בכח הפילפול והאנושיות - על דמותו של הרב משה דימנטמן זצ"ל

הקלטה מההלוויה. 

בכח הפילפול והאנושיות - על דמותו של הרב משה דימנטמן זצ"ל

בשבת קודש, פרשת כי תבוא, עלה השמימה הרב משה דימנטמן זצ"ל. כל המבקש יוכל למצוא מידע רב עליו ברשת - על המקומות שבהם לימד, על הפרויקטים התורניים שבהם היה שותף, על רבנים חשובים שצמחו מתחת ידו והיו לתלמידיו, וכמובן - על משפחתו היקרה.

בדברים הבאים אבקש לשתף במעט מזיכרונותיי האישיים, לצד דברים ששמעתי מהרב הראשי, הרב קלמן בר - תלמידו במשך שנים - וכן מדמויות נוספות. יהיו הדברים לעילוי נשמתו של הרב משה דימנטמן, החכם והאדם.

הרב נריה פופר, רב גרעין "אומץ" בעכו ור"מ בישיבת ההסדר בעיר, שיתף: "אני רוצה לתאר חוויה של ילד ונער צעיר... זכיתי להתפלל בבית הכנסת של הרב דימנטמן ברחובות. שם נחשפתי לאהבת תורה שאין כדוגמתה. במהלך תפילת שחרית בשבת, מיד לאחר חזרת הש"ץ ולפני קריאת התורה, החל השיעור של ר' מוישה - שיעור שלא הייתה לו שעת סיום. כילד הרגשתי שאני משתתף במלחמת תורה - כזו שלא יודעים מתי תסתיים, וגם לא רוצים שתסתיים. יותר משעה של שיעור עיוני בלב התפילה - מי היה מאמין?!

התחלתי להיכנס לשיעורים בגיל 12-13, מנסה להבין מה זה 'גרי"ז', 'גרנ"ט', מי היה הרב גוסטמן, ומה סיפר הרב רוזובסקי. בתחילת כל שיעור הוא היה אומר: 'העולם שואל', וחשבתי שזה שם של ספר... רק לאחר מכן הבנתי שזהו ה'עולם האמיתי'.

במהלך השיעור, הרב היה שואג על שאלות לא במקום, ומתלהב משאלות גאוניות. מתחיל את השיעור עם טלית וחליפה - ובסופו, הכל היה עף לכל עבר. הוא היה רץ בבית הכנסת כאילו העולם צר עליו, מבקש אחר כך לדעת איפה הכובע, איפה המעיל - פריטים שזרק תוך כדי השיעור מתוך התלהבות. ראינו את התורה כאש בוערת בו. היינו חייליו, נלחמים עמו על כל סברא.

הוא היה מזכיר דברי תורה שאמר לפני עשר ועשרים שנה, לפי פרשת השבוע והמיקום המדויק שבו נאמרו. כך זכיתי להבין מהו 'שימוש תלמידי חכמים'. הסיפורים על חבורותות עם ראשי ישיבות, על דרכי הלימוד של גאונים, על דמויות עלומות שהיו בעיניו עילויים".

לא רק לימוד התורה נשאר חקוק בזיכרון. גם ההקפדה המופלאה על מצוות - למשל, תקיעת השופר. הוא היה עומד ליד הבעל תוקע, עם שעון מדויק ביד, מניח את ידו מתחת לטלית ומסמן באצבעות מתי להתחיל ומתי לסיים. כל שינוי קל מהמקובל בעיניו - והבעל תוקע היה מוחזר. לטענת הדובר, ברוב השנים הגיעו למעל 200 תקיעות בראש השנה. כשהגעתי לישיבה תיכונית וראיתי את הרב וייס תוקע בלי לחזור - הייתי בהלם. אצל ר' מוישה זה בוודאי היה נפסל.

לצד גדלותו, אי אפשר לשכוח את הדרשות החמות שנתן לחתני בר מצווה, יחד עם סט ספרים יוקרתי - כמו "ערוך השולחן" - שהוענק באהבה. כאשר הלכתי לישיבה, התעניין תמיד במה שנעשה שם, ושאל בהתלהבות "מה התחדש בבית המדרש?" בשבילי - ר' מוישה היה הדמות שהכניסה בי מתיקות שאין לה תחליף. מתיקות שמי שלא היה בשיעוריו, לא יבין כיצד "מלחמה" יכולה להיות דבר כל כך מתוק.

הרב אליאב תורג'מן, מנכ"ל "רבני קהילות" תחת הרב שמואל אליהו, מספר: "לא הכרתי את ר' מוישה אישית, אך דרך תלמידו - חברי הטוב הרב יוני אפשטיין - קיבלתי את החיות שלו. הוא סיפר לי סיפור מופלא: ארבעה בני משפחה שלמדו אצל ר' מוישה ישבו שבעה על אביהם, ובא לנחם אותם ראש ישיבת תפרח - הרב יעקב פרידמן - ואמר: 'את כל גדלותי התורנית קיבלתי ממי שהיה הר"ם שלי במרכז, ר' משה דימנטמן'. הם פרצו בצחוק: 'כולנו למדנו אצלו!' איזו גדלות, איזו השראה שיכול אדם להעביר לדורות!"

בשיעור א' בישיבת כרם ביבנה זכיתי לשמוע ממנו שיעור כללי על מסכת סנהדרין, נדמה לי שהיה זה בנושא "פלגינן דיבורא". את תוכן השיעור שכחתי - אך את מעבירו לא. הברק בעיניים, הקפיצה, השמחה, החיוּת - לא ישכחו. שנים אחר כך, כשראיתי אותו מוציא את הזבל מביתו ברחוב עזרא, נחרתה בי התמונה של אדם גדול שלא שוכח להיות אנושי.

בבוקר ההלוויה, בבית הכנסת פא"י ברחובות, נשא הרב הראשי הרב קלמן בר הספד נרגש על רבו, והזכיר כיצד ר' מוישה דאג לו, לימד אותו כיצד לבנות שיעור, מה לומר ומה לא. את דבריו חתם בבכי ובמילים של אלישע כלפי אליהו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו".

כְּבֶן שְׁמוֹנִים

וַאֲנִי צָעִיר שֶׁבַּתַּלְמִידִים

"מָה אֲנִי רוֹאֶה מוּלִי"

שָׁאַלְתִּי עַצְמִי

"מִי הוּא שֶׁמְּקַפֵּץ מְפַזֵּז

וְאֶת דְּבָרָיו אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲסִיר

וּכְדֵי לַהֲבִינָם, צָרִיךְ לְהִזְדָּרֵז"

"מִי הוּא שֶׁשָּׁיִּף וְעַיִּל

בְּלוֹמְדוֹ רוֹאֶה עַצְמוֹ, כְּגַמָּד עַל גַּבֵּי נַנָּס

וּבְלַמְּדוֹ אֲחֵרִים מְנַגֵּחַ הָרִים זֶה בָּזֶה כְּאַיִל"

"מִי הוּא שֶׁיִּקֵּר תּוֹרָה בְּכֹחַ פִּלְפּוּלוֹ

וְרַבָּנִים וּגְדוֹלִים יָעִידוּ

שֶׁחַיָּבִים הֵם לוֹ כָּל אֶחָד, אֶת דְּמוּתוֹ"

"אָבִי אָבִי"

קָרָא הָרַב הָרָאשִׁי

כְּלַפֵּי מִי שֶׁגִּדְּלוּ

שֶׁכְּמוֹ לוֹ

הָיָה פַּרְנָס לְדוֹרוֹ

כְּשֶׁזִּהָה אֵצֶל הַתַּלְמִיד, אֶת הַצֹּרֶךְ הָאִישִׁי

"רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו"

הִמְשִׁיךְ לְתָאֵר

כֵּיצַד זֶה הַמְּחֻבָּר לָאוֹתִיּוֹת הַמַּחְכִּימוֹת

הוֹרִיד דְּמָעוֹת

עַל הָעָם וְלוֹחֲמָיו

כָּעֵת מִלְּמַעְלָה יְקַיֵּם כְּר' יִשְׁמָעֵאל

"אֶת עַצְמוֹ, טִהֵר"

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

שׂוּמָה עָלֵינוּ לִהְיוֹת הַמַּמְשִׁיכִין