בטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני

What is happening today is that the Muslims are trying to take over the world. They and their supporters are EVERYWHERE. First it was BLM and wokeness [with socialism and elements of many other poisonous ideologies] that broke down and eroded traditional institutions and beliefs and now they are partnering more and more with Islamism and their anti-west, anti-American, anti-Jewish, anti-democracy, anti-positive, anti-tolerance, just plain ol' anti. Destroying Chamas is a step in destroying their poisonous culture as a necessary step in the Geulah.   

ח. נכתם עון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבא: בטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני. כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להכחד מן העולם, ותחתיה תקום מלכות עליונין קדישין. אורם של ישראל יופיע, לכונן עולם בעמים בעלי רוח חדשה, בלאומים אשר לא יהגו ריק ולא ירגזו עוד על ד' ועל משיחו, על אור חיי העולם ועל התום והאמונה אשר לברית עולמים. וישראל יראה בעיניו שלומת רשעים, יצעוד על חרבנם של המתהללים באלילים החדשים כאשר צעד על חרבות בבל ואשור העתיקות. אז ידע ויוכח, כי אך בו אל אלוהי ישראל מושיע. ותשועת ד' בא תבא. הנדפת הכח של הגוים, שקויי כוס התרעלה, מוכרחת היא לבא. פתח ד' את אוצרו ויוציא את כלי זעמו. אם עוד תתאמץ אירופא וכל גוייה להחזיק מעמד בצביונה, לא באמת ולא בצדקה, את ד' לא ידעו ואת דרכיו לא יחפצו ללכת בהם. מצב זה הוא רגעיי ברגעי התולדה. אור התשובה יופיע בהכרח וישליך איש את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, וישוב הכל אל טוב ד'. אז תכחד התרבות ההוית בכל יסודותיה, ספריותיה תיאטריה וכל מכונותיה, וכל החקים אשר בהבל ועול יסודם וכל נימוסי החיים הרעים והחטאים כליל יחלפו. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. הארג הרוחני והמעשי, אשר בצביונו ההוי לא היה יכול לעצור, עם כל תפארת חכמתו, בעד שפך דמים רבים ובעד חרבנו של עולם בצורה איומה כזאת, הרי הוא מוכיח על עצמו, שהוא פסול מעיקרו, "זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב", מראשית יסודו, וכל מהלכו כלו אינו כי אם עצת שקר ונכלי רשעים מסובכים, שהם קשורים עם הנטיות הנפשיות והגופניות אשר נתעצמו בהאדריכליות של בנין הלאומים של זמננו, שכחי ד' בכליותם ונושאים את שמו על שפתם, בפיהם ובלשונם. על כן חרב תחרב כל התרבות ההוית, ועל משואותיה יתכונן בנין העולם באמת ובדעת ד'. "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים".

נכתם עון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. חזון זה, שיש בו גם נבואת זעם וגם נבואת נחמה, איננו נחלת העבר, אלא הולך ומתממש לנגד עינינו. דור אחר דור בדורות שעברו מאז, ניתן לראות את השינויים המופלגים המתחוללים בעולם התרבות האירופאית. אכן, אירופה הישנה השתנתה במידה לא מבוטלת. האימפריות האירופאיות– הבריטית, האוסטרו-הונגרית, הרוסית והגרמנית – חרבו כולן. שושלות המלכים ששלטו מאות שנים – נמוגו. גם אם באופן סמלי בכמה מדינות יש מלך או מלכה, הרי זו לא מלכות ממש אלא סמל תרבות בלבד. לא רק שחרבו המסגרות הפוליטיות, אלא גם נעשו שינויים חברתיים מופלגים. שונו היחסים הפנימיים בין המעמדות וכן התנאים הכלכליים, התרבותיים והדתיים. הופרדה הדת מן המדינה, לא רק הפרדת הכנסייה כממסד מן המדינה, אלא הפרדה ערכית. בעקרונות השולטים בכיפה באומות האירופאיות השונות, יש גם השפעה דתית נוצרית, אבל בעניינים שונים גם השפעה אנטי-נוצרית. זה חורבן לא רק של מוסדות אלא גם של מערכות ערכים שמשלו בכיפה אלף שנים, ובמקומות מסוימים עד אלף שש מאות שנים.

לא יכופר לארץ "לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג), והכפרה מוכרחת לבא: בטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני. בזמננו יותר מאשר בזמנו של הרב, רואים בשטח בתוך מדינות אירופה עצמן התנגשות פנימית בעלת משמעות חברתית וכלכלית מיידית. אבל התנגשות זו הינה גם התנגשות כללית, בין החברה הלאומית האירופית לבין חברת מהגרים שעולה וגואה ומאתגרת את אירופה, מבחינת הערכים, הנימוסים וסדרי החיים. הרב מזכיר כאן את הצד הכלכלי, "אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ" (ישעיהו ב, כ), ואת הצד הרוחני התרבותי – ספריותיה תיאטריה וכל מכונותיה. גם ללא סקרים סטטיסטיים מסודרים, אפשר להניח שבין באי הספריות והתיאטרונים בצרפת, נמצא נציגים מועטים מאותם עשרה מיליון מוסלמים שחיים בה. כך לגבי הפקיסטנים בבריטניה, הטורקים בגרמניה והאינדונזים בהולנד – כולם מוסלמים. אם זה היה תלוי בהם, הספריות והתיאטרונים באמת היו כבר חרבים, ולא רק בגלל מחיר הכרטיס או מחיר המנוי לספרייה. מדינות אלה היו מעניקות אותם בחינם, אם ההתנגדות הייתה תלוי בזה. הן הרי רוצות לבולל את המוסלמים. מדובר על התנגשות ערכית עמוקה ומאתגרת, שמצביעה בעליל על כך שהספריות והתיאטרונים הם גם מקור חולשתה של אירופה ולא רק מקור עוצמתה. פעם הם היו מקור עוצמה ללא ספק, אבל הרב מזכיר את ימי קדם. כשם שהנוצרים שהיו דת חדשה מלאת עזוז, בזזו את הספרייה באלכסנדריה[30] וניפצו את הקרקסאות והתיאטראות, החרימו את היצירה האלילית המפוארת שחזרה אלינו רק ברנסאנס, יחד עם הטרגדיות, הקומדיות והמשחק בתיאטרון בכלל. התנגשות ערכים רבת עוצמה כזו, מתקיימת לנגד עינינו גם היום. אירופה מרגישה את זרעי החורבן הפנימי שניתן היה להבחין בהם בבירור כבר אז.

כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להכחד מן העולם. הדברים נכתבו בשלהי מלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן פורסם ספרו של שפנגלר, 'שקיעת המערב'.[31] הרב לא ידע זאת אז, מפני שהוא יצא רק במהדורה קטנה בגרמניה ונעשה פופולרי רק לאחר מכן. מכל מקום, זהו ביטוי לתחושה המקדימה את המציאות בפועל. מאה השנים שחלפו מאז, הן מאה שנים של גסיסה. אירופה נתנה את בכורתה, גם אם בחריקת שן, מצד אחד לאמריקה והעולם החדש, ומצד שני לברית המועצות. גם היא במצב לא פשוט, מאחורי גבה כבר מבצבצות דמותן של סין והודו, שבאות לרשת את עוצמתה הכלכלית ובמידה לא מבוטלת גם את עוצמתה המדעית והטכנולוגית (אם כי מבחינה תרבותית, העניין יותר מורכב). לכאורה ארה"ב מחזיקה באותה תרבות אירופאית, אבל הדבר לא לגמרי נכון. בארה"ב, נשברו לראשונה הן המעמדות והן הלאומיות שמקורם באירופה. זוהי חברה רב-לאומית, והניסיון היה לבנות בה תרבות חדשה וגמישה יותר. האירופאים התייחסו לארה"ב במשך דורות, כאל הבריון משכונות העוני הרחוקות בשולי העיר. וזה היה די נכון, עד שבמלחמת העולם הראשונה התגלה שהכוח הגדול נמצא דווקא שם, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה צבאית וגם מבחינה מדינית. ועידת השלום האירופאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, כונסה לאור עיקריו של הנשיא האמריקאי וודרו וילסון. הצדדים המנצחים עצמם – בריטניה, צרפת ואיטליה, לא הצליחו לגבש חזון כללי. דווקא הנשיא האמריקאי הוא שעשה זאת. אלה שינויים שהתרחשו כבר אז. הם לא היו סופיים, אבל בהחלט מדובר בעידן של שינויים גדולים ויסודיים בתחום התרבות, הרוח, הערכים, הכלכלה והמדיניות. שינויים אלה מתבטאים בין השאר בדרישות הצדק, האמת והיושר, דרישת האינדיבידואליות העולה במשך מאה השנים האלה, המקבלת ביטוי חוקי בזכויות הפרט ובאמנות.

כל אלה הם שינויים מובהקים המערערים את יסודות התרבות האירופאית, מובילים אותה לעתיד שהיא בעצמה מפחדת ממנו אבל לא מסוגלת לעצור אותו. יש בתהליך הזה זרעי פורענות וחורבן, ואולי גם זרעים של התחדשות. תחתיה תקום מלכות עליונין קדישין. אורם של ישראל יופיע, לכונן עולם בעמים בעלי רוח חדשה. אותם הלאומים עצמם, אם ישכילו להשליך מעליהם את השקר והכזב, אולי יהיו "לְאֻמִּים" אשר לא "יֶהְגּוּ רִיק" ולא ירגזו עוד "עַל ד' וְעַל מְשִׁיחוֹ", על אור חיי העולם ועל התום והאמונה אשר לברית עולמים. בין האומות יש התרוצצות מן הקצה אל הקצה בעניין הזה. מצד אחד ישנה הצהרת בלפור, שהיתה מהפך מבחינת העולם הנוצרי. עם ישראל, באמונה הנוצרית עם ישראל נתפס כגולה הנצחי, הנאשם בגלל כפירתו וחטאיו. הוא לא מאמין במשיח ההוא, אלא אומר שיש עוד משיח שצריך לבוא. ישראל אומרים שה' הוא אחד ויחיד, ולא משפחה שלמה. מאות שנים אמרו שהם נענשים על כך וצריך להמשיך את העונש. והנה אותה אירופה, מכירה בזכות שלהם לשוב לארצם. הקצה השני, כעשרים שנה לאחר מכן, הוא הנאציזם, שלא היה נחלתה של גרמניה בלבד. הוא הופך להיות אופנתי באירופה כולה. האירופאים תופשים את הראש ואומרים מה עשינו, איך הכרנו בהם כעם, כבחיר הא-ל, כפי שהוא מוצג בתנ"ך, וארץ ישראל היא ארצו. לא זו בלבד שיש לבטל זאת, אלא צריך להשמיד אותו, למחות מעל פני האדמה. המטוטלת הזאת נעה ויוצרת זעזוע כמו רעידת אדמה, כאשר עם תום המלחמה שוב באה הכרה בין-לאומית במעמדו של עם ישראל, והיום אנחנו שוב מוצאים את עצמנו במצב שבו כולם כאילו מתפכחים ואומרים, כפי שאמר פרעה "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ" (שמות יד, ה), עד עכשיו ניצלנו את ישראל ופתאום אנחנו שולחים אותם?! לא מכירים בהם, צריך מיד לקחת אותם בחזרה.

הבניינים המוצקים והברורים שהתקיימו במשך דורות על גבי דורות במשך מאות שנים משתנים, נחרבים והולכים. לא ברור מה צומח במקומם. מאז שהרב כתב את הדברים אנחנו עדים לתהליך הזה שהולך ומתמשך לנגד עינינו. זהו תהליך של אחרית הימים. שינויים יסודיים מובהקים כמו שהיו לפני אלפיים שנה, שינויי ערכים, מוסדות ותפישות, אלא שאז התהליך עדיין לא הגיע לבשלותו.

וישראל יראה בעיניו שלומת רשעים. שתי מלחמות עולם נוראות, ירידת הערך של כל אירופה. אנחנו כמובן כואבים את כאבנו העצום והנורא במלחמות האלה, אבל גם אירופה בכללותה איבדה בשתי מלחמות העולם שהיו בהפרש של פחות מדור, כולל האזרחים והחולים במגפות, כמאה מיליון איש. חלק ניכר מהם היו מיטב הכוחות הצעירים, עתידה של כל אומה. אחת התגובות לטראומות הנוראות האלה, הוא האינדיבידואליזם, חוסר האמון בחיים. עד היום יש ירידה בילודה אצל האוכלוסייה האירופאית המקורית. זהו חוסר אמון בחיים ובערכם, ניסיון למצות את העכשווי, מיד, ולא להשאיר לדורות הבאים. זוהי שלומת אותם רשעים שהרגו בנו במשך כל הדורות, כולל הדור האחרון.

יצעוד על חרבנם של המתהללים באלילים החדשים כאשר צעד על חרבות בבל ואשור העתיקות. יכול להיות שזה גם יקרה בפועל, מי יודע כיצד הדברים יתפתחו. האם לא יגיע יום שבו האירופאים יזמינו יהודים ישראלים דווקא, כדי להדריך את צבאותיהם ולקומם את מדינותיהם, כאשר יסבלו יותר ויותר מן ההתנגשות רבת העוצמה עם העולם המוסלמי. במידה מסוימת, הדברים כבר באו לידי ביטוי בהכרח לקבל יהודים רבים כל כך כמעצבי תרבות, מדע, ספרות, אמנות וגם מדיניות. למרות שכיום נשארו באירופה עוד פחות יהודים מאשר היו בה פעם – בגלל הרצח הנוראי של האירופאים עצמם – הצמרת של העולם האירופאי, בצורה חסרת פרופורציות באופן מובהק, מתנגדת ליהודים מכל בחינה שהיא. קבלת היהודים נעשית לא מרצון אלא תוך חריקת שיניים. נכון, לא כל היהודים האלה הם הנציגים האותנטיים של רוח ישראל, אבל גם ההתנגדות ליהודים לא היתה על רקע תרבותי אלא גזעי. לא די היה לנאצים שהם לא יקבלו יותר יהודים שומרי מצוות לתוך הממשלה הגרמנית, או לתפקידי אוצרי מוזיאונים ומשגיחי ספריות. הם אמרו שהסכנה טמונה בעצם הדם היהודי, לא משנה מה היהודי אומר, כמה הוא מאמין ועד כמה הוא נכון לקיים אמונה זו. בזה הם צדקו במידה מסוימת – האופי היהודי, השכל היהודי, הם המפריעים. יש מוזיקה יהודית, פילוספיה יהודית, מדע ופיזיקה יהודים. מבחינה מסוימת, עם ישראל צועד על חרבנם של המתהללים באלילים. כאשר האלילים קורסים ונסדקים, מזמינים את היהוודים לתקן אותם. באופן מוזר, דווקא הם המומחים לשיפוצים של אלילים.

ברור שיש בדברים איזה חזון עתידי – אז ידע ויוכח, כי אך בו א-ל "אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ" (ישעיהו מה, טו). רק בישראל הופיע א-ל אלוהי ישראל, הוא המושיע מהחורבן, מהאכזבה הנוראה והתהום שהם מוצאים את עצמם בתוכה. אין כאן תוכן של רצח והשמדה, אלא חורבן של תרבות. האנשים שחווים את חורבן התרבות מחפשים מושיע, בשורה חדשה. ותשועת ד' בא תבא גם להם. אז יכירו שא-ל ישראל מושיע, המושיע מתגלה על ידי ישראל. הנדפת הכח של הגוים, שקויי כוס התרעלה, מוכרחת היא לבא. חלק מהישועה הוא חורבן התרבות, התנדפות כוח של הרעל שנמסך בדמם. צריך להיוושע מרעל האליליות, זוהמת התאווה, הכוחנות והאלימות הנוראה שהם הרשו לעצמם.

"פָּתַח ד' אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ" (ירמיהו נ, כה). אם עוד תתאמץ אירופא וכל גוייה להחזיק מעמד בצביונה, לא באמת ולא בצדקה, את ד' לא ידעו ואת דרכיו לא יחפצו ללכת בהם. – זו המלחמה הנוראית. כלי הזעם האלה לא הוכנסו בחזרה. הם חזרו עשרים שנה מאוחר יותר, וכמדומה שעדיין לא הוכנסו בחזרה. בניגוד לרצונה, צפויה אירופה לעמוד במלחמות קשות. מצב זה הוא רגעיי ברגעי התולדה. לא מדובר ברגע על השעון. רגעי התולדה הם כמה דורות. אם "יומו של הקב"ה אלף שנים" (ב"ר ח, ב), רגעים ביום הם עשרות או מאה שנים. הזעם הוא עניין של רגע, "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" (תהלים ל, ו). כל חורבן וזעם הוא חלק מן ההנהגה האלוהית, כאשר אין תשובה ואין תהליך פנימי של היטהרות. אבל הרגע הזה הוא חלק מתכנית החיים השלמה, "חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ". הקב"ה רוצה חיים לכל יצוריו וברואיו. לפעמים כדי להחריב את התרבות הרעה של רעל וזוהמה, יש גם זעם של אנשים הנלחמים זה בזה. יש לא רק רעידות אדמה והצפות, אלא גם מלחמות, בהן אנשים הורגים את עצמם יותר מכל רעידות האדמה ביחד. אחר כך באים חיים ברצונו: אור התשובה יופיע בהכרח ו"יַשְׁלִיךְ" איש "אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ" (ישעיהו ב, כ), וישוב הכל אל טוב ד'. יבואו האמת, הצדקה, רגשי האחווה הבסיסיים והרצון לבנות עולם יותר צודק וטוב, נטול מעמדות מלאכותיים ומחיצות איומות. לאנשים יש צורך בכסף וזהב, למרות שאי אפשר לאכול וללבוש אותם, או לבנות מהם בתים, הם מייצגים את כל הטוב האפשרי שאפשר לקנות באמצעותם. כך נוצרת תודעה שאפשר לקנות ולמסחר כל דבר. האלילות אומרת שגם עם האלילים אפשר לעשות משא ומתן, להביא להם כסף וזהב ומתנות, אבל זה שקר נורא. את הקב"ה אי אפשר למסחר צריך לשוב אל טוב ה', אל התודעה הבסיסית של אחווה, ניסיון להתייחס באמת, בצדק ובצדקה. זוהי הגשמת החזון שנאמר על אברהם, שתקום אומה העושה "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

אז תכחד התרבות ההוית בכל יסודותיה, ספריותיה תיאטריה וכל מכונותיה, כל מה שהוא מכונן וממוסד. וכל החקים אשר בהבל ועול יסודם וכל נימוסי החיים הרעים והחטאים כליל יחלפו. כל הנצחת עוול והבל. הבל הוא התפארות שווא, האפלייה האלימה ללא שום סיבה ממשית, של אדם אחד את משנהו. היחס הנורא שאנשים הרשו לעצמם – פעם הרבה יותר אבל גם היום – ביחס לעניים או לאלו ששונים מהם, ללא כל הצדקה. "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא). כאשר הכל יחרב, האדם ירצה לדעת מה מקור החוק, הנימוס, הסדר הערכי. "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ" כאשר יעקב מנצח ושרו של עשו – התרבות האירופית הנוצרית – נמלט ממנו, אין יותר מתחרה לה'. עשו רצה להרוג את יעקב וגם פגע בו. היום אנחנו עַם "צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (בראשית לב, לב), לא קל לנו, יצאנו מן הלילה הנוראי של הגלות צולעים על ירכנו, ובכל זאת אנחנו מנצחים והולכים. עוד לא הגיע השחר לגמרי, אולי מפציע השחר. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לנצח למרות הפגיעה הנוראה ששום עם לא היה מתאושש ממנה. אין עם שאיבד תוך שנים ספורות יותר משליש מבניו והתאושש מכך, יש רציחות זוועתיות והמוניות, אבל לא באופן כזה. אבד לנו כל בסיס הרכוש והקיום.

הארג הרוחני והמעשי, האריגה התרבותית מרובת הצבעים והגוונים, מעשה אמנות של התרבות האירופאית. אשר בצביונו ההוי לא היה יכול לעצור, עם כל תפארת חכמתו, בעד שפך דמים רבים ובעד חרבנו של עולם בצורה איומה כזאת, אף אחד מהערכים והנימוסים לא עצרו את מלחמת העולם. אף אחד לא התעשת. להיפך – ממעמקי הנפש הבליחו פתאום כל החייתיות והפראיות. ואם הרב כתב זאת על מלחמת העולם הראשונה, מה נאמר אנחנו על מלחמת העולם השנייה, האיומה ממנה פי כמה וכמה גם בהקשר הזה, ולא רק ביחס אלינו. הרי הוא מוכיח על עצמו, שהוא פסול מעיקרו, מפני שלא מסוגל היה לעצור את הכיליון, התגלה שאין בו כוח החיוניות האמיתי, אין בו אמת וצדק של ממש, וממילא אינו יותר מאשר לבוש, אריג, כיסוי יפה אבל דק, שמתחתיו רועמת החייתיות האלימה וקורעת את הארג הזה לגזרים.

"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (תהלים נח, ד), אם הם רשעים ודוברי כזב, בסופו של דבר הם יצטרכו להראות את זה. כמה יוכלו להיות מנומסים, לעטות על עצמם עור כבש. בסופו של דבר הם מראים את פרצופם האמיתי. מראשית יסודו, וכל מהלכו כלו אינו כי אם עצת שקר ונכלי רשעים מסובכים, המדיניות המסובכת, רבת השקרים, האחד משקר לשני כל הזמן ובסוף משקר לעצמו, מכריזים הכרזות, אבל מתחת לפני השטח מרגלים ומשחיתים. בפוליטיקה מבית מדרשה של אירופה אין יושר, אין אמת ואין צדק. אין בה אפילו הישירות של אינטרסים שיש בשבטים הפרימיטיביים, המסוגלים להודות בכך שהם פתחו במלחמה מפני שאין להם מספיק סוסים או שדות, אז הם רצו לקחת את של האחרים. אצלם לפחות יודעים היכן הדברים עומדים. האירופאים מדברים בשם ערכים, אבל בפועל מתנהלים בצורה גרועה יותר.

שהם קשורים עם הנטיות הנפשיות והגופניות אשר נתעצמו בהאדריכליות של בנין הלאומים של זמננו, שכחי ד' בכִליותם ונושאים את שמו על שפתם, בפיהם ובלשונם. אין תוכם כברם, על כן השקר הוא יסודי בתרבותם. הם אליליים בנטיות נפשם, את זה הם לא תיקנו. לקחו מקדשי אלילים ושמו עליהם צלב. לקחו אדם אלילי, טבלו אותו במים ואמרו שעכשיו הוא שונה. בפיהם ובשפתם כן, אבל באמת, בכליות – לא. הכליות נשארו מה שהיו פעם. על כן חָרֹב תֶּחֱרַב כל התרבות ההוית, ועל משואותיה, בנייני העל שמציגים ומבשרים את קיומה של התרבות הזאת, עליהם יתכונן בנין העולם באמת ובדעת ד'. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת" יש עוד הרים, שיכולים להיות מקדשי אלילים. על כל הר וגבעה נשאה היה אליל. אבל הר בית ה' יהיה בראש ההרים, גם אם הוא לא ההר הנישא ביותר במובן הפשוט, ממנו יוקרן הכל. "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב) נהרו הן במובן של קרינה והארה, והן במובן של הכרה. בגוף יש אולי איברים יותר חזקים וגדולים, אבל הראש מנהיג את כולם.

חלק מן התהליך הזה כבר ניתן להבין, וחלקים מסוימים ממנו כבר מתממשים בצורת שינויים יסודיים ומהותיים, אבל הם לא נגמרו. לכן צפויים עוד תהפוכות ומאבקים, כנראה קשים מאד, גם בליבה של אירופה עצמה, ומה שראינו בשנים האחרונות שהוצתו פרברי הערים, נופצו חלונות הראווה, זה אפילו לא קדימון להצגה העיקרית, והאירופאים יודעים זאת ומרגישים בכך. הלוואי שבאופן בהיר יותר, יבינו ויכירו שצריך להתחבר מחדש אל המקור היחידי של אמת, צדק, מוסר וערכים, "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא". אם לא – רע ומר יהיה לאירופאים. חורבן נוראי יהיה שם, כהמשך לחורבנות שהמיטו על עצמם. האמת היא שגם את החורבן הזה המיטו הם על עצמם, באלימותם המרובה, בהתנהגותם הדמוי מוסרית שהם ההיפך מן המוסר, הן במקומות הרחוקים ששלטו בהם אז, והן במה שהם עושים היום.

[30] במאה הראשונה והשנייה. אם כי חורבנה הסופי של הספרייה הגדולה בא לה דווקא על ידי המוסלמים.

[31] מלחמת העולם הראשונה התקיימה בין השנים ה'תרע"ד-ה'תרע"ח, ודברי הרב כאן נכתבו בס"ט גאללן בין השנים ה'תרע"ה-ה'תרע"ו. הספר 'שקיעת המערב' פורסם בשני כרכים, אשר הראשון מביניהם פורסם בשנת ה'תרע"ח והשני בשנת ה'תרפ"ב.