Trump's Crazy Idea And The Geulah

A thought experiment: 

[I say in advance: Chas Vi-shalom!!!]

Donald Trump devalues our currency. Dollars are now worth NOTHING [this would happen back in Europe...]. The only money that has value has HIS picture on it. The hundred Trump bill, the fifty Trump bill, the twenty Trump bill and then the one Trump bill with Melania's picture on it [he did that for Shalom Bayis purposes].

[Chas Vi-shalom!!!]

With that - the stock and real estate market go through the ground [excuse the pun]. 

[Chas Vi-shalom!!!]

How would we FEEL??

The end of the world!!!! [People were committing suicide for a lot less during the depression 1929]. 

Well, we Jews believe that the Beis Hamikdash and Geulah are more important than the value of the dollar and the financial markets [don't we]? Yet those are lacking and we seem to be doing OK!! 

Why We Hate And How To Overcome It And Reach A Place Of Love

 HERE!!1:-)!!!

Operation Iron Swords #164 - Rambam Hilchos Melachim 6-12 #2: Where To Bury A Fallen Soldier And Meis Mitzva/ Is Geulah Sudden Or Gradual?

HERE!!!:-)!!!

Bechoros 8b: The Clash Between The Wisdom Of Athens And Holiness Of Yerushalayim #4: The Gestation Period Of A Snake ... And Moshiach

 HERE!!:-)!!!

פרשת פרה ותחיית המתים

 חקת הפרה ואין רשות להרהר אחריה

על הפסוק (במדבר יט ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר וגו'. אומר על זה רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה . הדבר הזה צריך ביאור, מדוע צריך את השטן ואומות העולם, כדי לקרוא לזה 'חוקה', הרי זה באמת חוקה, גזירה, בלתי מובנת. כמו שכתוב במדרש (במ"ר יט ו) שלמשה גילה, אבל לדורות הבאים חוקה.

והנה בפרשה הזאת יש משהו מיוחד שנתגלה, שהמת נקרא בלשון חכמים, 'אבי אבות הטומאה ' (אמנם לא מפורש בגמרא, אבל כן בפיוט של הקליר, לפרשת פרה, ומשם כנראה המקור, ובראשונים זה שגור מאד). דהיינו, השורש הראשון לענין הטומאה נמצא במוות. ובכל מקום שאתה מוצא טומאה, המוות באיזשהו אופן נמצא שם. כך מת, שרץ, נבלה, מטמאים במותם. כך ששורש הטומאה במוות, זה יותר מובן. זה דבר שאנחנו יכולים יותר לתפוס.

אולם גם רואים להדיא, שישנו שורש טומאה נוסף, ומוצאים אפילו אבות טומאות, שמקורן לא במוות, אלא להיפך. טומאת מי חטאת (העוסקים בפרה אדומה). בטומאות דרבנן, צריך לפרוש מהם בגלל מעלתן, כגון ספרי קודש.

שם הטומאה היא משום ריחוק הדבר מאיתנו, משום שהדבר לא שייך אלינו, אנחנו באים במגע עם דבר שהוא מעבר לנו, הדבר הזה משאיר אותנו... לכן רוצה קצת לבאר בשורשי הדברים.

א . טהרה וטומאה הארה וסתימה

כבר הזכרנו פה הרבה פעמים, המושגים 'טמא' ו'טהור'. 'טהור' זה נקרא דבר בהיר, מפורש בדברי חז"ל שזה מלשון צוהר. (בראשית ו טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה , שזה נקרא דבר נהיר, שלא חוסם מכסה או סוגר, אלא שנותן לאור לעבור. (משנה יומא ה ו) הִזָּה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, שזה המקום הברור והגלוי. על הפסוק (דברים כח, כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם התרגום הוא ותהי ממשיש בטיהרא. ואומרים כל הראשונים, כידוע, שהאות צ' מתחלף בט'. ' צוהר' ו'טוהר' שורש אחד. צהרים, זה מתי שהכל נהיר, הכל נראה גלוי מאד, חריף מאד, ברור מאד. זה נקרא צהרים, זה נקרא טוהר. ולהיפך, טומאה, טמא, שורש וט"מ, שורש של טמון, טומטום, מכוסה. לא ברור.

לא נהיר, לא גלוי, לא בהיר, לא טהיר. מכוסה עד כדי שהדבר מוטל בספק. באופן שכאן נמצא שורש ההבדל בין טהור לטמא. כאן נמצאת הברירות הגמורה כשמש בצהרים, והטמא דבר מכוסה, דבר שהברירות מתכסה שם. וכשזה לא ברור, זה שורש הטומאה. שכאן יש משהו שמכסה מפני גילוי המלא של הדברים. כאן נמצאת הטומאה, זהו הטמא.

ומכיון שהכיסוי הגדול ביותר של החיבור שלנו לשורש החיים, זה המות, כאן נמצא הכיסוי האמיתי, זאת אומרת, כאן נראה כאילו שאנחנו נפרדנו או ניתקנו משורש החיים, והמות נראה כניתוק גמור, כאי חיבור לגמרי לשורש החיים, המת נראה כך שכל מערכת החיבור שלו לשורש החיים ניתקה, לכן אין בו שום חיות. המות נתפס אצלנו כטומאה, דהיינו, משהו שסותם, מאפיל, נמצא חוצץ בין הדבר ובין שורש החיים שלו.

ב . מחצתי ואני ארפא מחיצתי אני ארפא

והנה על הפסוק בשירת האזינו (דברים לב לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: המילה 'מחצתי' היא מלשון מכת מחץ, מכה שהורגת, (ישעיה ל כו) וּמַחץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא:

ודרשו חז"ל (ב"ר י ד): מכתו של עולם ירפא: . ועל מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא' חז"ל דורשים (קה"ר א ג) דבר אחר מחצתי ואני ארפא, ר' חנינא בשם רשב"ל ור' יהושע דסכנין בשם ר' יוחנן ורבי לוי בשם ר' יוחנן הכיתי אין כתיב כאן אלא מחצתי מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימין והתחתונים מתים בעולם הזה, אבל לעתיד לבא אין מיתה כל עיקר, שנא' (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח, א"ר אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה מחצתי מחיצתי אני ארפא . חז"ל דורשים 'מחצתי ואני ארפא', על המחיצה. 'מחיצתי אני ארפא'. וזאת לשון מאד לא מובנת. הרי את המחיצה לא צריכים לרפא, אלא לסלק. היא מאד בריאה. יותר מדי. אבל כאן כתוב, שהמחיצה היא החולה. ננסה לבאר זאת משום שיש כאן דברים באמת, עיקריים מאד.

חיים נביעה וגילוי ממקור

והנה כל ענין המחיצה הוא 'חולי' שנמצא בעולם. משהו שבשורש הדברים, לא היה צריך להיות. בעצם, כל הבריאה כולה היא גילוי של חיים. כמו שאנחנו אומרים בבוקר, ( נחמיה ט ו) אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּך אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְך מִשְׁתַּחֲוִים : 'מחיה את כולם', דהיינו, הקיום של כל הדברים כולם, הוא קיום של חיים.

'חיים', זה נביעה ממקור. בלשון הכתובים, (תהילים לו י) כִּי עִמְּך מְקוֹר חַיִּים, אנחנו אומרים את זה לבורא העולם.

הרמב"ם, במורה נבוכים בחלק שלישי, מפרש את זה. כל הבריאה כולה נתפסת כנביעה ממקור. כל הקיום של הבריאה, מתחילתו ועד סופו, הוא מציאות של חיים. מפרש הרמב"ם שם שהמילה 'מקור', היא מילה בתורה שבכתב, שחלה על מעין נובע. 'כי עמך מקור חיים'. פירוש 'חיים', כמו שמעין מים חיים, כלומר, גילוי כלפי חוץ, של נביעה שנובעת בשורש, במקור. זה מעין מקור חיים. כך גם ב'חיים' קיימת נביעה שנמצאת עמוק בשרשי הדברים ששואפת להוציא את עצמה לפועל, להביא את עצמה לגילוי, בחוץ. במציאות החיצונית. זה נקרא 'חיים'.

בהגדרת המושג, אז אין לך חיים אלא חיבור של נשמה וגוף. חיבור של מקור נובע, דהיינו 'נשמה', אל מציאות שדרכו אותה נביעה נובעת ומתגלה. המציאות הזאת היא זאת שנקראת 'חיים'. וכך, כשבורא העולם ברא את כל הבריאה מתחילתה ועד סופה, עם כל הפרטים שבה. אין בה שום דבר אחר זולת 'ואתה מחיה את כולם'.

הדברים שבבריאה

בלשון הקודש, כל הנמצאים כולם, כל פרט ופרט נקרא 'דבר'. (אבות ד ג) ואין לך דבר שאין לו מקום: 'דבר' זה חפץ פיסי, שתופס מקום בחלל. פירוש הדברים, כיון שהתרגום של (בראשית ב ז) לְנֶפֶשׁ חַיָּה: זה לרוח ממללא. זה לא דרוש, זה תרגום מילולי. רוח ממללא זה נפש חיה. כלומר, כח הדיבור זה עצם כח החיים. כיון שכל הדברים בעולם הוא בסוד 'ואתה מחיה את כולם', לכן הם כולם 'דברים', כולם אומרים משהו, הם כולם רוח ממללא. זה חייב להיות. פשוט לא יתכן אחרת. אחרת לא שייך לחול עליהם אותו ענין שנקרא 'ואתה מחיה את כולם'. לא שייך, וגם אין להעלות על הדעת אפשרות, של קיום שהוא לא חיים. קיום פירושו חיים.

נמצא, שמחיצה שתחצוץ בין מקור החיים ובין הגילוי שלהם, היא כשלעצמה לא יכולה להיות קיימת. משום שסותרת את עצם המושג חיים.

ג . פרה אדומה אפר ש הופך לעפר

יש בפרשת פרה אדומה דבר של חידוש . כתוב (במדבר יט יז): וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם אל כלי, שהגם שמצות כיסוי הדם בפשטות הוא בעפר ולא באפר, אבל התורה קראה דווקא במקום הזה, לאפר עפר, אז מכאן לומדים שגם אפר נקרא עפר.

ההבדל בין עפר לאפר הוא, שעפר כולו עתיד. זה דבר שהוא בכח לגדל, להצמיח, להוציא מתוכו, להפיק. כל מה שצריך. חז"ל דורשים (ב"ר יב יא), הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר רב נחמן אמר אפילו גלגל חמה . לעומתו 'אפר', זה דבר שכל כולו עבר. דבר שהיה. חסר עתיד לגמרי. עם אפר, אין מה לעשות. אומרת הגמ' (שבת יח.): אפר לאו בר גיבול הוא , אי אפשר לגבל אותו, ליצור ממנו שום צורה. כל עצמו זה דבר שהיה, ואיננו.

אבל בפרה אדומה התורה קוראת ל'אפר' 'עפר'. נקודת החידוש שמתכוונים להתגלות, זה שכאמור אפר זה דבר שהיה ואיננו. במילים אחרות, אפר הוא המוות. לכן אם קוראים לאפר עפר, כאן הטהרה מן הטומאה של המוות.

ד . עצם החיים – 'חיי עולם'

ואם הגענו לכאן, יש כאן עיקר גדול מאד, שצריך לדעת ולזכור אותו. ואנחנו מאד רחוקים מזה, ומאד חיים לא נכון. קשה מאד למצוא בני אדם, שמוצאים את כל הטעם בעצם הקיום. הרי בעצם, הקב"ה ברא אותנו לתכלית.

וכלשון המסילת ישרים. ברא אותנו 'להתענג על ה'' . התפיסה המקולקלת, הפגומה, היא, שהחיים זה רקע לכל מיני צורות של הנאה. החיים זה אפשרות, אז מכלול האפשרויות כולן, זה החיים. ואם האדם חי את חייו, ולא ניצל אותם, דהיינו, לא נהנה משום דבר, זה נתפס בעינינו כבזבוז. נתנו לך אפשרות! אוי לתפיסה הזאת...

האמת היא ממש ההיפך הגמור. כל הטעמים והריגושים וההנאות שבורא העולם נתן לנו, כולם הם רק כדי להרגיש, במשהו, את ההרגשה של החיים עצמם. וכמו שאומרים בברכה: ' על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי '. 'להחיות ' זאת השמחה והנחת הגדולה ביותר, אבל בשביל זה צריך להיות בר דעת יותר גבוה כדי לחיות ככה, אבל עיקרו של דבר, שעיקר ההנאה עיקר השמחה זה החיים עצמם. החיים עצמם הם בעצם הכל.

אלא שמאז חטא אדם הראשון במקום לחיות את החיים אנחנו חיים את המות. כל רגע שעובר, הוא עבר ואיננו, הוא מת ונגמר. נא לא לטעות, צריך באמת לנסות להבין. כאשר אנו מברכים: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו . איך אנו תופסים 'חיי עולם'? מתי נתפוס שאנחנו חיים חיי עולם? מה פירוש 'חיי עולם נטע בתוכנו ' ?

נדמה לנו שזאת הבטחה, שהחיים ימשיכו, ויהיה עוד ועוד. אבל זה לא דבר ששייך בעצם לחיים עצמם.

והנה מצאנו בגמ' (שבת י,. ש בת לג: ועוד) את הביטוי: ' מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה '. פירוש הדבר, שזו מציאות וחפצא אחרת של חיים. יש חיים שנקראים 'חיי עולם' ויש חיים שנקראים 'חיי שעה'. לא צריך לחיות לעולם ועד כדי לדעת מה זה 'חיי עולם'. אלא אלו שתי אפשרויות של חיים, שחיים אותם פה בהווה. כל החלק הזעיר ביותר של חיים, אז הוא יכול להתפרש כ'חיי עולם', והוא יכול להתפרש כ'חיי שעה'.

ההבדל הוא, שאם כל ענין החיים הוא בטעימת אותו טעם שטועמים באותו רגע, באותה שמחה, באותו ריגוש כלשהו, שחיים באותה שניה, אם אלו הם החיים, הדבר הזה הוא 'חיי שעה' בעצם, משום שהדבר הזה מוגבל ונגמר. אם בזה מתמצים החיים, אז הדבר הזה נגמר מיד, אלו חיי שעה, בעצם.

כאן נמצאת הנקודה העמוקה והאמיתית, 'חיי עולם' פירושו, שכל נקודה וכל משהו של חיים, הוא קיום שלא מתבטל. זה דבר קיים לעולם.

עקירת טעות בעניין תחיית המתים

ישנו טעות בעיקרי האמונה, שצריך כל מה שאפשר לעשות כדי להפקיע מהטעות הנוראה וגרועה מאד, שטועים בענין תחית המתים . וזה שנדמה לנו, שבני אדם חיו, וחייהם נפסקו. וכעת בתחיית המתים, מקימים ומקיצים אותם, ופשוט מכאן ואילך חייהם ימשיכו. הם ימשיכו לחיות. זו טעות נוראה . זאת לא תחיית המתים.

אלא כאמור תחיית המתים פירושה, אנחנו חיינו חיים, שכל רגע שעבר, מת. תחיית המתים זה, שכל אותם רגעים שעברו ומתו, הם יחזרו ויחיו חיי עולם. אין לו לאדם בעולם הבא, אלא את חייו שהוא חי בעולם הזה. אין חיים אחרים. היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם. ומנין שיהיה לנו עולם הבא, שהוא לא נובע מתוך חיים העולם הזה שלנו. מנין נשאב חיים? מנין נינוק חיים? אין לנו חיים אחרים, יש לנו רק את אותם חיים שחיינו, חיינו אותם ב'היום לעשותם', מחר נחיה אותם עצמם, ב'מחר לקבל שכרם'.

רבותינו אומרים שהעולם הבא נקרא כך (היינו צריכים לקרוא לו עולם ההוא שזה הכנגד עולם הזה), משום שהוא 'הבא', הוא תמיד 'הבא' אחרי העולם 'הזה'. וכל חיי העולם הבא, שהם הם החיים של התחיה, הם העולם הבא עצמו. כמו שמפורש בגמרא ובכל הראשונים.

במשנה כתוב (סנהדרין צ.) 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ' . ומפורש שם בגמ', שהעולם הבא זו תחית המתים. דהיינו, כל ישראל יש להם חלק בתחיית המתים. חוץ ממי שאומר שאין תחיית המתים. על זה אומרת הגמ', מי שכופר ואומר אין תחיית המתים, לכן לא יהיה לו חלק בזה. העולם הבא הוא תחית המתים עצמה. והעולם הבא הוא, תמיד, הבא אחרי העולם הזה. אין לנו מקום אחר לחיים. לנו נדמה שמקיצים בני אדם, והם ממשיכים לחיות הלאה. זה לא תחיית המתים. אלא תחיית המתים זה שכל מה שמת יחזור ויחיה.

'מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה', זה מי שחי את חייו בעולם הזה באופן, שהחיים האלה הם בעצם, חיי שעה. החיים האלה חייבים להיפסק. משום שכל תפיסת החיים פה, זה באותה טעימת טעם, שהוא טועם באותו רגע. והטעם הזה, יש לו גבול. ברגע הבא הוא צריך כבר טעם חדש. הנאה או משהו אחר.

אין לך דבר נעלה יותר, טוב יותר, משמח יותר, מהנה יותר, מטיב יותר, מענג יותר, כל השמות הנרדפים, כל מה שיעלה על הדעת, כל זה ניכר בעצם החיים. רק לשם כך צריכים לחיות חיי עולם. דהיינו, צריכים לחיות חיים, שהחיים האלה מחוברים למקור החיים. בשעה שאדם חי, ויודע, שכל מציאותו כולה, היא אחד מהפנים שבורא העולם רוצה לגלות, בחיותי שלי, אין לך שמחה ונחת גדולה יותר, כל הרגשה נעלה, גבוהה, כל מה שיכול להיקרא טוב, נעים, ערב, עומק כל זה, נמצא בתחושה הזאת בעצמה. בחיים האלה בעצמם.

כאמור, כל מי שתופס את חייו, תפיסה הפוכה, שהחיים נתפסים כרקע, כאפשרות, שעליו אני יכול לבסס, להעמיד, כל מיני הנאות, ועינוגים, אם החיים כך נתפסים, זה פסיעה הלאה, זה קצת יותר גרוע ממניחים חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה. זה יותר חמור.

אנחנו מאמינים בני מאמינים. אנחנו לא חיים בעולם שנשלט על ידי גוים, אלא אנחנו חיים במערכת תודעתית, מערכת מחשבתית, אבל עם כל זה גם מערכת שקשה מאד לקרוא לזה 'רוחנית', מערכת שהמקור שלה לא במקור החיים, אלא במעין נרפש, מקור מושחת, ההיפך הגמור ממה שנקרא חיים. 

ה . כי הם חיינו

והנה אנו אומרים בתפילת ערבית: אַ הֲ בַ ת עוֹלָ ם בֵּ ית  יִ שְׂ רָ אֵ ל  עַ מְּך  אָ הָ בְ תָּ . תּוֹרָה  וּמִצְוֹת חקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִ מַּ דְ תָּ . זאת ההנחה. זה היסוד. מזה יוצא ונובע- עַ ל כֵּ ן ה' אֱלהֵינוּ בְּ שָׁ כְ בֵ נוּ  וּבְ קוּמֵ נוּ  נָ שִׂ יחַ  בְּ חֻ קֶּ יך. וְ נִ שְׂ מַ ח [ונעלוז] בְּ דִ בְ רֵ י [תלמוד] תוֹרָ תֶך וּבְמִצְוֹתֶיך [וחוקותך] לְ עוֹלָ ם וָ עֶ ד: כִּ י  הֵ ם    חַיֵּינוּ וְאֹרֶך יָ מֵ ינוּ  וּבָ הֶ ם   נֶ הְ גֶּ ה  יוֹמָ ם   וָ לָ יְ לָ ה:  ' על כן', דהיינו, בגלל העובדה הזאת, שמתוך היסוד, אהבת עולם שאהבת אותנו, אתה לימדת אותנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים, ואנו ממשיכים ואומרים, שהפועל היוצא מהיסוד הזה ומכח זה נובע, 'על כן', ' בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ' , זה דבר ראשון, דהיינו, לא נפסיק, ודבר שני, ונשמח בדברי [תלמוד] תורתך ובמצוותיך לעולם ועד . אם כן, מה ההמשך: 'כי הם חיינו'? איך המשפט הזה מצטרף?

אז הפירוש הוא פשוט, כיון שממך מקור חיים, אז התורה והמצוות שלימדת אותנו, הם חיינו. משום שהדברים האלה הגיעו אלינו ממקור החיים עצמם. (דברים ה כג) כִּ י מִ י  כָ ל  בָּ שָׂ ר  אֲ שֶׁ ר  שָׁ מַ ע קוֹל  אֱלהִים חַ יִּ ים מְ דַ בֵּ ר  מִתּוֹך   הָ אֵ שׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי :

שני דברים יש ב'חיים'. ראשית כל, חיים זה דבר שחייב להיות בלי הפסקה. משום שאם רגע אחד יש הפסקה בחיים, כבר אין המשך. זה כבר נקטע. החיים בעצם ענינם, הם בלי הפסק. הפסקה בחיים מצריך לחכות לתחית המתים. אם החיים נפסקו, אז הם נפסקו ואינם. והחיים בעצם, באמת ממקור החיים, אז הם השמחה בעצמה.

זה הפירוש המילים. 'תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת, 'על כן ', אז מה נובע ויוצא מזה, א': 'בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ', דהיינו בלי הפסק, ב': ' ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד'. זאת שמחת עולם.

משום שאם אנו באמת מחוברים למקור החיים, אז הדבר הזה עצמו הוא שמחת עולם. אלו החיים עצמם, זהו הדבר שבורא העולם נתן לנו. על זה ברא אותנו, אך ורק לשמחה, לעונג, נמצא אם כן, שהעונג והשמחה נמצאים בחיים עצמם.

אלא שאנחנו הפכנו את הקערה על פיה. על זה אנחנו מסיימים, ' ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד' .

והטעם הוא, 'כי הם חיינו'. זה נתינת טעם על כל מה שנאמר. כיון שאתה הוא זה שלימדת אותנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים, זאת אומרת, שזה חיינו, על כן, נובע מזה, בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח לעולם ועד.

זאת שמחת עולם.

כאמור כל הטעמים כולם, לא באו אלא כדי שעל ידם תהיה לנו תחושה בחיים. ואנחנו, בקל וחומר, הרי בודאי,

הכל מודים, (שני המ"ד) אנחנו מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. זה הרי אנחנו יודעים. אבל אנחנו הפכנו את הקערה על פיה. הפכנו את התכלית האמיתית, לאמצעי...

נא להשתדל להבין. ההבדל בין חיים, שכל עצמם ומהלכם, הוא מהלך של מוות, הולכים מרגע שנגמר, לרגע הבא, שגם הוא נגמר מיד. וכך אנחנו הולכים ממוות למוות. במקום (תהילים מח טו) הוּא יְ נַ הֲ גֵ נוּ  עַ ל  מוּת: אז ינהג את המוּת עלינו.

אלה הם חיים שעצם ענינם מוות. כאן נמצאת המחיצה בין העליונים והתחתונים. אותה מחיצה היא חולי. ולא אמת. היא דבר שצריך להיות מסולק, בזמן שבורא העולם יגלה את האמת בבריאה, את מקור החיים.

אנחנו בעליבותנו, וכמו שאנחנו נראים בשפלותנו, אז אין לנו תפיסה, כלשהי, בעונג הנורא הנפלא שיש בחיים עצמם. תתן לי סוכריה, בזה יש לי טעם. בזה אני מבין. אבל מה זאת אומרת, יש לך את עצמך, מה יש לי מזה?

שוטה שבעולם! הכל נמצא בדבר הזה. החיים עצמם, הם בעצם, החיבור למקור החיים, ועצם חיינו וקיומנו, המציאות שלנו בעצמה, אנחנו גילוי של רצונו יתברך. אז נכון שזה רחוק, וזה לא נתפס אצלנו. אז מה? לכן אנחנו מתרגמים את כל הדבר הנפלא הזה, וניגשים לחלפן, ונותנים לו שטר של אלפי אלפים, או רבי רבבות, או יותר, ומבקשים ממנו, תן לי די כסף שאוכל לקנות סוכריה??!!

זהו הדבר הנלמד מהפרשה שלנו. פרשת הטהרה מטומאת מת. איך עושים מאפר, עפר. אפר זה דבר שהיה. כל מה שהיה בו, הלך, נגמר. אבל גם מן האפר אפשר להוציא את הדבר הקבוע והקיים. כי כל מה שהיה והפך לאפר, מתקיים בזה 'ואתה מחיה את כולם'. לחיי עולם.

בורא העולם נתן לנו אפשרות, לקחת אפר של פרה, ולתת עליו מים חיים, ובזה האפר נעשה עפר. דהיינו, כל מה שהיה ואיננו, חוזר להיות בכח שהוא יכול להתגלות עוד ועוד. כל מה שהיה לא נאבד, אלא נמצא בו, משהו מ'ואתה מחיה את כולם '.

בורא העולם ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי, הוא שבת. זאת כל הבריאה כולה. כתוב בגמ' (ר"ה לא, סנהדרין צז.): דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב . זאת כל ההיקף המלא של כל הבריאה כולה.

החיי שעה הם החיים שחולפים ועוברים ואינם, החיי עולם זאת התפיסה הפנימית, העמוקה יותר, ב'ואתה מחיה את כולם', שעבר על כל חיי העולם הזה, וזה יהיה העולם הבא. לא נברא עוד זמן לעולם הבא. אין יותר זמן לאותם שבעה ימים. יותר הקב"ה לא ברא. (תהילים צ ד) כִּ י אֶ לֶ ף שָׁ נִ ים בְּ עֵ ינֶ יך כְּיוֹם אֶ תְ מוֹל כִּי יַ עֲ בֹר , שית אלפי שנין קאי עלמא וחד חרוב. וכל היתר, זה חיי עולם שנברא לשית אלפי שנין.

אותם מים חיים, שנתנו אותם אפר הפרה, ונהיה 'עפר שריפת החטאת ', (במדבר יט, יז) וְ לָ קְ חוּ  לַ טָּ מֵ א  מֵ עֲ פַ ר   שְׂ רֵ פַ ת  הַ חַ טָּאת   וְ נָ תַ ן  עָ לָ יו   מַ יִ ם  חַיִּים אֶל כֶּלִי: כאן בורא העולם נתן לנו פרשה בתורה, שעם הפרשה הזאת, המעשה הזה מחבר אותנו אל אותו מקור חיים, שהוא סוד חיי עולם, שנמצא איתנו, סוד החיים עצמם, שאנחנו לא חיים אותם כאן. לכן אנחנו הרי מתים והולכים. אם לא היינו חיים את חיינו באופן של מוות מתמשך, אז גם בבוא העת לא היינו מתים. העובדה שמתים בבוא העת, זה משום שכל הזמן הלכנו במהלך הזה.

'יעקב אבינו לא מת', אני אומר תמיד, מה שכתוב (תהילים קיח יז) לא אָמוּת  כִּ י  אֶחְיֶה , והמשמעות היא לא אמות אלא אחיה. אבל זה משפט חסר טעם. אלא המובן של כִּ י  אֶ חְ יֶ ה   זה מובן של 'דהא'. לא אמות משום שאחיה.

את זה הפרשה מלמדת אותנו. שאנו יכולים כאן, בעולם הזה שלנו, להתחבר למה שנקרא חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל אילו היינו טועמים טעם אמיתי, אז היינו טועמים את הטעם הזה כאן, בעולם הזה. ואין לך טעם גדול מעצם החיים עצמם. כאן כל הטעם כולו, כאן נמצא הכל. אבל מה לעשות, השטן ואומות העולם, שואלים אותנו, איזה טעם אנחנו יכולים לטעום במצוה הזאת? לולא השטן ואומות העולם, השאלה לא היתה תופסת בכלל. מה השאלה מה טעם? הרי הטעם הוא החיים עצמם. אבל השטן ואומות העולם, הם אלו שהעמידו את כל הדברים, על נקודת ההיפך. על הבסיס, של הפיכת הקערה על פיה. אז בגללם זאת חוקה בשבילנו. בגללם גם אנחנו לא טועמים את הטעם הזה. כאן השטן ואומות העולם ניצחו, ומשום כך, קיימת מחיצה ואנחנו מתים.

כתוב במדרש (במ"ר יט ו): ויקחו אליך פרה אדומה א"ר יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה . משה רבינו, שקיבל תורה מפיו יתב', שהוא מקור חיים, שם באותו מקור, כל העונג, כל הטעם, וכלשון המשנה (אבות ד יז), וְ יָ פָ ה  שָׁ עָ ה  אַ חַ ת  שֶׁ ל  קוֹרַ ת רוּחַ  בָּעוֹלָם  הַ בָּ א, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: כל חיי העולם הזה, הכוונה, ששת אלפים שנה, שיחיה בן אדם, זה כל משך חיי העולם הזה, והוא יחיה בלי שום כאב, בלי שום בעיה, לא פיסית ולא נפשית, וכל מה שהוא ירצה, ויעלה על דעתו, יהיה לו. הוא יהנה את כל ההנאות האפשריות בחיי העולם הזה . נצרף ביחד את כל זה ונחבר ביחד את כל ההנאות שנהנו כל בני האדם בעולם הזה, בכל שית אלפי שנין. כל זה הוא לא שוה ערך לשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא.

משום שכאשר מעמידים במשקל כל מיני דברים, ומהצד השני, נמצאים החיים עצמם, דהיינו, החיבור למקור החיים, אז זה מכריע את הכף. כלשהו של זה, זה לעולם , בלי הפסק. לכן מכריע כנגד כל חיי העולם הזה.

משה רבינו, שהוא היה זה שהתחבר באמת, הוא ינק, אצלו התקיים ה' אותנו למדת', אצלו התקיים 'כי הם חיינו' בשלימות. לכן 'לך אני מגלה טעם פרה' אבל לכל האחרים, אנחנו כאן, בחיי העולם הזה שלנו, לא מסוגלים לקלוט את הטעם הזה. הוא רחוק מאתנו.

אבל, הדבר ברור הוא, שמכיון שבורא העולם ברא אותנו, אנחנו מחוברים לזה, גם מעבר למה שאנחנו מסוגלים להבין. זהו הדבר שאליו אנחנו מחוברים. 

השיר של יום שני, מדבר על ציון. וכמו שאומרים בברכה: רַ חֵ ם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ, בשיר של יום אומרים (תהילים מח יג-טו) סֹבּוּ צִיוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרו מִגדלֶיהָ : שִׁיתוּ לִ בְּ כֶ ם  לְ חֵ ילָ ה  פַּ סְּ גוּ  אַ רְ מְ נוֹתֶ יהָ - דהיינו, תבינו היטב את אותה נקודה, שנקראת ציון בית חיינו - לְמַעַן  תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: כִּי זֶה אֱלהִים אֱלהֵינוּ עוֹלָ ם  וָעֶד  הוּא  יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת: אני מקווה שזה מה שאנחנו מקיימים פה היום. שבמהרה בימינו התקיים הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת: 

דברי הגרמ"ש זצ"ל נכתב על ידי אריאל סיסרו

חורבן בית המקדש ואובדן הדעת

 א . משכן משכון - כילה חמתו בעצים ואבנים

על הפסוק (שמות לח כא): אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, רש"י מביא את דברי חז"ל: המשכן משכן - שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל: המשכן, נקרא כך מלשון משכון. ונקרא גם 'מקדש', והם שמות נרדפים כמ"ש בגמ' (עירובין ב,. שבועות טז:) אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן. משכון זה מה שהלווה נותן ביד המלוה ש אם הלווה לא פורע בזמן, המלווה נפרע מן המשכון. לכן המשכן נקרא כך, כי כשאנחנו חייבים הרבה, בורא העולם נפרע מן המשכון. לכן הוא נקרא כך. ואמנם המשכן מורה שהוא יתב' 'שוכן' בתוכנו, אבל כאשר כתוב פעמים 'משכן' (שמות לח כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, הכוונה שהמשכן נתמשכן פעמיים. בדומה לזה, כתוב גם מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיך יעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיך יִשְׂרָאֵל: ופירש רש"י משכנתיך - אף כשהן חרבין לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות שנא' (איכה ד יא) כלה ה' את חמתו. ובמה כלה, ויצת אש בציון: 'כילה ה' את חמתו', דהיינו, את כל חמתו, את כל החוב כולו, נפרע מן המשכן. כתוב כאן שהעובדה שבורא העולם הצית אש בציון והחריב את בית המקדש, נקראת בלשון התורה, ' פרעון' כל החוב.

וכמו כן על הפסוק (תהילים עט א) מִזְמוֹר לְאָסָף אלהִים בָּאוּ גוֹיִם בְנַחֲלָתֶך, דרשו בגמ' (קידושין לא:) איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף. וכתוב רש"י על פי מדרש חז"ל וז"ל: איסתייעא מילתא - בעודו גחין ...

וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד יא): פירוש מִזְמוֹר לְאָסָף וגו' קשה לשון 'מזמור'. האם על זה אומרים מזמור-זמירות? 'קינה' לאסף מיבעי ליה . על זה אומרים קינות ולא זמירות. והתשובה, שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה בעצים ואבנים שבביתו. ומתוך כך הותיר פליטה בישראל. שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד.

כתוב כאן שעל העובדה שבורא העולם נפרע מהמשכון ולא מאתנו, אומרים שירה וזמירות. אחרת לא היה נשאר ממנו שריד ופליט. ובסיבת זה, נשארנו לפליטה, חיים וקיימים. שרדנו. על זה אומר אסף שירה, אפילו שהם דברים איומים ונוראים שעליהם צריך לקונן ולבכות. וזה משום שבזה כילה את חמתו על עצים ואבנים, ולא ירד לנכסיו של הלווה לגבות את החוב, אלא נפרע מן משכן-משכון שנמצא בידו.

ראשית, פשוטם של דברים, תמוהים מאד. אם באמת הקב"ה כילה את כל חמתו, מדוע מאז ועד היום הזה ממשיכים לקבל מכות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו (עי' סוטה מט.)? שם משמע שעם חורבן הבית לא גמרנו לקבל מכות. אדרבה הן רק התחילו. ואנו הולכים ומתדרדרים מדחי אל דחי מצרה לצרה ומקללה לקללה. אם כן, מה זה 'כילה חמתו בעצים ואבנים'? כך הם דיני משכון? הרי בזמן שהמלוה לוקח את המשכון, החוב נפרע וסולק. ואין כבר חוב. ומדוע אנחנו ממשיכים להיות מוכים?

וגם מאד לא מובן המשמעות של המושג, 'משכון במקום החוב'. ובזה שלוקח את המשכון הקב"ה גובה את חובו מאתנו. כל הדימוי הזה לא מובן. בית המקדש שנחרב, זה מדין שהבעל חוב נפרע מהמשכון? ננסה לבאר.

ב . בשעת החורבן כרובין מעורין

והנה כידוע, בבית קדשי הקדשים היו פעמיים כרובים. היו הכרובים שעשה משה, על הכפורת, והיו הכרובים שעשה שלמה אלו היו רק בבית המקדש ולא במשכן. אותם כרובים לא היו שייכים לארון. הם היו נמצאים על הקרקע בבית קדשי הקדשים, וכנפיהם היו סוככים מעל הארון. מצד אחד של בית קדשי הקדשים, ואחד מצד שני, והם היו רחוקים זה מזה, כרוחב, או כאורך, בית קדשי הקדשים. עשרים אמה.

והנה מסקנת הגמ' (ב"ב צט.), וכך מסקנת חז"ל בהרבה מקומות, שהכרובים היו עדות למערכת היחס שבינינו לבין בורא העולם. אם היו פניהם איש על אחיו, מסתכלים זה על זה באהבה, בחיבה, זה היה גילוי ודוגמת היחס בין כנסת ישראל לבין בורא עולם. כשעושים רצונו של מקום, אז פניהם איש אל אחיו. וכשאין עושים רצונו של מקום, פניהם לבית. דהיינו, לא מסתכלים זה על זה, אלא ששניהם מסתכלים על הבית. והדבר הזה היה בדרך נס. וכך אפשר היה לעמוד על היחס הקיים בינינו לבין בורא העולם.

כתוב על זה בגמ' (יומא נד.), אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנא' כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה': וכבר מקשים הראשונים. הרי אין לך שעה שאנחנו נקראים 'אין עושים רצונו של מקום', כשעה הנוראה שנוכרים נכנסו לבית קדשי הקדשים, שעת החורבן באמת, ואז מצאו את הכרובים פניהם איש אל אחיו באופן של קירבה גדולה ומיוחדת מאד? הרי זה הרגע של החורבן, של הפירוד, שבורא העולם סילק אותנו מעל פניו.

אלא כפי הנראה, באותה שעה היה באופן החריף והחזק ביותר, של 'כילה את חמתו בבית המקדש', זה היה הרגע שבית המקדש נתחלל בצורה הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. (יחזקאל ז כב) וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ : כאן 'כילה חמתו'. ואותם 'עצים ואבנים' יצאו לגמרי מקדושתם. בית המקדש נתחלל באמת.

אנחנו צריכים להבין, שברגע שכילה חמתו בעצים ואבנים, החימה כבר ירדה כבר כלתה. חורבן הבית, שנקרא משכן, על ידו נתקיים כילה חמתו בעצים ואבנים. דהיינו, שאז חזר היחס בינו ובינינו. והכרובים שהם מראים על עומק היחס שבינינו ובינו, היו במצב של פניהם איש אל אחיו.

אלא שמעתה, הקושי גדל יותר. אם היחס חזר כמעיקרא, כמו שהיה. אם כן מדוע המכות והצרות נמשכות, כמו שכתוב בגמ' (סוטה מט.) רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה: אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו . המצב מאז שחרב הבית הוא שכל יום, קללתו עמוקה יותר מיום אתמול. מתדרדרים והולכים מקללה לקללה, מנפילה לנפילה, מדחי אל דחי. ננסה להבין זאת.

ג . ביהמ"ק ודעת – חיבור ובניין - כאילו נבנה בימיו

והנה כתוב בגמ' (ברכות לג.) ואמר רב אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנא' כי אל דעות ה' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו אמר רבי אלעזר גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות שנא' פעלת ה' מקדש ה' ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות מקדש נתן בין שתי אותיות . הגמרא קוראת ' אותיות' ל'שמות'.

וכתוב כאן, ש'דעה' היא במקום המקדש. כשם שהמקדש נכתב בתורה בין שני שמות, כך גם הדעת. כלומר גם הדעת היא זאת שמצרפת, ומחברת בין שם לשם.

ואמנם לא מעניננו לבאר את עניין חיבור שמות זה לזה, אבל על כל פנים הפירוש בדברי הגמ', שכאשר דבר ניתן בין שני שמות, המכוון, שהוא זה שמעביר בין השם שהוא מקורו של דבר, דהיינו, תחילת המחשבה של אותו דבר, לשם שהוא סוף המעשה של אותו דבר. יש שם שהוא מקור הדבר, ויש שם שהוא תכלית הדבר.

ואם מקדש ודעה ניתנו בין שני שמות, פירושו, שהם אלו, שעל ידם רצונו (מקור) מתקיים, והדבר מגיע לתכליתו.

המקדש הוא זה שמעביר את כל הדברים מהמקור אל התכלית. וכן על ידי הדעת בני אדם שואבים, יונקים מהמקור, ומעבירים עצמם אל אותה התכלית הנרצית והמבוקשת מהם. הם מגיעים אליה על ידי הדעת.

'ניתנה בין שני אותיות-שמות', פירוש, שאותו דבר באמצע, זהו האמצעי, שמעביר את הדברים, מ"אֲנִי רִאשׁוֹן" ל"וַאֲנִי אַחֲרוֹן" כך אומר הקב"ה תמיד (ישעיה מד ו) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶך יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלהִים: וכך גם אנחנו משבחים אותו (תפילת שחרית) אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֶיך אֵין אֱלהִים: אנחנו נמצאים באמצע, להעביר את הדברים כולם, אנחנו צריכים להיקרא 'עושי רצונו'.

פירוש המילים 'עושי רצונו' זה, שעל ידינו רצונו מתקיים ויוצא מן הכח אל הפועל. כאשר בית המקדש היה קיים, הדבר הזה נעשה על ידי בית המקדש. זה מקום שבו, המציאות האמיתית מתגלה בו, שם כל מי שמסתכל, רואה את המציאות כפי שהיא באמת. לכן נקרא 'אורו של עולם'. ונקרא גם 'עינו של עולם' (עי' ב"ב ד.) שנא' (יחזקאל כד כא) מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם . שם נמצאת העין, שכשמסתכלים בה, עינו של עולם, רואים את האמת. רואים את המציאות לאשורה, לאמיתה.

ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו . כלומר, הדעה נמצאת במקום בית המקדש. יוצא שבאמת בית המקדש נמצא בעצם אתנו. ואם הוא לא נמצא אתנו, ולא רואים את עצמנו מחוברים, לא מרגישים את עצמנו נמצאים בבית המקדש, זה משום שאנחנו חסרי דעת. כאמור, כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו, ולמדים מזה, (וזה גם בחז"ל כתוב) שכל מי שאין בו דעה, כאילו נחרב בית המקדש בימיו. בית המקדש נבנה ונחרב וזה תלוי בדעת. אם כן מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים שגם היה שם דעה, לא הסתפקו רק בדעת? אני רוצה לנסות להבין משהו מאוד עקרוני.

ד . העמידה לי בחורבנה יותר מבבנינה

בפסוק כתוב (שמות כה ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: וכמאמרם ז"ל (אלשיך שמות כה ח, של"ה שער האותיות ל' לב טוב ב, ועוד הרבה) ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך ליבו של כל אחד ואחד מישראל. זה פירוש המילים 'ועשו לי מקדש', ועל ידי כך 'ושכנתי בתוכם', בתוך ליבו של כל אחד ואחד. והחלק הזה, של 'ושכנתי בתוכם', מעולם לא נחרב. וגם לא שייך חורבן, לכאורה.

אלא שנקודת החידוש, שצריכים להבין, זה שאחרי שהקב"ה כילה את חמתו בביהמ"ק, חלה ההתרבות העצומה של התורה שבעל פה, הרי הרוב המכריע של התורה שנמצאת בידינו, זאת תורה שהגיעה אלינו מהחורבן ואילך. כמו שמובא בגמ' (סנהדרין פו.): דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא: דהיינו, כל המשניות והברייתות שבידינו, הן כולם אליבא דרבי עקיבא. משם ואילך, אז התורה מתרבה. דברי התנאים, דברי האמוראים, דברי רבותינו הראשונים, וכן הלאה, כל התורה שנמצאת בידינו, הגיעה אלינו, אחר החורבן.

על הפסוק (ישעיה נד א) רָנִּי עֲקָרה לא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה':

דרשו חז"ל במדרש, (שהש"ר ד יב) : ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן על הדא דר' לוי אמר (ישעיה נ"ד) כי רבים בני שוממה מבני בעולה הוי צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה.

לידת משיח בשעת החורבן

והנה ידועים דברי חז"ל (איכ"ר א נא, מדרש זוטא איכה נוסח ב) עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה עבר עלוי חד ערבי א"ל מה את א"ל יהודאי אנא א"ל שרי תורך ושרי פדנך, א"ל למה א"ל דבית מקדשון דיהודאי חרב, א"ל מנא ידעת א"ל ידעית מן געייתא דתורך, עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי, אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי, אמר ליה ומה שמיה, אמר לו מנחם שמיה, ואבוי מה שמיה, אמר ליה חזקיה. באותו יום מר ונמהר ט' באב, שנחרב בית שני, היה יהודי שחרש בשורו, עבר לידו ערבי, ואמר לו תפסיק לחרוש, בית המקדש שלכם נחרב עכשו. אמר לו, זו מנין לך? אמר לו ששומע את זה מגעיית השור. מיד אחר כך, שוב השור געה. אז הוא אומר לו, תרתום בחזרה את השור למחרשה ותתחיל לעבוד. כי נולד המשיח. שתי הבשורות האלה באו ביחד. זה מה שכתוב מפורש בחז"ל, דהיינו, באותו רגע שבו היה החורבן, נולד מי שיביא אלינו בחזרה את כל מה שמובטח, על ידי הנביאים לעתיד לבוא.

דהיינו, כל ההבטחות, כל היעודים, וכל מה שאנחנו מצפים ומייחלים, האפשרות שכל הדבר הזה יתממש ויצא לפועל, נולדה ברגע החורבן. לפני החורבן, זה עוד לא נולד. לא משנה איך הדבר הזה נתגלה בעולם. אבל כשם שנתגלה בעולם החורבן, כך נתגלה אותו כח חדש שיביא את כל העולם כולו לתיקונו. ננסה להבין עוד בזה.

ה . החידוש שבחורבן

כאמור נתבאר במפורש, שהחורבן הביא לנו דבר נוסף, שקודם לא היה. להבין, כך ברא בורא העולם את העולם, והדבר ידוע גם במערכת הפיזית, שכאשר מתנוון אבר מסויים, שנושא את אחד מכוחות הגוף, ולא מתפקד, הדבר הזה עצמו מחדד בהרבה את יתר חושים. לדוגמה אדם סומא, החושים שלו ערניים בכמה מאות אחוזים יותר מאדם שהוא רואה. הוא ער לסובב אותו פי כמה וכמה, מכל אלה הרואים. וזה רק בתור משל. אבל המציאות עמוקה יותר, והיא קיימת בפועל. בורא העולם ברא את העולם כך, שהעולם כולו גדול ורחב ידיים, המון בריות לאין תכלית, כל המערכת החיצונית כולה, היא כולה מערכת של יחסים בין דברים שמקשרת, מחברת, בין המוני דברים, בינם לבין עצמם, לבין בני מינם, ובינם לבין שאינם מינם.

וכך גם המערכת הנפשית הפנימית, העמוקה יותר, זאת מערכת שהיא קיימת תמיד, וכידוע מאמר חכם שמביא חובת הלבבות, שככל שנתווסף העולם ישוב, נתווסף בשכל חורבן. ככל שהעולם מיושב מסודר ומאורגן יותר, הדבר הזה עצמו, הוא חורבנו של השכל. אדם, שמסתובב בעולם שהוא ברור מאד, הדעת מתנוונת. משום שכל הדברים פשוטים וברורים. הנה, כאן אני גר, וכאן תחנת האוטובוס, כאן חנות מכולת. יש עוד כמה צרכים, אבל חיים במערכת מאד מסודרת. השכל נחוץ רק בזמנים מסויימים, ובדרך כלל זה חלק קטן מאד מהיום. רוב הזמן חיים בתוך מערכות ברורות ומסודרות, אין שום סיבה להפעיל את השכל ולחשוב.

לעומתו אדם שצריך לטרוח, להתייגע, להשיג ולהבין משהו, אדם שאין לו את כל צרכיו בצורה מסודרת, מאורגנת, אז הוא חייב להשתמש בשכלו, זה משל פשוט מדי, כמעט משל הדיוט. אבל הדברים ברורים מאד.

ככל שחיים בעולם יותר מסודר, השכל מתנוון והולך. כשאין שום קושיה, השכל פשוט לא עובד. לא צריך לפתור שום דבר. כאמור, מאמר החכם. משנתווסף העולם ישוב, נתווסף השכל חורבן.

בפנים הרבה יותר עמוקים ופנימיים יותר, בית המקדש היה המקום שממנו יצאה ברכה לעולם. כל חיי העולם הזה, יצאו משם. כדרך שאם אדם לא נושם ולא אוכל, אז הוא לא יחיה, כך בית המקדש, זה המקום שבו בורא העולם כביכול מריח ואוכל. הקרבנות, הם 'קרבני לחמי', ו'לריח ניחוח אשה לה''. זה המקום גילוי של 'אל חי'. 'אלקים חיים'. החיבור של רצונו ית' לעולם, נקרא 'ואתה מחיה את כולם'. מקום האחיזה של החיות עצמה.

הוא נקרא 'בית חיינו'. 'רחם על ציון כי היא בית חיינו'. וכשאנחנו מתאבלים על בית המקדש, מתאבלים כמי שמתו מוטל לפניו. כך הם תשעת הימים, כך זה השבוע שחל בו תשעה באב, והאבלות של ט' באב עצמו.

והדברים הם כפשוטם ולא משל. אותם חיים, 'ואתה מחיה את כולם', הם כבר לא מתגלים בעולם.

וכמו שבאופן הטבעי, וגם בפנים עמוקים יותר, באותו רגע שבו שנסתלק אותו חיבור מן העולם, בעצם שהעולם נחרב, ואותו עולם שהיה כבר לא קיים יותר, נמצא שהמשמעות של חורבן בית המקדש, נמשכת לכל פינה הקטנה ביותר בעולם. אין פינה בעולם שלא עברה חורבן עם חורבן בית המקדש.

המשנה (סוטה ט יב) אומרת, שמיום שנחרב בית המקדש ניטול אפילו הטעם הפיזי בפירות, ניטל טעם מכל הדברים שיש להם טעם בעולם. העולם התעוות והשתבש. אבל יחד עם החורבן, נתגלתה בעולם מערכת חדשה. נתגלה בעולם חיבור חדש, כל מה שהיה קיים קודם היה כתוב בדברי הנביאים ואפשר היה ללמוד רק את זה, אבל מאז חורבן הבית, הדברים האלה יכולים להיות נתפסים בסדר העולם.

אותה דעה, שניתנה בין שתי אותיות-שמות, שעליה אומרים שכל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, היא דעה שנתחדשה עם החורבן.

שוב, כאמור, אם שמים אנשים במצבים קשים, הם חייבים ללמוד, איך להשתדל בכל המצבים האלה. חייבים להפיק מההבנות מערכת דעת, שלא היו מעלים בדעתם שיש להם דבר כזה בכלל. כך דרך הטבע. אני אומר את זה כדי לקרב הדברים אל השכל. אבל במערכת שלנו, שעסוקים בה, הדברים הם עמוקים יותר. מעיקרא, בורא העולם ברא את העולם כך, שהמערכת הפיזית מסתירה, או מעלימה, את המערכת הפנימית. (ישעיה מה טו)

אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר, בורא העולם לא מתגלה בעולם. אנחנו מסתובבים בעולם ולא רואים אותו. אפשר לעבור את כל העולם כולו, במשך הרבה עשרות שנים, ולא לראות מאומה. ככל שרואים את העולם כדבר נמצא וקיים, הדבר הזה לא מאפשר בשום אופן לראות את המערכת האמיתית, הפנימית, שהיא יסוד העולם.

כך אברהם אבינו, כשהסתובב בעולם, וראה, מלכתחילה בירה דולקת. לא ראה עולם מסודר וקיים אלא ראה עולם בוער, כלה והולך. מתוך עולם כזה הציץ אליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבריאה. כך בורא העולם ברא את הבריאה, שלעולם לא יהיה אור, רק אם משהו בעולם יכלה. משהו צריך לכלות, להישרף, כדי שיהיה אור. אין שום אפשרות, בכל העולם כולו, אין אור בלי איזו שהיא בעירה. זה ללמדנו, שהדברים בקיומם, הם מעלימים, ומסתירים, ולא נותנים לאור להתגלות. האור מתגלה רק עד כמה שהדברים מכלים את עצמם.

אותו אור שאברהם אבינו הביא לעולם, זה אור שנתגלה רק מתוך שהוא ראה את הבירה דולקת. הוא הסיק, 'אי אפשר לבירה בלא מנהיג'. ואז, הציץ עליו בעל הבירה. אבל בעל הבירה לא מציץ מתוך עולם קיים, מסודר.

על זה נאמר, אכן אתה אל מסתתר . שם, בורא העולם מתחבא. אבל כאשר אנחנו תופסים עד כמה הדברים בעצם לא קיימים, ומכלים את עצמם, ותופסים את הבירה הדולקת, כך שייכים לאור. חורבן בית המקדש, עשה את כל הבירה לדולקת. אותה אש, שנא ' עליה (איכה ד יא) וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן , מאז החורבן, העולם צריך להיות נתפס ככלה והולך, העולם בוער.

וכאן אנחנו צריכים להבין. כשחז"ל מגלים לנו, ש'הרבה העמידה לי בחורבנה יותר מבבניינה. כי רבים בני שוממה מבני בעולה. חייבים הרי להבין, שמאותה אש גדולה, ששרפה את בית המקדש, היתכן שהאש הזאת לא האירה שום דבר?

ו . ר"ע מצחק - דעת

זאת גמ' מפורסמת (מכות כד:) שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו: היו רבי עקיבא וזקנים מהלכים בדרך. וראו, יחד, שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים. אז כל החכמים התחילו לבכות, ור"ע התחיל לצחוק. שאלו אותו מפני מה אתה מצחק? האם זה מצב שמחייב צחוק? וגם הוא לא הבין אותם, אמר להם, ומפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשו שרואים שועל שם, האם לא נבכה? ז"א, כאן היה הגילוי החזק, והחריף לחורבן. וחורבן מחייב בכי. אבל רבי עקיבא קיבל מתפיסת החורבן הבנה חדשה שהביאה אותו לשמוח, ולצחוק. הם בוכים ור"ע מצחק.

ר"ע הבין, מתוך החורבן הזה, כשם שברגע של החורבן נולד המלך המשיח, כך גם ברגע שהחורבן נתפס, החורבן מגלה, ההארה הברורה, לאן אנחנו נגיע במהרה בימינו. וכל מה שצריך להתגלות, על ידי אותו המלך המשיח. כך, אצל רבי עקיבא נולדה, אותה דעת, שבאה בעקבות החורבן. וזאת בעצם דעת שהיא לא מפה, לא מעכשו. זאת דעת שלעתיד לבוא.

על הפסוק (זכריה יד ו) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָאוֹן: חז"ל אומרים במדרש (במ"ר יט ו, תנחומא חקת ח), בתחילת פ' חוקת. והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב) והולכתי עורים בדרך לא ידעו אומרים חז"ל דברים שהם יקרים בעולם הזה, דהיינו דבר כבד, שוקע, ולא מתגלה, עתידים להיות צ ו פ י ם , פירוש המילה 'קפאון', זה כמו מיקופיא, כלומר הדברים יצופו, הדברים יתגלו על פני השטח. לא יהיה אור יקרות וקפאון. דברים שהם יקרים בעולם הזה, עתידים להיות צפוים בעולם הבא.

ובהמשך אומרים על זה חז"ל, וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו . דהיינו, כל מה שעתיד להתגלות לעתיד לבוא. רבי עקיבא וחבריו, כבר יודעים, כבר מבינים, הם כבר לומדים את אותה תורה שצריכה להתגלות על ידי המלך המשיח. כבר נתגלו להם פה. הביטוי לזה, נמצא באותה גמ', שם רבי עקיבא ענה להם על השאלה למה אתה מצחק? אז הוא ענה להם, אני רואה, בתוך השועל שיוצא מבית קדשי הקדשים, את הבנין לעתיד לבוא. כאן אני רואה את הבנין לעתיד לבוא.

הגמ' מסיימת ואומרת: אמרו לו, עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו . אלו הם התנחומים באמת. כלומר, כאן נמצאת אותה דעת שהגמ' מדברת עליה, מה שצריך להיות, אותה דעת, זאת הדעת שנקנית מתוך תפיסת החורבן. כשמבינים באמת את החורבן, מבינים עד היכן הדברים מגיעים, אז רואים, שבחורבן הזה, מונח כאן היסוד לסדר עולם אחר לגמרי.

למי שמתבונן היטב, החורבן מלמד אותנו, שכל העולם שאנו נמצאים ורואים, והוא כל חיינו, הוא שקר גמור.

משום שאין מה שיחבר ויצרף אותו למשהו 'אחד'. נקודת המרכז נלקחה ממנו. זה חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש זאת הנטילה של נקודת העיקר, נקודת המרכז. ואז, כל הדברים כולם, מסתובבים במערבולות, הדברים נעים ונדים, מסתובבים בעולם בלי עיקר, בלי תכלית, בלי יסוד. וכך גם בני האדם. מסתובבים עוברים, מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע, מחוויה לחוויה, מלהסתכל לפה, ללהסתכל לפה. אין מרכז. אין נקודה שהיא נקודת עיקר, שסביבה נמצא עצם הקיום שלנו.

זה פירוש המילה חורבן. והחורבן הזה, למי שיש בו דעת, זה חורבן שנמצא בכל העולם כולו. נקודת המרכז, העיקר, והיסוד, של כל הדברים כולם, ניטלה מהם. והדברים נעים במעגלים, סביב כל מיני נקודות דמיוניות.

העולם נחרב. פירוש, הוא לא אחד. פירוש חורבן זה, שהדברים לא מחוברים. אבל למי שחי, והוא באמת בר דעת, אז בעולם חרב ולא מסודר, רואים, מבינים, מתגלה, שנקודת העיקר, שמחזיקה את כל העולם כולו, מחברת אותו, מצרפת אותו להיות אחד, זאת הדעת האמיתית. כאשר העולם נחרב אז הדעת מתגלה. בעולם קיים, אותה דעת לא מתגלה. כמו שתמיד, שבזמן שהדברים עומדים על עומדם ונמצאים על תילם, והם כמו שהם, אז הנקודה הפנימית שלהם לא מתגלה.

כתוב בגמ ' (נדרים מ:) בחוסר כל ... רב נחמן אמר בלא דעה ... אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני. דהיינו, אם קנית דעת, לא חסרת שום דבר. ואם חסרת דעת, לא קנית כלום. אדם יכול להרבות קניניו, בשפע עצום, אבל הדברים לא מצטרפים אליו, אין לו אותם, הוא לא קונה אותם, הם לא שלו.

את זה עשה החורבן. החורבן תמיד פוגע בצירוף. הדברים מצורפים, וכשמחריבים אותם, אז נחרב הצירוף, והדברים חוזרים להיות פרטים מפוזרים, כל אחד ואחד לעצמו. עולם חרב הוא מפוזר ומפורד לשברי שברים, אז כל שבר, כל פרט, הוא לא עולם, הוא דמיון. אבל מאז החורבן הדבר האחד והיחידי שמחזיק את העולם, שומר, שהעולם עדיין יהיה עולם, הרי זה עולמו שבורא העולם ברא אותו, נתן לנו אותו, גילה לנו אותו, הוא נתן לנו דעת, ואותה דעת היא זאת שעל ידה אנחנו נמצאים בעולם אחד.

'בר דעת' פירושו, מי שיודע להתבונן, אם אין דיעה הבדלה מניין (ירושלמי ברכות ה ב ). דעה מבדילה עיקר מטפל, שקר מאמת. יודעת להגיע לנקודת העיקר. יודעת לצרף אליה כל מה שצריך לצרף, ויודעת להפריד את כל מה שצריך להפריד. זה פירוש המילה דעת.

זה מה שרצינו לבאר. הדעת הזאת היא דעת שהאפשרות שלנו לתפוס אותה, נתחדשה עם החורבן. החורבן הביא לנו את הדבר הזה. זה מה שהעמיד לנו בחורבן יותר מאשר בבנין.

המשכון שנלקח מאתנו, בגלל החוב, היה בידינו. אנחנו באמת היינו יכולים להיפטר מכל החוב כולו. אילו היינו בני דעת. ה' כילה את חמתו בעצים ואבנים. הוא פגע רק ב'ועשו לי מקדש'. אבל ב'ושכנתי בתוכם' הוא לא פגע כלל. אדרבא. הוא נתגלה יותר חזק. מאז חורבן הבית, ועד עצם היום הזה. כל מה שאנחנו סובלים, זה אך ורק מחסרון דעת.

'מי שאין בו דעת זה כאילו נחרב בית המקדש בימיו'. אבל החורבן הזה, זה כבר חורבן בלי משכון. שום דבר פה כבר לא נלקח כמשכון. על החורבן הזה נפרעים מאתנו. אנחנו בעלי החוב. שום משכון לא נתנו כנגדו. אותו משכון שנתנו אז, שם נפרע אותו חוב, וכילה הקב"ה את חמתו בעצים ואבנים. אבל מאז ואילך מידי יום, מידי שעה, אנו הולכים וממשיכים ומחריבים את הבית. 'כל מי שאין בו דעת, כאילו נחרב ביהמ"ק בימיו' .

כאן התשלום הזה גובים מאתנו. כאן כבר אין שום משכון. זה כבר בית מקדש שזה אנחנו בעצמנו. אנו מחריבים אותו, אנו עצמנו המשכון, והפרעון הוא מאתנו. זה החורבן הגדול שלנו, אנחנו נוטים לחיות בעולם בנוי. מסודר. לא סתם בנוי, אלא בנוי לתלפיות. והעובדה שבית המקדש נחרב, היא, אם נודה על האמת, חסרת משמעות בשבילנו. לא רואים ולא מבינים שחורבן בית המקדש החריב את העולם. נשאר לנו עולם שקר, עולם גרוע. עולם שאין שום טעם לחיות בו. כל מי שרואה את הדברים כך, מתחבר באיזשהו אופן, לאותה דעת, שהיא מתגלה, ואז אצל כל מי שהיא מתגלה, עבורו, כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

שוב, ככל שהעולם יותר מיושב, מסודר, מאורגן, מתווסף לעולם ישוב, נתווספה הדעת חורבן. מי שאין בו דעת, מובן מאליו, שלא מבין, לא תופס, עד כמה הוא מסכן. עליו כתוב, שזאת סיבה שאסור לרחם עליו.

אלה הם פנינו שלנו. זהו החורבן האמיתי שלנו. וזאת בעצם האבילות האמיתית שאנחנו צריכים להתאבל. חורבן בית המקדש ההוא, הביא שירה לעולם. ואת רבי עקיבא לשחוק. אותו רבי עקיבא, שהביא לעולם את הדעת, שמתגלה מתוך החורבן. לרבי עקיבא אמרו לו חכמים: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

עלינו לבכות ולהתאבל, על חורבן בית המקדש שלנו. על חורבן הדעת. מ"ש בגמ' (נדרים מ:) בחוסר כל ... רב נחמן אמר בלא דעה . וכלשון הגמ' (ברכות ה:) 'על דא ודאי קא בכינא' . על זה ראוי לנו לבכות ולהתאבל.

אבל אין טעם להתאבל, משום שהדבר עצמו הוא בידינו. חוץ מזה, הקב"ה כבר כילה את חמתו בעצמם ואבנים. כל החוב נפרע כבר. אם נשארנו חייבים, זה על מה שאנחנו הוספנו. זה על החורבן שאנחנו הבאנו. זה מה שרצינו לבאר.

יהי רצון, שיתקיים בנו הפסוק שכתוב בסוף מגילת איכה, הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיך ונָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: 

דברי מרן הגרמ"ש זצ"ל תשס"ד נכתב על ידי אריאל סיסרו

Operation Iron Swords #163 - Rambam Hilchos Melachim 6-12 #1 - Where To Bury A Fallen Soldier And Meis Mitzva

 HERE!!!:-)!!!