|
|
הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָֽאֹתֹ֧ת וְהַמֹּֽפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם:
וְלֹֽא־נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹא־בָֽלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ:
לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֨עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
The whole section is Moshe talking to the Jewish people so why does he conclude אני ה' א-להיכם?
כי אני ה״א – אחרי שפרשה זו לא
התחילה בלשון וידבר ה׳ א״מ, רק ויקרא ויאמר אליהם, ובכל הפרשה ידבר ממנו ית׳ בלשון
נסתר, אשר עשה ה׳. ולא נתן ה׳ לכם, מהו שאמר כאן אני ה״א ? ה״ל להסב הדבור בלשון
נסתר ולומר כי הוא ה״א.
ונ״ל שאין מלת אני כאן כבשאר מקומות להוראת הגוף המדבר בעד עצמו
(איך), אבל הוא שם הש״י, כמאמרם (סוכה מ״ה) אני והו הושיעה נא, דלדעת ר״י לא אמרו בהקפתם אנא ה׳ הושיעה נא רק אנא
אני והו הושיעה נא, וכבר הרחיבו המחברים לבאר מעט סתרי שני השמות האלה (ע״ש רש״י).
ובמכדרשב״י (זהר בבשלח נ״ב א׳) גופא דאילנא אני אל״ף נו״ן יו״ד. וכבר אמרו שעל
כוונה זו אמר הלל (סוכה נ״ג) אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי
מוליכות אותי, ובמכדרשב״י (זהר בלקוטים דח״ר די״ב) שכינתא דאקרי אני ומזה אמר הלל
בספ״א דאבות אם אני לי מי לי, ועל כוונה זו פי׳ מאמר בהאזינו ראו עתה כי אני אני
הוא, ששניהם שמות כלשון אני והו, כמ״ש הרב״ח שם, וטעמו ע״ד הפשט אני הוא ששמי אני.
והגר״א בשה״ש אמר דשני שמות אלו אני והו הם ראשים וכללים לכל שבעים שמות. והם
באמצע השבעים, והם כוללים אותם הראשון מלמעלה עד חציו, והשני מחציו ולמעלה.
ולקרב את הדבר ע״ד הפשט לכנות את הש״י בשם אני, נ״ל, אחרי שימת לב על
עיקר הוראת מלת אני אשר יורה על האדם המדבר בעד עצמו, שאמר בו הרש״פ שהוא מגזרת אן
שהוא מלת השאלה אל הגבול שאליו (וואָהין), כמו אן הלכתם (שמואל א יו״ד), עד אן
תמלל אלה (איוב ח׳),
והתחבר למלת אן יו״ד הכנוי המדבר בעדו, כמו ידי רגלי, ומזה נעשה מלת
אני, ומובנו אן שלי (מיין אייגנעס וואָהין), מכנוי פאסעסיף, כי ענין ההכרה והידיעה
הוא התנועעות למה שחוץ ממנו, ובפגעו בו אז יכירנו מהו ואיך הוא, ואין המכיר נפעל
מן הדבר הניכר אבל הוא הפועל והדבר הניכר הוא הנפעל, כי תמיד תנועת ההכרה קודמת
למעשה ההכרה הידיעה, וזהו בזמן שהדבר הניכר דבר שחוץ ממנו, אבל המכיר ויודע א״ע
הרי הוא עצמו הגבול שאליו תנועת הכרתו. בזה יאמר המכיר את עצמו על עצמו אני, כלומר
נושא שכח הכרתו נוטה לעצמו (רעציפראָקום). עכ״ד. לדברי אלה לא יתכן לומר באמת מלת
אני רק העליון ית׳ לא האדם, כי עצם האדם הוא הנפש, והגוף איננו רק המקרה הדבוק
בעצם, וכל יכולת השגת האדם בלתי מתפשטת רק על אכיות הדברים לא על עצמותם, כי עצם
כל הדברים לעוצם דקותו ופשטותו אין אנו ב״ו יכולים להכירו בשום אופן, כי אם ישאלנו
אדם בד״מ עצם האש מה הוא, אין בידינו להשיב רק שהוא דבר רוחני המאיר המחמם והשורף,
ואלה הסימנים וכיוצא בהם אינם רק איכיות האש לא עצם האש, כי עצם האש מה הוא לא
ידענו להשיבו, אף כי הדבר השוכן בקרבנו ושאנו מרגישים הרגשה ברורה והוא הנפש שלנו,
אין אנו באים בו לעולם אל ידיעת עצמותו, וכל מה שנשתדל לקרב לנו ממנו אל הציור ע״י
שנאמר, שהנפש הוא הכח היודע המכיר המשכיל והרוצה וכדומה לאלה, כ״ז איננו רק איכיות
הנפש, אבל עצם הנפש עדיין לא ידע מה הוא, ואחרי שהמכוון במלת אני הוא (לפי המבואר)
נושא שכח תנועת הכרתו נוטה לעצמו, ואחרי שהכרתו א״ע הוא בלתי אפשרי לאדם, א״כ
כשיאמר מלת אני, איננו בדרך האמת כ״א בדרך מושאל, אמנם הוא ית׳ היודע את עצמותו
הוא הוא באמת הנושא שהכרתו נוטה לעצמו, ויוכל לומר באמת על עצמו אני, לכן שפיר
נופל עליו שם אני. ודי בזה למשכיל. עמ״ש בזה בהאזינו אני אני הוא. וע׳ פ׳ אחרי
ואמרת אליהם, ובמ״ש ר״פ וארא וידעתם כי אני ה׳.
הכתב והקבלה דברים כ"ט ה
