When the Israelites saw that they had been rescued from Pharaoh’s army at the sea, they sang out with gratitude:
“This is my God, and I will enshrine Him; My father’s God, I will exalt Him.” (Ex. 15:2)
Is the repetition in this line from Shirat Hayam (the ‘Song at the Sea’) merely poetic? Or is there a deeper significance to the two halves of the verse?
Although not apparent in translation, the verse uses two different names of God. The first half of the verse uses the name 'El', while the second half uses 'Elokim'. What is the significance of each name? How do they specifically relate to the desire to ‘enshrine’ and ‘exalt’ God?
Innate and Contemplative Love
The song, Rav Kook explained, refers to two types of love for God. The first is an innate love and appreciation for God as our Creator and Provider. God, the Source of all life, sustains us every moment of our lives. All things are inherently drawn to their source, and this love for God comes naturally, like the innate feelings of love and respect for one’s parents.
This natural love of God corresponds to the Divine name 'El'. The word 'El' is in the singular, reflecting an appreciation for God as the only true power and the ultimate reality of the universe.
A second, higher form of love for God is acquired through thoughtful contemplation of God’s rule of the universe. As we uncover God’s guiding hand in history, and recognize the underlying Divine providence in the world, we experience this higher, contemplative love. This love corresponds to the name 'Elokim' — in the plural — referring to the myriad causes and forces that God utilizes to govern the universe.
Enshrining and Exalting
These two types of love differ in their constancy. The natural love of God as our Creator should be a constant and unwavering emotion, like love and respect for one’s parents. But the elevated love, the product of contemplation and introspection, is nearly impossible to sustain continually, due to life’s many distractions.
Regarding the innate love of God, the verse speaks of enshrining God. With this natural emotion, we can create a permanent place — an emotional shrine — for God in our hearts. “This is my God, and I will enshrine Him.”
The higher, contemplative love, on the other hand, does not benefit from this level of constancy. One should always strive for an ever-deeper appreciation and awe of God. This is our spiritual goal, achieved by utilizing our faculties of wisdom and insight. Regarding this form of love, it is appropriate to speak about exalting God, indicating an emotion that is the product of concentrated effort. “My father’s God, I will exalt Him.”
[From Ravkooktorah.org]
זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו
המקור לאהבה ויראה טבעית להקב"ה הוא מפני שהוא אבינו הוא עשנו, וכל כחנו נשפע הוא כל שעה מידו הנדיבה, ובטבע כל דבר שהוא משוקק אל מקורו. לכן היא מבוטאת בשם אלי, המורה על הכח והמציאות.
אבל בשם אלהים ידובר על האהבה והיראה העליונה השכלית, שעיקרה נולד מצד ההתבוננות בהנהגת ד' במשפטיו ועלילותיו על ארץ רבה. והנה מפני המפריעים הרבים שבעוה"ז כמעט אי אפשר הוא לאדם, שתהיה האהבה והיראה האלהית בוערת בלבבו בלי הרף במעלתה העליונה, אך האהבה והיראה הטבעית ממנה אל יחסר המזג תמיד. לכן שני דברים אלה המה על האדם: זה אלי מצד עצמי, לחזק ולקבע את האהבה והיראה הטבעית, שלא תשחת ולא תמעט ממנו אף רגע, ואנוהו מגזרת נוה, אך ביתר שאת יש לו לרומם מעלתה השכלית, שתגיע תמיד למעלה יותר רמה, שרוממותה אין לה סוף, וזה כל עמל האדם ביתרון הכשר חכמה, אלהי אבי וארוממנהו.
