרש"י משמע לא שהוא שאול מה' אלא הוא שמו אל.[4] הוא אל. כיון שמ-ה' שאילתיהו אז שמו-אל. ושמואל זה ימליך את שאול, והוא גם יקח ממנו את המלכות כשהוא יאמר לו 'אתה לא מספיק שאול לה' – וככה אי אפשר למחות את עמלק'. אי אפשר למחות את הרוע כי לא הבנת שהרוע הוא שעדיין לא כל פעול יודע שאתה פעלתו. ורק אם אני אבין את זה כל העולם ישתנה.

אדוני או לא אדוני?

נתקדם כמה פסוקים אל הגעתה של חנה עם שמואל הגמול בן השנתיים, אל המשכן –

וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת-הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת-הַנַּ֖עַר אֶל-עֵלִֽי. וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל-ה'. (כ"ה-כ"ו)

אבל רגע, לפני כן אמרת לו 'לא אדוני', אז למה עכשיו היא קוראת לו 'אדוני'?! מה שקרה הוא שתפילת חנה יכול להפוך את עלי ולהחזירו להיות 'אדוני'. בתפילתה היא הפכה את כל העולם. אלקנה מתהפך, עלי מתהפך.

…אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל-ה'. אֶל-הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן ה' לִי֙ אֶת-שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ. וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽ-ה' כָּל-הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽ-ה' וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַ-ה'. (כ"ז-כ"ח)

רגע – מי השואל ומי המשאיל פה? את חנה בעלת הבית ואת משאילה אותו לה'?! הרד"ק אומר שם –

החזרתי לו השאלה שהוא נתן לי…

יש בינינו מערכת יחסים, אנחנו שואל ומשאיל. שמו אל. 'התינוק שהניקתי שמו אל'. איך אפשר להבין את זה בכלל אבל איך אפשר בלי להבין את זה? "יכין את עצמו לתקיעת שופר" – והשאר כבר יסתדר.

אל תהי צדיק הרבה

חז"ל אומרים על "כל הימים אשר היה הוא שאול ל-ה'" –

באותה שעה נצנצה בה רוח הקודש, כל ימים ששמואל קיים שאול קיים. (מדרש שמואל על הפס')

היא ראתה איך הוא ימליך את המלכות ואיך הוא ייצר את שאול. עכשיו גם נבין את השבר של שמואל באותו לילה בו הוא צריך לקרוע את מלכות שאול. שאול הרי היה כולו קודש – "בן שנה שאול במלכו". חטא אחד קטן היה לו –

שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו (יומא כ"ב:)

שני חטאים מונים חז"ל לדוד – עם בת שבע ופקידת עם ישראל שעולה לנו בשבעים אלף הרוגים! ואילו שאול באחת ולא עלתה לו. וגם מה היה החטא שלו? – שעבר על דברי נביא. זה הכל. שהכניס את הסברה שלו – ואיזו סברה קדושה זו היתה! – "הרגנו את עמלק? אז למה להרוג את הצאן? – מחר נביא את הצאן קרבן לה'. אתה יודע לאיזו מדרגה עם ישראל יגיע?! וחוץ מזה אני לא במדרגה לשסף את אגג אלא שמואל הוא הראוי לכך'. חשבונות? אתה מכניס חשבונות? הרי נצטווית לעשות משהו. על זה אמרה רוח הקודש – "אל תהי צדיק הרבה" (יומא שם).

אנחנו תופסים מה קורה לשמואל השאולי כשהוא ממליך את שאול וצריך לקרוע את המלוכה ממנו?

בחנני ה' ונסני

עכשיו נבין את זה ששמואל לא מסוגל לראות את הרגל הרביעית של המרכבה כשהוא בא לחפש את בנו של ישי ולהמליכו תחת שאול. הוא רואה את דוד, אחרי שאומרים לו שיש עוד בן אחד מוזר ובצד וכו' – ודוד הוא כמו חנה. דוד הוא עולם הייסורים שכל עניינו הוא אחד – הקב"ה. "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים ק"ו, ד'). דוד הוא ביטול גמור. גמור. ההיה אדם שביזו אותו פעם יותר מדוד? שאל אותי פעם מישהו – 'תגיד, חשבת פעם על כמה הפגנות היו כל לילה מתחת לחלון של דוד אחרי המעשה עם בת שבע?'. ומה דוד עשה? –

חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. (שם קי"ט, ס"ב)

הוא נפל פעם אחת אחרי שהוא אמר לה' -"בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (שם כ"ו, ב'). אמר לו הקב"ה – אתה רוצה באמת? הרי אין אדם שיכול לעמוד בניסיון אם לא שהקב"ה מצילו.

אמר דוד לפני הקב"ה מפני מה אומרים מגן אברהם ולא מגן דוד. אמר לו בחנתיו בעשרה נסיונות. אמר לפניו (תהלים כו ב) בחנני ה' ונסני. כיון שנסה אותו בבת שבע ולא עמד בו מיד התפלל דוד שיאמרו מגן דוד בברכת ההפטרה. כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד ברוך אתה ה' מגן דוד (מדרש תהילים י"ח)

הכוונה בדברי דוד היא לא גאוה ח"ו אלא הוא רוצה שיבוא כבר משיח. 'אני רוצה שיהיה מגן דוד'. ומהניסיון הזה הוא קיבל את הידיעה שאני לא יכול כלום בלי הקב"ה. אני פה כי אני יכול להפוך את כל העולם אבל רק בגלל ההפנמה שאני יודע שאני כלום ואני רק צינור של הקב"ה.

זו החגיגיות של ראש השנה – זה היום שבו הכל מסתובב סביבי וכל מה שני עושה הוא להמליך את הקב"ה….

זה מושג חדש שבא לעולם – אנחנו שואלים ומשאילים כל חיינו.

תפילת חנה

ואז באה התפילה השניה של חנה שעליה בנויות ברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות של תפילת ראש השנה שבה תשע האזכרות את שם ה' וכנגדן נתקנו הברכות. אגב התפילה הזו נראית מנוגדת למה שהיה בהתחלה. בתחילה היא הרעימה, התפללה על עסקי לבה, התפללה על ה', ועכשיו –

וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽ-ה' רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽ-ה' רָ֤חַב פִּי֙ עַל-א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ. (שמו"א, ב', א')

קודם היא היתה "מרת נפש" ועכשיו "עלץ לבי – רמה קרני". זה ממש מזמור לתודה.

אֵין-קָד֥וֹשׁ כַּ-ה' כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ. (שם ב')

זה פסוק שאנחנו אומרים כל יום בסוף תפילת שחרית, לפני "אין כאלוקינו". זה פסוק קשה. מה פירוש "אין קדוש כ-ה' כי אין בלתך"? איך מבינים את זה? – המילה 'כי' מופיעה בעברית לפעמים במשמעות של 'כאשר'. אין קדוש כ-ה' כאשר אין בלתך, אבל כשאני גם תופס פה מקום ונפח – אי אפשר לומר את זה. ואם אתה לא מרגיש שהוא הצור זה כנראה בגלל שאתה לא מרגיש שאין בלתו. חז"ל מתארים את זה אחרת –

מאי כי אין בלתך? אמר ר' יהודה בר מנסיא אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך. (ברכות י'.)

..אתה מרגיש שהייסורים הם לא מאהבה? אתה חושב שהקב"ה פספס אותך? אתה לא מעז לומר את זה אבל זה מה שאתה חושב. "אין קדוש כ-ה' כי אין בלתך.

"כי אין לבלותך" יכול להיראות לנו כרחוק מהפשט אבל באמת זה הפשט של "כי אין בלתך". זו כל העבודה של ראש השנה – האם יש בלתך או אין בלתך. והבלתך הזה הוא אני עצמי.

להיות הקילשון של הקב"ה

אגב, זה פלאי פלאות. בברכות האמצעיות של מוסף בראש השנה אנחנו אומרים עשרה פסוקים – שלשה מהתורה, שלשה מתהילים ושלשה מהנביאים, ובסוף חותמים בפסוק נוסף מהתורה. במלכויות הפסוק החותם הוא – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אבל לכאורה זה לא פסוק של מלכות. לא מוזכר בו מלך, בניגוד לכל הפסוקים הקודמים שכן מוזכר. אבל זו המלכות האמיתית – לקבל על עצמו עול מלכות שמים. זה כל המלכות! אדמו"ר הזקן היה מסביר את "שמע ישראל" – אתה הרי לא רק יעקב אלא אתה גם ישראל, ומכח זה אז הוי"ה אלוקינו הוא מקור הכח שלך ואתה יכול להגיע לזה שה' אחד, ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אתה יכול להגיע ל-"וידע כל פעול כי אתה פעלתו", ולכן אני יכול להיות הקלשון של הקב"ה ולהפוך את המציאות.

האם ראש השנה הוא היום הכי אישי, שבו אני נידון לחיים או להיפך החיים ח"ו, "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים", או שזה יום ההמלכה של הקב"ה שהכל בו כללי ולא נוגע אלי? – אלא זו הדרך להמליך. הדרך להגיע לשם היא רק כאשר אני מבין את חנה. "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות", עד שבאה העקרה הזו שלא היה לה חייל אחד וקראה לו 'צבאות'.

אל נורא עלילה

רק היא יכולה לומר את הפסוקים הבאים –

אַל-תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ ה' (ולא) וְל֥וֹ נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת. (שם ג')

מה זה כל הדרשות שלכם?

"… נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" (תהילים ס"ו, ב'). אתם יודעים מה פירוש "ולא נתכנו עלילות"? זה  לא רק שהוא מלך הכל, אלא אם יש דברים שאתה מרגיש בחיים שהם עלילה, שהם לא הוגנים – זה הוא ית' שמנהל את העלילה הזו. "אל נורא עלילה". הוא המנהל. ופה העדינות – "מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה" (שם א', ט"ז). לשפוך שיח, תתעטף בעניות שלך.

יש כאן בפסוק קריא וכתיב. כתוב "ולא נתכנו עלילות" אבל קוראים את זה "ולו נתכנו עלילות". זה פלא פלאות – זה לא עלילות, זה אמת העלילות האלה, אבל אני יכול להפך אותן.[5]

קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל. (שם ד')

מי שקורא את זה בשטחיות יכול להבין את זה בטעות שאין לי מה לעשות פה עוד. ש-'הכל מכתוב'. רואים את הגיבור הגדול הזה שפה עכשיו? מחר הוא נופל. הכל מלמעלה. נסתכל על הימים האחרונים מה קורה בעולם – הכל מתהפך פה ברגע.[6] ה"נתנה תוקף" מומחש על ידי זה באופן כל כך נורא עם ההבנה של "כבקרת רועה עדרו".

שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד-עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה. (ה')

מה שכתוב פה זה – אל תבכה ב-"ונתנה תוקף" כי "כבקרת רועה עדרו" הקב"ה מנהיג את העולם. תבכה, כן, אבל מחיבור אל הקב"ה. תבכה מהידיעה שלא כל פעול יודע עדיין שאתה פעלתו.

ה' מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל. ה' מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף-מְרוֹמֵֽם. (שם ו'-ז')

יכול לבוא מישהו ובשטחיות לחשוב – אז אם ה' עושה את כל זה, מה התפקיד שלי? הוא מנהל את הכל ואני פה סתם'. אבל לא! – כי אתה יכול להיות שאול לה' וה' שואל ממך חזרה. אתה מהפך את הכל. זה דבר לא ייאמן. לכן ישראל באים לדין בבגדים לבנים – כי הקב"ה שואל ממני. אני מחזיר לו את השאילה. הוא נתן בי אותו, את עצמו. שמו של הילד שלי הוא "שמו – אל". זה שם שמי שלא מבין את פנימיותו יכול להישמע לו נוראי. אפשר להבין את התחושה של פנינה, זה נשמע כמו כפירה. צריך לצאת נגד זה בהפגנות ואבנים לכאורה.

עורו ישנים מדמיונותיכם

מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם-נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽ-ה֙' מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל. (שם ח')

מה, אתה לא מאמין שהכל יכול להתהפך? זה נובע כי אתה שקוע בריאליה. כי אתה סבור, ולו בתת-מודע, שיש "בלתך". שח"ו אפשר "לבלותך". מעין מה שאליהו אומר לנביאי הבעל בהר הכרמל –

וַיְהִ֨י בַֽצׇהֳרַ֜יִם וַיְהַתֵּ֧ל בָּהֶ֣ם אֵלִיָּ֗הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ קִרְא֤וּ בְקוֹל־גָּדוֹל֙ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים ה֔וּא כִּ֣י שִׂ֧יחַ וְכִי־שִׂ֛יג ל֖וֹ וְכִי־דֶ֣רֶךְ ל֑וֹ אוּלַ֛י יָשֵׁ֥ן ה֖וּא וְיִקָֽץ. (מל"ב י"ח, כ"ז)

אולי הוא לא שומע טוב, אולי הוא זקן. זה לבלות את ה'. "כי אין בלתך".

רַגְלֵ֤י (חסידו) חֲסִידָיו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי-לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר-אִֽישׁ. (ט')

איזה פסוק! אתה יודע למה "לא בכח יגבר איש"? – כי אין לך שום כח. גם מה שהתגברת זה בגלל שהקב"ה נתן לך את הכח הזה. גם המעט שאתה מאמין בו זה בגלל שהוא נתן לך את הכח הזה להאמין בו. זה התרגיל – "יכין עצמו לתקיעת שופר", היינו גם להמליך את הקב"ה וגם "עורו ישנים משנתכם". השינה היא איננה שינה של הימנעות מקיום המצוות אלא זו המדומיינות שלך שאתה חושב שאתה כן משהו. אלו חלומות בהקיץ.

דע, שיש לך אפס כח משלך – אתה מתפלל על ה', הכל שאול לה' ולכן יש לך מאה אחוז כח להפוך את העולם. זה לא ייאמן. וזה ה-'אתה בחרתנו מכל העמים' של ראש השנה. אתה בחרת אותנו ורוממתנו ורצית בנו ולימדת אותנו שכל הרשעה כולה כעשן תכלה, ואפשר להפוך את העולם, אבל בשביל להגיע לזה אני צריך להמליך את הקב"ה. אצל האשכנזים לא אומרים אבינו מלכנו בראש השנה שחל בשבת כפי שאמרנו בתחילת השיעור. אין את המילה "תשובה" בר"ה. לוקחים יומיים מעשרת ימי תשובה ועוסקים בהמלכה. איך אומרים בישראלית – 'לא חראם?. יש לך בסה"כ עשרה ימים לתשובה אז תנצל את זה! – לא, כל בסיס התשובה זו ההמלכה. אם אני מריע לפני המלך בשופר הזה אני יוצא המדומיינות הזו שלי ואז יש לי כח. זו מתימטיקה פשוטה.

ויתן עוז למלכו

והיא מסיימת את התפילה –

ה' יֵחַ֣תּוּ (מריבו) מְרִיבָ֗יו (עלו) עָלָיו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם ה' יָדִ֣ין אַפְסֵי-אָ֑רֶץ… (י')

רואים את זה במוחש בימים האחרונים. האדמות רועדות, מדינות רועדות.

… וְיִתֶּן-עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ. (שם)

זו התפילה שהחלה בפסוק הקודם ב-"כי לא בכח יגבר איש" ועכשיו היא מסתיימת ב-"ויתן עוז למלכו", כי הוא משיחו, הוא משוח. "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

בעז"ה שנתחיל את השנה מתוך הלימוד הזה ומתוך ההבנה הזו, ונזכה לראות ממש ממש ש-ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. בב"א.

חז"ל במקום אחר אף אומרים שבגלל זה לא אומרים הלל בר"ה – כיון ש"ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו", ואכמ"ל. 

"בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ…" (איכה א', ב') 

עי' תניא פרק כ"ט ועוד. 

"על שם אל ועל שם המעשה הוא נקרא". (רש"י שם)