לפעמים מדבר ה'נפש החיים' בשפה כמו חסידית מכמה בחינות (ראה היכל הבעש"ט גליון ה), אך המגמה הפוכה לחלוטין: למקד את הכל בחוויית הלימוד וקיום ההלכה בלבד. גם כאשר ה'נפש החיים' מדבר במעלת מהות תורה בסגנון הזוהר ש'אורייתא וקוב"ה כולא חד', ושהתורה היא מהות ה' (ראה שער ד פרק י), סגנון דומה להפליא לסגנון בעל התניא (תניא פ"ד ופרק ה ועוד רבות), הרי מגמותיהם הפוכות: ה'נפש החיים' רוצה להדגיש שכיון שהתורה היא חד עם קוב"ה לכן אין לשאוף למטרה חוץ תורתית והלכתית, לימוד התורה הוא בלבד שיא השיאים של חוויית היהדות, שהרי התורה היא ה' בעצמו. והדברים אף מחודדים ביתר שאת (מאשר ב'נפש החיים') בניסוחו של בעל התניא (סופ"ד): "ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם". וה'נפש החיים' אכן כותב (שם) "ובשעת העסק והעיון בתורה ודאי שאין צריך לענין הדבקות כלל כנ"ל שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודברו יתברך והוא יתברך ורצונו ודבורו חד..והוא ענין מאמרם... הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים, וז"ש בכמה מקומות בזהר דקודשא בריך הוא ואורייתא חד". הרי שההנחה של אורייתא וקוב"ה כולא חד שוללת "דביקות" נוספת בעת לימוד התורה.
ולמרות לשון התניא, רוצה בעל התניא להדגיש משהו הפוך: שמכיון שהתורה כולה חד עם הקב"ה לפיכך בעת הלימוד הוא יכול להגיע להרגשה של אין עוד מלבדו, הוא יכול להפנים ולהזדהות עם אחדותו ית'. העובדה שהתורה חד עם הקב"ה נותנת ליהודי את האפשרות לבטל את ההסתר האופף אותו, הישות המעמידה אותו. ולשם ענין זה הוא צריך להרגיש את מלוא קדושת התורה. אך באם לומד את התורה ואין לו דביקות, חסר לו אז מימד הדביקות של התורה. נמצא שלפי ה'נפש החיים' עצם לימוד התורה יש בו דביקות ולפי בעל התניא בגלל שהתורה היא חד עם הקב"ה זה מחייב אותו להבין עד כמה שהוא מציאות נפרדת ועד כמה הוא רחוק, וכיצד בלימוד שלא לשמה הוא מאבד את כל הקשר עם נותן התורה. נמצא שיש כאן מלים דומות אך מגמה הפוכה לגמרי.
