דת הציונות

הרב יהושע אייכנשטיין שליט"א

לאחר השואה הנוראה, הסכימו אומות העולם על הקמת מדינת ישראל, שתהיה מדינה לעם היהודי. במדינת ישראל ישנם

ימים 'לאומיים' המכונים יום השואה יום הזיכרון ויום העצמאות, וצריכים לדעת מהו היחס שלנו לכל זה. יש הרבה מה 

להאריך בנושא אבל כעת נתייחס לכך בצורה קצרה ופשוטה, מנקודת מבט מסוימת.

בכדי להבין את הנושא נקדים לבאר: בחג הפסח יצאנו ממצרים, לאחר שנים רבות של עבודת פרך ושעבוד נורא. אדם שאינו

חי חיי תורה ומצוות, רואה את יציאת מצרים כיציאה סתמית מעבדות לחירות. עם ישראל היו עבדים במצרים ובחג הפסח יצאו

לחירות. ובאופן דומה הוא מסתכל על יום העצמאות, שבמשך כל השנים היינו תחת שעבוד אומות העולם וסבלנו מהגויים,

וכעת הקמנו מדינה משלנו ויש לנו עצמאות. המבט על יום העצמאות דומה למבט על יציאת מצרים ובשניהם הענין הוא 

שהיינו משועבדים ויצאנו לחירות.

אבל אנו ששומרים תורה ומצוות ומקיימים את רצון ה' בעולם, מבינים כמה ההסתכלות הזו שטחית ורדודה. פסח אינו

סתם יציאה מעבדות לחירות. מהות היציאה ממצרים בחג הפסח היא חלק מבניית המושג העליון של כלל ישראל והקירבה

להקב"ה. מעבדי המצרים הפכנו להיות עבדי ה', בני חורין מטומאת מצרים והשעבוד ליצר הרע. "אנכי ה' אלוקיך - אשר

הוצאתיך מארץ מצרים". לאחר יציאת מצרים עמדנו לפני הר סיני לקבל את התורה וגם זכינו להיות תחת ענני הכבוד,

בהשגחתו המיוחדת של הקב"ה עלינו. כל שלב שהיה מיציאת מצרים עד הכניסה לארץ ישראל ובנין בית המקדש, הוא מעלה

נוספת בקירבת ה', וזהו עצם מהות יציאת בני ישראל ממצרים.

כאשר אנו מקיימים מצוות שהן 'זכר ליציאת מצרים', לא מדובר כאן על פעולות יבשות, כעין טקסים וסמלים המזכירים

לנו את היציאה מעבדות לחירות, אלא בכל אלו ישנה רוח חיה ופנימיות הפועלות בנשמתנו ובבנין הרוחני של כלל ישראל,

להשפיע ולחדש שוב את האורות הגדולים שהיו אז.

אולם אלו שלא זכו לקרבת ה', ואינם מבינים כלל את מעלת התורה ומצוות והמושגים הרוחניים של כלל ישראל, הכל נתפס

אצלם בצורה רדודה, טקסים דתיים וסמלים חיצוניים שרק מזכירים לנו את אותה יציאה מעבדות לחירות.

'דת' הציונות

מתוך הבנה זו נבוא להסביר את הענין: מצפונו הטבעי של כל אדם מחייב שתהיה לו 'דת' כלשהי, היינו סדר ערכים שהוא

רואה כדבר עליון ומוכן להתמסר לכך. כשאין לו דת אמיתית, הוא מוצא דברים שונים לעשות מהם דת. כך התבטא אחד

מגדולי הפילוסופים על הקומוניזם, שכל אדם צריך דת, והקומוניזם גם היא 'דת', בה העריכו את המדינה כדבר עליון ועשו

הכל למענה. בימינו למשל, בעולם המודרני הליברליות הפכה להיות ממש דת על כל המשתמע מכך.

על דרך זו, הציונות בשורשיה הוקמה בתור דת. דת שמהותה הקמת לאומיות חדשה לעם היהודי. הדבר החל בזמן שבשאר

מדינות החלו מושגים של לאומיות, ומזה התפתחה גם הציונות. אלו שיצרו את הדת הזו היו יהודים שלא היתה להם כל הכרה

בתורה ומצוות. כופרים גמורים. אבל כאמור המצפון הנפשי מחייב שתהיה לאדם דת, והם עשו דת מהרעיון הציוני. לא דת של

תורה ויראת שמים, אלא דת המשרתת את המצפון הפנימי, כמו דת הקומוניזם.

כאשר יוצרים דת, יש לכך שורש ובסיס שעליו היא נוצרת. הדת הציונית התבססה על סדר ההשתלשלות להקמת המדינה,

שהחלה בעקבות השואה האיומה. לא שהתעוררו לתשובה בעקבות השואה, אלא השתמשו בה כסיבה להקמת המדינה,

שבעקבות כל מה שקרה נתנו אומות העולם את הסכמתם על הקמת מדינה לעם היהודי. 'יום השואה והגבורה', כפי שמכונה

אצלם, אותה 'גבורה' שהיתה במרד גטו ווארשה (בלי להתייחס לכל אלו שנהרגו בעקבות אותו מרד...), תופסת מקום עיקרי בכל התהליך, מאחר והדת החדשה בנויה רבות על הגבורה, באומרם שהשואה קרתה עקב חוסר הגבורה מצידנו, כעת תהיה לנו

גבורה צבאית ולעולם לא יקרה שוב כפי שקרה בשואה. זה כלשעצמו כפירה גמורה בכל המובן של השגחה פרטית.

כך הוקמה הדת הציונית, על התקומה החדשה של עם ישראל, מתוך אידיאל לבנות את המדינה הלאומית ולהקים צבא חזק.

'ניקח את גורלנו בידנו, ולעולם לא נלך עוד כצאן לטבח'. אין כאן לא קרבת ה' ולא שום תוכן פנימי. זוהי דת חיצונית וכפרנית, 

ריקה מתוכן.

מסיבה זו איננו מכירים בכל הענין ולא מאמינים בו. אנו חיים אלפי שנים עם התורה והמצוות, שכל מהותן לפעול בצורה

אמיתית בנשמה ובכל העולמות, ומילוי תפקידנו כאן בעולם. זוהי תורתנו ואמונתנו, ואין לנו שייכות לדברים חיצוניים וזרים

שאין ביסודם התקרבות לה'.

'יזכור' לעומת יום הזכרון

כחלק מן הדת הציונית הזו, יש יום המכונה 'יום הזיכרון'. ואמנם, ביהדות יש מושג קדוש של זכירת הנשמות, אומרים 'יזכור'

עבור הנפטר, לומדים ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. אבל המושג יום הזיכרון בדת הציונית ובצורה בה מקיימים אותה, באה

בעצם מאומות העולם, ומהותה שונה לחלוטין. תפקידו של יום הזיכרון הוא להתייחד עם הזיכרון של אותם אלו שנהרגו עבור

האידיאל שבהקמת המדינה, ועומדים דום מתוך כבוד לענין הזה. הדבר בעיקרו לא נעשה דוקא עבור הנופלים עצמם וגם אינו

פועל בנשמתם. עיקר המטרה היא עבור אלו שעומדים דום, שנותנים כבוד והוקרה לאותם שנפלו עבור האידיאל המשותף,

ומכבדים את הזיכרון הזה. לעומת זאת הזכרת הנשמה ביהדות אינה קשורה לשום דת או אידיאל, היא נעשית עבור הנפטר

עצמו, וכל הנושא הוא סביב עלית הנשמה. מזכירים את הנפטר ופועלים במטרה להעלות את נשמתו בעולם העליון.

כיבוד הזיכרון כחלק מביסוס הדת הוא דבר שבא מאומות העולם, ואין בו תוכן אמיתי. וכאשר אמרנו שהתורה ומצוות יש

להם עומק ופנימיות קדושה ונעלה במטרה לעבוד את הקב"ה, הזכרה הנעשית במטרה לכבד את הזיכרון הוא רק סמל וטקס

דתי חיצוני בלי שום עומק.

יסוד ההכרה במדינה

כאשר קמה המדינה, היתה שאלה עקרונית, האם להכיר בה או לא. רוב גדולי ישראל ובראשם מרן החזו"א זיע"א הכריעו

שאנו מכירים בה כעובדה קיימת, כפי שהגדיר זאת הג"ר ראובן גרוזובסקי זצ"ל 'הכרה דה-פקטו'. אנו מתנגדים לרעיות

הציוני, אבל לא מתעלמים מן המציאות שקמה כאן מדינה. מצביעים בבחירות והולכים לכנסת וגם מקבלים מהם כספים, אבל

אין לנו הכרה בדת של המדינה. אין הסכמה כלל לרעיון הציוני. כל מה שאנו עושים ומכירים בו הוא רק בתור מדינה, אך לא

בתור דת.

מסיבה זו אנו מתרחקים מכל דבר שקשור לדת הציונית. ישנם שטועים לחשוב שאנו לא מעוניינים בערכים היהודיים הללו,

אבל הם לא מבינים שאנו חיים ברמה הרבה יותר גבוהה מכל המושגים שלהם. בכל מה שהם עושים אין פנימיות ובסיס אמיתי,

והדבר לא מקרב אותם להקב"ה, וכי אנו אמורים לקבל עלינו 'דת' ציונית, אנחנו חיים לפי התורה! לא זו בלבד, אלא באים

לכוף עלינו את דתם )ועוד בשם הדמוקרטיה!(, הרי אנו אלו שחיים בצורה אמיתית, עם פנימיות ורוממות. כל פעולותינו מלאים

וגדושים בתוכן אמיתי וקירבת ה', ואילו אצלם מדובר בטקסים דתיים חיצוניים כמו כל דת של אומות העולם.

כך אנו מסתכלים על הדברים. קמה כאן מדינה, מכירים במציאות שלה, אך לא שייכים לשום דבר הקשור לדת הציונית.

זוהי דת ריקה מתוכן, ואנו חיים לפי התורה ותוכן אמיתי של התקרבות להקב"ה, לבנות את הנשמה הפנימית ולזכות לחיי

העולם הבא. זו השקפתנו, כך אנו חיים לאורך כל השנים מתוך שאיפה לקיים את רצון ה' ולמלא את תפקידנו כאן בעולם,

כפרוזדור המביא לטרקלין.