מאכלות אסורות בשעת מלחמה

 בשעת פשיטה לילית בעומק שטח האויב, מנות הקרב של לוחמי הסיירת אזלו. מול היחידה נמצא מחסן מזון עשיר של האויב, אך כולו נבלות וטרפות. חייל רעב שיכולתו המבצעית עלולה להיפגע, או חייל שפשוט חושק בבשר שלפניו כדי לשמור על מורל גבוה - האם מותר להם לאכול?

בעוד שבימים כתיקונם דיני הכשרות הם מנושאי היסוד של הבית היהודי, בשעת מלחמה התורה פותחת צוהר להלכות שונות לחלוטין, כאשר אחת ההלכות המיוחדות היא היתר אכילת מאכלות אסורות.

בפרשת השבוע מתוארת הכניסה לארץ ישראל כשעת שפע גדול:

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.[1]

מפשט הפסוקים נראה שמדובר על אזהרה לעם ישראל שלא ירום לבבם ולא ישכחו את ה' מתוך השפע הכלכלי שימצאו בארץ, 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה''. אולם, חז"ל[2] למדו שמדובר בחידוש הלכתי, שהתורה התירה לאכול מאכלים אסורים שמצאו בשלל האויב.

הראשונים נחלקו בגבולות הגזרה של היתר זה.

לדעת הרמב"ם,[3] יש ליישם את ההיתר בכל המלחמות, לא רק במלחמת מצווה לכיבוש הארץ והצלת ישראל אלא גם במלחמת הרשות בהם חיילי ישראל נלחמים מחוץ לגבולות הארץ.[4] לעומת הרחבה זו, צמצם הרמב"ם את ההיתר רק ללוחמים בחזית ולא לאנשי הלוגיסטיקה,[5] וכן ההיתר מוגבל רק למקרה בו הלוחם רעב ואין לו אוכל כשר.[6]

ממכלול פרטים אלו, נראה שהרמב"ם רואה בהיתר הזה דין שנועד לחייל שנמצא בלחץ המלחמה. התורה מבינה את הקושי הפיזי והנפשי של הלוחם בשטח ולכן היא מתירה לו, ורק לו כלוחם, לאכול מאכלות אסורות בעת המלחמה כשהוא רעב ואין לו מה לאכול, שכן ההיתר הוא לאדם הלוחם בעת מלחמה.

לעומת זאת הרמב"ן[7] מסביר שלא מדובר על הטבה לחייל הרעב, אלא בדין מיוחד בהפקרת שלל האויב בעת כיבוש ארץ ישראל.[8] לדבריו, התורה התירה את כל הרכוש שנמצא בבתי הגויים שנכבשו בארץ ישראל. לפיכך, ההיתר מוגבל רק במלחמת כיבוש ארץ ישראל כדברי התורה, אך הוא מורחב לא רק לחייל הלוחם אלא גם לאזרחים שנכנסו לגור בבתים האלה, וכן ההיתר אינו מוגבל רק כשהחייל רעב אלא אפילו אם החייל שבע ויש לו מחסן מלא אוכל כשר, הוא יכול לאכול מהטרפות של השלל כי הן הותרו בעצמותן. הסברה לשיטתו היא, שהתורה רצתה להשליט את עם ישראל באופן מוחלט על השפע של הארץ, 'ובתים מלאים כל טוב', למעט עבודה זרה שאותה יש להשמיד.

כאשר נבקש לחדד את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, נראה שהרמב"ם מיקד את ההיתר ביחס לאדם (גברא) הלוחם שעבורו הותרו איסורים בעת המלחמה, ואילו הרמב"ן מיקד את ההיתר במאכלים עצמם (חפצא).[9]  

 

יסוד ההיתר לדעת הרמב"ם

כאשר נבקש לשוב לדעת הרמב"ם שהתיר לחייל הלוחם לאכול מאכלות אסורות בעת המלחמה, עלינו לשאול מדוע המלחמה מתירה לחייל לעבור על איסורי תורה? באחרונים מצינו שני כיוונים מרכזיים בדעת הרמב"ם.

ההסבר הראשון נשען על פיקוח נפש, אך הוא מתחלק בין פיקוח נפש אישי לפיקוח נפש ציבורי.

יש שהסבירו את דעת הרמב"ם שההיתר לחייל לאכול מאכלות אסורות במלחמה נשען על היתר משום פיקוח נפש אישי.[10] התורה הגדירה שכל הקפדה על כשרות המאכלים בשעת חירום עלולה להביא לסכנת נפשות. החידוש כאן בהשוואה לחולה שיש בו סכנה שאוכל רק כדי קיום הנפש, שבמלחמה הותר לחייל לאכול ללא חשבון מדוקדק כדי לשמור על בריאותו ותפקודו.[11] אולם, הסבר זה נדחה ע"י הפוסקים. לדבריהם, אם אכן מדובר על היתר משום פיקוח נפש של הלוחם שזקוק לאכול כדי לא להסתכן, מדוע א"כ הרמב"ם3 התירו לו אף לשתות יין נסך האסור משום עבודה זרה?[12] יתרה מכך, אם מדובר על פיקוח נפש, מדוע הגביל הרמב"ם את ההיתר רק ללוחמים ולא לתומכי הלחימה, הלא גם תומכי הלחימה נמצאים במציאות של פיקוח נפש?[13]

לאור קשיים אלו ניתן לומר שלא מדובר על היתר פיקוח נפש אישי של החייל הלוחם, אלא על היתר מכוח פיקוח נפש ציבורי. כלומר, החייל עצמו אינו בסכנת רעב מיידית, אך אם יצטרך לטרוח ולחפש אוכל כשר, הוא יסכן את עצמו או יפגע בכושר הלחימה שלו. פגיעה בכושר הלחימה של הצבא פירושה סכנה לכלל האומה, פיקוח נפש של רבים. סברה זו מסבירה מדוע התיר הרמב"ם לחייל לשתות יין נסך האסור משום עבודה זרה, כי פיקוח נפש של הציבור דוחה הכל, וכן בכך מובן מדוע ההיתר נוהג בכל סוגי המלחמות, אך הוא מוגבל רק ללוחמים עצמם ולא לכל העם.[14]

ההסבר השני בדעת הרמב"ם שהתיר לחייל לאכול מאכלות אסורות בעת המלחמה מבוסס על התחשבות ביצר הרע ובחולשת האדם. לאחר ההלכה בה התיר הרמב"ם לחייל הלוחם לאכול מאכלות אסורות במלחמה, הוא המשיך והביא את ההיתר של אשת יפת תואר,[15] עליו נאמר "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".[16] בכך, בשעת מלחמה, כשהחייל נמצא בתנאים קיצוניים ותאוותו למאכל גוברת, התורה העדיפה להתיר לו את המאכל באופן זמני ומבוקר, לשבור תאוותו, מאשר שיעבור על האיסור בטומאה, בדיוק כמו ההיתר של אשת יפת תואר.[17]

לפיכך טוען הרמב"ם שהיתר אכילת מאכלות אסורות מוגבל רק ללוחמים עצמם המתמודדים עם המצב הנפשי בעת הזו, ורק במצב קיצון בו החייל מתאווה לאכול מאכלים אלו ואין לו מאכלים אחרים.[18] מאידך, הרחיב הרמב"ם היתר זה לכל סוגי המלחמות, מלחמת מצווה ורשות, כמו בהיתר אשת יפת תואר שם לא הבחינה התורה בין סוגי המלחמות,17 וכן הרחיב היתר זה לשתיית יין נסך האסור משום עבודה זרה, כפי שהתירו איסור חמור של גילוי עריות באשת יפת תואר בעת המלחמה.[19] לאור היתר זה המתחשב בחולשת האדם ותאוותיו בעת המלחמה, חידש הרב יחזקאל לנדא[20] שאם לחייל יש מאכל כשר אך הוא אינו חביב עליו, ותאוות נפשו היא דווקא למאכל האסור שלפניו, מותר לו לאכול את המאכל האסור, מכיוון שהתורה ביקשה שלא יחסר לו שום 'טוב' החביב עליו שימנע ממנו להילחם כראוי.

 

ההיתר בזמן הזה

כעת נשוב לשאלה בה פתחנו, האם בימינו מותר לחיילי צה"ל לאכול מאכלות אסורות בעת מלחמה?

ראשית, מדברי התורה אנו למדים על כך שההיתר הוא רק במלחמות ישראל ולא במלחמות צבאות זרים בהן משתתפים חיילים יהודים. לכן, כאשר נשאל הרב יצחק הרצוג[21] האם חיילי 'הבריגדה היהודית', חיילים יהודים ששירתו בצבא הממלכה הבריטית, יכולים לאכול מאכלות אסורות, הוא אסר להם משום שלא מדובר על 'מלחמה ישראלית'.

אך כאשר נשוב למלחמות ישראל, נראה פשוט שאם מדובר במציאות בה החייל מסתכן אם הוא לא יאכל מאכלים כאלו, מותר לו לאכול משום היתר פיקוח נפש. אך השאלה המעשית היא במקרה והחייל אינו נמצא במצב של פיקוח נפש, אך אין לו אוכל כשר בהישג יד ועליו לטרוח כדי להשיג אוכל כשר, ואילו אוכל שאינו כשר נמצא לפניו בזמינות. כאן יש לבחון היכן מתקיימת המלחמה, בגבולות הארץ או מחוץ לגבולות הארץ, שכן הדבר יהיה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן - לדעת הרמב"ן ההיתר לאכול מאכלי איסור מוגבל רק למלחמת כיבוש הארץ ולא מחוץ לגבולותיה, ואילו לרמב"ם ההיתר הוא דווקא מחוץ לגבלות הארץ שם יש קושי בהשגת אוכל כשר. בעניין זה, כתב הרב יצחק הרצוג[22] שיש להכריע כדעת הרמב"ם. ולכן, כיון שהרמב"ם הגביל את ההיתר לאכול מאכלי איסור רק כאשר הצבא פולש למדינת אויב, 'חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום' ואין לחייל שום אפשרות לקבל אספקה כשרה מהעורף, אז מותר לו לאכול מאכלות אסורות משלל המלחמה. אבל כל עוד הלחימה מתקיימת בתוך גבולות הארץ, 'שאז לא קשה להביא מאכל כשר ממקומות ישראל', אסור לחייל לאכול מאכלי איסור.

אולם, יש שכתבו כיון שמדובר על מחלוקת הראשונים, הרמב"ם והרמב"ן באיסורי תורה, אז כאשר חיילי צה"ל נלחמים מעבר לקווי האויב, כל עוד אין חשש לפיקוח נפש, אסור להם לאכול מאכלי איסור, משום שספק איסורי תורה להחמיר.[23]

לעומת זאת, הרב שלמה גורן[24] הרחיב את ההיתר בשעת דחק קיצונית, במלחמת השחרור בעת המצור על ירושלים, והתיר שימוש בבשר לא כשר שהשאיר הצבא הבריטי עבור חולים, זקנים ובתי הבראה, מתוך הבנה ששמירת בריאות הציבור בעורף היא חלק בלתי נפרד מחוסן המלחמה, "אבל את זה נעשה רק כשיגיעו מים עד נפש, כשהמצב יהיה ממש חמור ולא נוכל לספק אפילו את המינימום". בכך הוא מרחיב את ההיתר בתוך גבולות הארץ ולא רק ללוחמים.

שאלה זו של אכילת מאכלי איסור בעת מלחמה שבה ועלתה במלחמת יום הכיפורים, אז הורה הרב מאיר שלזינגר[25] ראש ישיבת שעלבים לתלמידיו שכאשר יש חשש לפגיעה בכושר הלחימה או סכנה בחיפוש אחר מזון, מותר לאכול מאכלי איסור. אך כאשר אין סכנה או פגיעה בלוחמה, אלא סתם חוסר נוחות - לדעת הרמב"ן אסור לאכול מאכלים אלו מדין תורה, ולדעת הרמב"ם הדבר אמנם מותר אך 'אינו משובח', בדומה להיתר אשת יפת תואר שאינה דבר רצוי לכתחילה, ולכן יש להימנע.

למדנו כיצד היתר אכילת מאכלות אסורות במלחמה נע בין היתר ממוקד לחייל המצוי במצוקה ובקרב, לבין היתר רחב השייך לשלל האויב בכיבוש הארץ, וסיימנו בבחינת היישום המעשי של מחלוקת זו במציאות הביטחונית של ימינו. בין היתר הבנו, כיצד דרישות הכשירות המבצעית והצלת הכלל מעצבות את ההלכה בשדה הקרב המודרני.

 

[1] דברים (ו, י-יב).

[2] חולין (יז ע"א).

[3] רמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"א).

[4] רדב"ז (הל' מלכים פ"ח ה"א); דרך מצותיך (ח"ד שופטים דף כב ע"ב); ערוך השולחן (העתיד ח"ח סימן עז סעיף א). כ"כ: החינוך (מצווה תקכז); מאירי (חולין יז ע"א ד"ה כל זמן).

[5] מנחת חינוך (מצווה תקכז אות ו).

[6] כסף משנה (הל' מלכים פ"ח ה"א).

[7] רמב"ן (דברים ו, י).

[8] האחרונים נחלקו בדעת הרמב"ן, האם היתר אכילת מאכלות אסורות הוא הוראת שעה בכיבושי יהושע ואין ללמוד ממנה לדורות, כדעת טורי אבן (ראש השנה יג ע"א ד"ה וראיתי). או שמא ההיתר לדורות בכיבוש הארץ המובטחת, כדעת מנחת חינוך (מצווה תקכז אות ו ד"ה ולדעת). ביחס לכיבוש הארץ בגבולות עולי בבל, המנחת חינוך (מצווה תקכז אות ו ד"ה ואני מסופק) הסתפק, ראו: שו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן ע אות ז). אך נראה שדין כיבוש הארץ שייך גם בזמן הזה, כשיטת הרמב"ן עצמו (השגות לספהמ"צ לרמב"ם, שכחת העשין מצווה ד; במדבר לג, נג), כ"כ: הרב אברהם מרדכי הורוביץ (נועם, כרך טו עמוד רכד); הרב עמיהוד לוין ('מאכלות אסורות במלחמה - תגובה', בתוך: מורשה, גיליון ט עמוד 132).

[9] הרי"ז סולובייצ'יק (בתוך: חידושי הגר"ח על הש"ס, חולין יז ע"א).

[10] רמב"ן (דברים ו, י), בדעת הרמב"ם.

[11] העמק דבר (דברים ו, י-יא).

[12] ערוך השלחן (העתיד ח"ח סימן עז סעיף ג).

[13] רדב"ז (הל' מלכים פ"ח ה"א).

[14] רדב"ז (הל' מלכים פ"ח ה"א); משפט המלחמה (עמוד קלז); הרב משה צבי נריה (מלחמות שבת, עמוד יב); הרב גד נבון (תחומין, כרך ה עמוד 55-56).

[15] רמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"ב).

[16] קידושין (כא ע"ב).

[17] שו"ת הרמב"ם (סימן ריא); חתם סופר (חולין יז ע"א ד"ה והמעיין); הגהת היעב"ץ (בתוך: רבינו בחיי, דברים ו, יא הוצאת מוסד הרב קוק); תורה תמימה (דברים כא, יא הערה עב); כתר אפרים (סימן ב אות ג).

[18] מהר"ץ חיות (חולין יז ע"א ד"ה גמרא כתלי).

[19] אור שמח (הל' מלכים פ"ח ה"א).

[20] צל"ח (חולין יז ע"א ד"ה שם בעי).

[21] שו"ת היכל יצחק (או"ח סימן מב); פסקים וכתבים (או"ח ח"א סימן נו אות א).

[22] תחוקה לישראל על פי התורה (ח"א עמוד 115-119).

[23] הרב מרדכי הלפרין (רפואה מציאות והלכה, סימן יב).

[24] בעוז ותעצומות (עמוד 129).

[25] הרב מאיר שלזינגר (המעין, גיליון יד תשרי תשל"ד, עמוד 8).

הרב נתנאל אוירבך