פ' קרח - חיבור עליונים ותחתונים

מה נקודת המחלוקת של קרח - ודברי רבנו בחיי

איתא בירושלמי בפרק חלק שקרח היה כופר גמור "רב אמר קרח

אפיקרסי היה" ושם "באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא

משה נביא ולא אהרן כהן גדול", אין שום דבר והכל דמיון, אין תורה

מן השמים אף שהוא היה במעמד הר סיני, כפר בכל, האופן שבו הוא

בירר את הדבר הזה היה על ידי שלבש והלביש עוד מאתים וחמישים

איש בטליתות שכולן תכלת ובאו ושאלו את משה אם טלית זו חייבת

בתכלת ומשה רבנו פסק להם שחייבת ואז שחקו עליו היאך חוט אחד

פוטר טלית וטלית שלמה של תכלת חייבת, וכן בבית מלא ספרים אם

חייב במזוזה, וצריך להבין במה יש כאן נקודת עיקר לחלוק על משה

רבנו.

רבנו בחיי בפרשתנו תמה מאד, כי לא מצאנו הנהגה כזו למשה רבנו

רועה נאמן, שבאים אליו אנשים חטאים ומשה רבנו כלל אינו משתדל

בעבורם ואינו מבקש עליהם רחמים, ואף אינו מנסה להסביר ולבאר

להם, הם שואלים שאלה ומשה רבנו אומר להם כי למחרת יודע ה' את

אשר לו, וכלל אינו נושא ונותן איתם, אין כאן לא תפילה ולא רחמים

עליהם, זאת לא ההנהגה של משה רבנו ולא מצאנו כן בשום מקום.

בביאור העניין הוא כותב דברים שהם מעבר לנו, ועיקר הדבר

שאנשים אלה הם שריד לדור הפלגה, ורמז לכך מצינו בלשון התרגום

בתחילת הפרשה שמתרגם על "ויקח קרח", אותה לקיחה שלקח את

עצמו לצד אחר וחילק את עצמו, "ואיתפלג קרח", רמז לדור הפלגה,

משם הוא הגיע, והוא חזר על מה שעשה דור הפלגה, אותו דור שבו

כתוב בפרשת נח "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" וקבעו בינם

לבין עצמם "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן

נפוץ על פני כל הארץ", ונבאר מעט בעניינם.

ביאור עניין דור הפלגה מול אברהם אבינו

אותה המערכת של דור הפלגה, כללה את כל האנושות כולה חוץ

מאדם אחד, אברהם אבינו, ואכן הדבר הזה באמת הפריע להם, כי

עניינם היה שכאן תצטרף כל האנושות כולה בלי יוצא מן הכלל, ואז הם

יוכלו לעשות את כל מה שהם מתכננים, וכפי שכביכול אמר בורא

העולם עצמו "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", כי בזמן

שהדבר כולל את כל האנושות כולה, הרי שאחר שכביכול בורא העולם

ברא בני אדם ונתן להם את הארץ, "והארץ נתן לבני אדם" והיא שייכת

להם, הרי שאם כל בני האדם יתחברו יחד ויבחרו במה שיבחרו אז

כביכול בורא העולם נתן להם רשות ואפשרות, אדם יחיד אינו יכול

לשנות ולעשות כרצונו, ורק עד גבול מסוים הוא יכול לעשות מה שנוגע

אליו, אבל כשכל האנושות כולה בוחרת בדבר אחד, זה היה המקרה

כאן, כל האנושות כולה בחרה ברע, ועתה לא הייתה עצה לזה כי אכן

אין עצה אחר שהארץ ניתנה לבני אדם וכח הבחירה מאפשר להם זאת,

וכאן מדובר על כח בחירה כללי, כלל עולמי, כל הבחירות כולן הצטרפו

כאן יחד וכולם בחרו ברע, והעצה היחידה הייתה לבטל את האיחוד,

את היחד שלהם, "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש

שפת רעהו" ומאז נפלגו הגויים כל אחד ואחד במקומו ובשפתו לשבעים

לשון "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", ומעתה אחרי שנתבלבלה

השפה אין שום אפשרות שבני אדם ידברו זה עם זה באופן שיבינו

בהחלט אחד את השני, הדבר לא יתכן ובני אדם אינם מסוגלים להגיע

להבנה מלאה להבין איש את רעהו בהבנה שלמה, ותמיד זה אומר כך

וזה שומע כך ואין אפשרות להידבר באופן שיגיעו יחד לדיבור אחד

ולהבנה אחת, בורא העולם ביטל זאת בדור הפלגה ב"הבה נרדה וגו'"

ואפילו כששנים מדברים בשפה אחת לא יתכן שישמעו זה את זה.

והנה, הם כאמור היו מעוניינים לצרף אליהם גם את אברהם אבינו

שהיה היחיד שלא הלך עמהם, ומהאי טעמא הוא נקרא אברהם העברי,

שכל העולם כולו -ממש, בלי יוצא מן הכלל- מעבר אחד, והוא מעבר

אחד, הוא היה היחידי מכל הדור בעבר השני, והדור כולו היו שפה אחת

ודברים אחדים, והם התחברו יחד באותה התחברות לבנות מגדל וראשו

בשמים, ותכליתם הייתה "ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ"

הכונה בזה להתחבר יחד ולקבל שם אחד, והיינו להפוך למציאות אחת,

ואז כחטיבה אחת וכמציאות אחת שלמה לא יחששו מ"פן נפוץ על פני

כל הארץ", לכן הם רצו שאברהם יצטרף אף הוא עמהם.

אמנם לבסוף אף שאברהם אבינו לא הצטרף לחברתם הם בכל זאת

החליטו להמשיך בדרכם, וטעמם היה משום שאמרו )כדאיתא במד"ר

פ' נח( "פרידה זו עקרה היא" זהו אדם בלי עתיד ושום דבר לא יצא

ממנו, הוא הסוף ואין לו המשך, ולכן הוא אינו משמעותי כלפי מה

שנקרא כל האנושות כולה, שהיא האנושות ההוה והעתידית, ואכן

טעמם היה יכול להיות נכון אם זה היה כך, אבל בפועל בורא העולם

לקח כביכול את כל העתיד כולו והעבירו לאברהם אבינו.

העולה מהדברים, שבמעשה הפלגה חלה גזירת הבה נרדה ונבלה שם

שפתם, על כל העולם כולו חוץ מעל אברהם שלא נכלל בגזירה זו,

ואותה "שפה אחת" נשארה אצל אברהם.

רק בכלל ישראל יש מציאות של ציבור

מכח זה נאמר דין מיוחד שרק בכלל ישראל ישנה מציאות כזו

הנקראת ציבור, והיינו יחידים המצטרפים ויוצרים מציאות חדשה של

כלל, והוא בעצם מה שרצו אותם האנשים לעשות על ידי "ונעשה לנו

שם", ציבור מצטבר, ומצטרף להיות אחד.

זהו ביאור הפסוק "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה'

אלקינו בכל קראנו אליו", ולכאורה קשה כי תפילה מועילה גם בבני

נכר, הם יכולים להתפלל והם גם נענים, ויתירה מזו, הרי שלמה המלך

התפלל שבורא העולם יענה באופן מיוחד גם לנכרים "ועשית כאשר

יקרא אליך הנכרי", וכדי שלא יבא בטענות ולא יאמר שיש כאן משהו

לא נכון, ובפשטות משמע וכפי שאומר רש"י על הפסוק "ויתן לך

האלקים" שישראל מקבלים רק אם ראויים כי לא יקראו תגר, אולם גוי

שמחוסר אמנה יקבל אף אם אינו ראוי, ואם כן מידת שומע תפילה אף

עדיפא אצל גוי שמתפלל, ומדוע נאמר "ומי גוי גדול וגו' בכל קראנו

אליו".

התשובה לזה על פי דרשת הגמרא )ר"ה י"ח ע"א( אשר מקשה

סתירה דכתוב אחד אומר "בכל קראנו אליו" וכתוב אחד אומר

"בהמצאו", ומתרצת, כאן ביחיד כאן בציבור, זוהי כוונת הפסוק "מי

גוי גדול", שהוא מצטרף להיות ציבור, זו משמעות המילה גדול, הרבה

פרטים שמצטרפים יחד, אבל לא לצירוף של "רב", היינו הרבה פרטים,

זהו הצירוף של עשו "יש לי רב", אולם ציבור מצטרף יחד להיות גדול,

להיות קומה אחת שלמה, זה נקרא גדול,"ומי גוי גדול" שמצטרף ונהיה

אחד.

התכנית של אותו דור פלגה הבה נלבנה לבנים, נאסוף את הלבנים

ונבנה מגדל, המגדל הזה צריך היה להיות הבניין שמאחד את כל קצוות

העולם לבית אחד, בשביל אותה צורת אדם שמחוברת מכל באי עולם

ונהיית אחת, עבורה צריך מגדל שכולל את כל העולם כולו, מגדל-

גדול, וראשו בשמים, היינו פריסה לכל אורך המקום שנקרא ארץ, וכך

באופן כזה הוא אמור להיות הבית של אותו אדם שיצא מהחיבור הזה

של כל באי עולם יחד, אדם צריך בית, ואותו אדם שהוא הצירוף של כל

באי עולם צריך את הבית של הצירוף הזה, והבית של הצירוף הזה אמור

היה להיות אותו מגדל.

סופו של המגדל מבואר בגמרא )סנהדרין ק"ט ע"א( וסופם של

האנשים מבואר בכתוב, נבלה שפתם ומשם נפלגו, ואילו כלל ישראל

אכן נשאר גוי גדול, כלל ישראל הוא גוי שכן מצורף יחד.

בעדת קרח הצטרף ציבור שלא נגזר עליו "נבלה שפתם"

והנה, כאן בחבורה הזו שהצליח קרח להקהיל, לחבר ולאסוף את

כולם יחד עד שכולם יהיו בדעה אחת, והוא הצליח עד כדי כך שכולם

היו מוכנים למסירות נפש על המחלוקת הזו, כפי שכותב רש"י שאמר

להם משה רבנו כי מכל מקטירי הקטורת רק אחד יצא חי וכולם אובדים,

אולם באמת כפי שנבאר, הם היו בטוחים שהם כולם אחד והאחד הזה

יצא חי.

והנה, כאן הרי מדובר סוף סוף בבני ישראל, ועל בני ישראל לא חלה

גזרת "הבה נבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו", בתחילת

פרשת דור הפלגה על הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת" כותב רש"י

"לשון הקודש", ולבסוף נגזרה עליהם גזירת ונבלה שם שפתם, נמצא

שאם תהיה אי פעם מציאות כזו בתוך משפחת אברהם אבינו, אצל מי

שיודע לדבר היטב בשפה זו בטהרתה כפי שהיא הייתה קודם לכן, הרי

שעליהם לא חלה הגזירה ושפתם לא התבלבלה.

וכשבא מישהו מכלל ישראל, והיינו מאותו גוי גדול, ומצרף יחד

ציבור, אז הוא מצרף אותו לאיש אחד, יש כאן אדם אחד, משה רבנו

ראה שכאן מתגלה הסיום של דור הפלגה, דבר שהפתרון של דור הפלגה

לא פתר, כאן קרה הדבר הנורא, יש כאן צורת אדם של "אתם קרויים

אדם", אין מדובר באלו שאינם קרואים אדם אלא בכלל ישראל

הקרואים אדם, ולא זו בלבד אלא שבאים כאן נשיאי עדה, אנשי מעלה

שכולם גדולים מאין כמותם, ובפשטות כדמשמע בחז"ל ובראשונים

דבר זה קרה מיד לאחר שילוח המרגלים ]אף שישנה שיטה מחודשת

של האריז"ל האומר שזה קרה בסוף ארבעים שנה[ וכל אלה היו בסיני

ובתוך זמן קצר הם באים ומכחישים הכל, באים וחולקים על משה רבנו

שנאמר עליו "וגם בך יאמינו לעולם", יש כאן משהו נורא, והם לוקחים

את אותה צורת אדם ומחברים אותה חיבור דוגמת דור הפלגה לפני

"הבה נרדה ונבלה", וזהו חיבור של צורת אדם שאכן מתקיים, כי על

כלל ישראל אין גזירת נבלה שפתם, כלל ישראל צריך להבין איש את

שפת רעהו ולהישאר בשפה אחת ודברים אחדים, וכאן קורה נסיון נורא

שכזה, השפה האחת והדברים האחדים האלה הופכים להיות למשהו

איום אשר נושא בתוכו את חורבן העולם, הם בעצמם הרי היו מגדל

וראשו בשמים, הם עצמם היו אנשים שהגיעו עד השמים, מה צריך

לעשות כשכך קורה.

צא ולמד מה עלתה בסופם, מפורש בפרשה שהם לא מתו מכח אותה

גזירת מיתה שנגזרה על אדם הראשון, אותה גזירת מיתה שנגזרה על

אדם הראשון לא כללה דבר כזה, זה לא מות בין יתר המיתות, כידוע יש

מספר גדול מאד של מיתות וכדאיתא בברכות )ח' ע"א( שישנם מיתות

כמניין תוצאות, וילפינן מקרא "ולאלקים ה' למות תוצאות", אולם

מיתה זו של בליעה באדמה אינה כלולה במיתות אלו, היא אינה מאופני

גזירת מיתה שנגזרה על אדם הראשון, גזירת המות שנגזרה עליהם אינה

כגזירת מות על כל באי עולם, אכן על כל באי עולם נגזרה גזירת מיתה

מי במוקדם מי במאוחר, מי באופן כזה מי באופן כזה, כל אופני המיתות

שגזר הבורא על כל באי עולם הנמצאים תחת אותה גזירה שעוברת

וחלה על כל באי עולם.

אולם כאן זה משהו אחר, ואף לא על ידי מלאך המות, האדמה עשתה

את זה, והרי אנשים כלל לא מתים על ידי האדמה, זו הייתה בריאה

מיוחדת שבה נברא פי הארץ בערב שבת בין השמשות, נמצא שאותם

אנשים לא מתו מכח אותה גזירת מיתה, הם מתו מיתה אחרת לגמרי

שלא נגזרה אז בזמן שכביכול בורא העולם גזר על אדם הראשון, אלא

יש כאן "אם בריאה יברא ה'" זו גזירה חדשה שנגזרה.

מי שהפקיע עצמו מעדת קדושים אין לו מקום

בסוף מסכת ראש השנה, מביאה הגמרא ברייתא, אשר מסבירה את

משנת "השיר שהיו הלויים" ואומרת את הטעם לכל יום מדוע נאמר בו

אותו השיר, והכל כנגד מעשה בראשית, כשכל יום נאמרת השירה על

מה שקרה באותו יום במעשה בראשית, וקאמר דהשיר של היום

השלישי כנגד בריאת היום "ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל

מקום אחד ותראה היבשה" הוא "אלקים ניצב בעדת א-ל", על שם

"שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו", כביכול בורא העולם גילה

ארץ והכין תבל לעדתו, כי מים אינם מקום מעמד לרגלי אדם, אדם אינו

יכול לעמוד על המים ולא לחיות בהם, ובשלישי הבורא הכין מקום

לעדתו, וברש"י שם "מקום מצב עדתו".

והנה איתא במכילתא, שבזמן קריעת ים סוף, כשעמדו בני ישראל על

שפת הים, ומשה רבנו צעק אל בורא העולם, ואמר לו הקב"ה "מה

תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", היינו שאף שהם עומדים על שפת

הים לא יבהלו אלא ימשיכו לתוכה ויכנסו לים, ואיתא התם "א"ל

הקב"ה למשה לאדם שהוא יחידי עשיתי לו את הים יבשה דכתיב יקוו

המים וגו' לעדת קדושים אלו איני עושה את הים יבשה" אם אדם יחידי

זכה לזה עדה שלמה ודאי תזכה לזה, למדנו כאן כי גם אדם יחידי וגם

עדת קדושים זכו שייעשה להם מקום, ונמצא כי הם זכו לאפשרות

לחיות בעולם הזה רק בגלל הטעם הזה שהם מתחברים לעדה, לכך זכו

רק אדם ומי שמתחבר ומצטרף לעדה זכה לקריעת ים סוף, זכה שהמים

יבקעו בפניו "ותראה היבשה", המים מתבטלים בפני עדת קדושים.

ונוסיף בזה נקודת ביאור על פי דברי המהר"ל, המלמדנו כי מים הם

תמיד רבים, מים לעולם אינם מצטרפים יחד להיות יחידה אחת אלא הם

תמיד חיבור של הרבה, ומוסיף בזה כי לא מצינו מים בלשון יחיד, כל

המים נקראים מים ואף טיפת מים אחת נקראת מים, ומעתה, בפני עדה

אמיתית המים נסוגים ומתבטלים, הם מבטלים ומכניעים את עצמם

ומסתלקים כשהם רואים משהו שמצטרף יחד להיות מציאות אחת,

הפרטים מתבטלים בפני מי שאצלו הפרטים כולם יחד מצטרפים להיות

יחידה אחת, ואז הפרטים שנשארים פרטים בורחים מפניו, וכלשון

הפסוק שים סוף ברח, ושואלים אותו "מה לך הים כי תנוס" מה לך

שאתה בורח, ותשובתו היא "מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלו-ה

יעקב".

הביאור בזה, כי מה שהופך את כלל ישראל למציאות אחת, ליחידה

אחת, הוא המלך המחבר את כל הפרטים ליחידה אחת, ומכח זה חל

עליהם שם "גדול" וכפי שבארנו שזוהי מהות "גוי גדול", המלך כולל

את כולם, ואף זאת למדנו מתורתו של המהר"ל, אשר מביא רמז לכך

)בדרשה לשבת שובה( ואומר שאותיות מלך הם האותיות שאחרי האות

י', בהיפוך, מ' ל' כ', והרמז בזה כאילו המלך הופך פניו ומסתכל על

העם, היינו שהציבור נהיה ציבור מפני שהמלך פונה אליהם ומולך

עליהם, המלך פונה אל הי', אלו העשרה שהתחברו להיות אחד, והמלך

שפונה אליהם ומולך עליהם עושה אותם לאחד.

זוהי הכונה "מלפני אדון חולי ארץ", בים סוף התגלה "מלכותך ראו

בניך בוקע ים לפני משה", וכך הים נבקע בפני עדת קדושים.

מעתה, כל מי שהפקיע את עצמו מלהיות עדת קדושים, הרי שקריעת

ים סוף לא פעלה עליו, היא לא הצילה אותו אחר שלא בשבילו נבקע

הים, וכיון שבקריעת ים סוף כתוב על המצרים "נטית ימינך תבלעמו

ארץ" ממילא כל מי שקריעת ים סוף לא פעלה ולא הצילה אותו אז

האדמה בלעה אותו, אם היא לא עשתה זאת אז היא חייבת לעשות זאת

היום, הארץ חייבת לבלוע אותו משום שמי שהפקיע את עצמו מההצלה

של קריעת ים סוף חוזר עליו אותו סוף של תבלעמו ארץ.

מי שפורש מהציבור והפקיע את עצמו מכלל עדה, ודבר זה יכול

לקרות רק על ידי מי שיוצר עדה אשר במקום להיות עדת קדושים זאת

עדה לצד ההפוך, הרי שסוף אותה עדה כסופם של מצרים, יציאת מצרים

אינה מחיה אותם ואין להם אותה, וכיון שאנחנו תלויים ביציאת מצרים,

אנחנו יוצאי מצרים ואלמלא יציאת מצרים אין לנו חיים, הרי שברור

שאם יש מצב כזה של ציבור שהים לא נקרע עבורו, ממילא מה שמגיע

לו זו בליעה באדמה, כי מלכתחילה הם לא נמצאים במקום שצורת אדם

יכולה להיות שם.

העברים נקראים עברים משום שהם עברו ים, אולם שם עברים נמצא

בנו אף מאברהם העברי שהיה מעבר אחר לכל העולם בדור הפלגה, וכך

מי שעבר ים נקרא עברי על שמו של אברהם אבינו, כאשר עדת קרח

הגיעו לפני משה הוא ראה כי כאן חזר וניעור דור הפלגה ובמקום שבו

לא חל הפתרון שהיה בדור הפלגה, לכן, אחר שקרה כאן מקרה חדש

שלא היה לעולמים, והאופן שבו הוא קרה בעבר לא חל פה, וחייב היה

להתרחש משהו שיש לו שייכות לעצם הבריאה, אם בריאה יברא ה',

וכמו שנאמר על המצרים תבלעמו ארץ, זו מציאות חדשה שהיא לגמרי

מחוץ לסדר העולם, וכאן לא שייך להתפלל על אנשים שהפקיעו ושמו

את עצמם מחוץ למציאות הכללית.

מהי הנקודה שמכוחה נחלקו עדת קרח – ביאור התכלת והלבן שבציצית

עתה עלינו להבין כיצד קרה דבר זה, ומה היה התירוץ בדעתם שלהם,

כיצד נכנסו דברים אלה למוחם של אנשים שהתורה קוראת להם נשיאי

עדה קריאי מועד אנשי שם, לקרח שחז"ל אומרים עליו שפיקח היה,

הדבר שמתבאר לנו בחז"ל הוא אותה הקושיא הגדולה שהייתה להם,

שלא שייך שטלית שכולה תכלת תהיה חייבת בציצית, כי אחר שהטלית

עצמה היא תכלת איך יתכן לחייבה בחוט של ציצית, מה תוכן העניין

ומה הנקודה בזה.

להבנת העניין נקדים לבאר מעט בפרשת ציצית, עניין התכלת והלבן

שבה, כפי שנתבאר ברמב"ן וברבנו בחיי ועוד ראשונים, ואיתא התם כי

עניין התכלת שהוא תכלית הגוונים, היינו כשאדם מסתכל ורואה בלי

גבול באופן שאין דבר שיגביל ויעצור את ראייתו, והוא רואה בלי

הגבלה, הוא רואה תכלת, זהו הצבע שבו תכלית הראיה, תמצית הראיה

כשהיא רואה עד סופה היא רואה תכלת.

עניין הלבן שאף ממנו מורכבת הציצית ]אף שכל צבע מהני לזה

אולם הוא נקרא לבן בלשון חכמים, הלבן הוא צבע של בסיס ושל רקע,

וידוע כי הנסיון מעיד זאת, כי כאשר נצייר קשת המרכיבה את כל

הגוונים כולם, מהשחור ביותר עד הבהיר ביותר, ונסובב אותה במהירות

שבה לא ניתן לקלוט שום פרט, הרי שמכל הצבעים כולם יחד נראה צבע

לבן, למרות שכלל אין שם צבע לבן, דבר זה מלמד אותנו שכל הצבעים

כולם הם על גבי לבן, וכל צבע מבליט משהו, מלמד משהו מסוים, זוהי

הלשון "אצבע" כשאדם מורה באצבע הוא מפרט דבר ומבליט אותו

מתוך הרבה פרטים שאין בהם שום דבר בולט, וכאשר מורים באצבע

על משהו מסויים הרי שהאצבע עושה את הפעולה הזו וכאילו שהמורה

אומר, אצבע את הדבר הזה ואז תשימו לב אליו, הצבע הוא על גבי לבן,

והלבן הוא צבע הרקע, הוא הצבע היחידי, כאשר אנו רואים את הפרטים

רואים את המבדיל ביניהם, לא ראי זה כראי זה, רואים כל פרט ופרט,

אבל כשאיננו יכולים לראות את הפרט ואנו רואים רק את הכלל כולו

באופן שאי אפשר לראות פרטים, אז אנחנו רואים את הצד השוה שלהם

שכולם באים על רקע של לבן, כל צבע נושא בתוכו את הלבן ואת העל

גבי לבן, הלבן הוא צבע רקע שעל גביו מבליטים תכלת, כשאני רוצה

להגביל ולצייר משהו צריך לצייר זאת על גבי לבן, הצבעים אלה

הגבלות, דברים שנראים כדברים מסוימים וכצורה מסוימת, והלבן הוא

רקע לכל הצורות המסוימות.

מעתה, בציצית יש את הצבע הלבן שכל כולו מגביל ומסיים, היינו

עושה את הדברים למסוימים, הרקע לכל הדברים שצריכים להיכתב על

גביו וצריכים לבלוט מתוך הרקע, רק דבר מסויים הבא בגבול בולט כי

הדבר כולו לא בולט, הלבן נושא בתוכו את השורש לכל הגבלה וסיום,

ואילו התכלת זה הצבע שעל ידו מתגלה לנו האין סוף, הבלי גבול, הלא

מוגבל, בתכלת נמצא שורש האין סוף.

שיטת הרמב"ם כי מתוך שמונה החוטים יש חוט אחד של תכלת

ושבעה חוטי לבן, ועל ידי חוט התכלת עושים את הקשירות, ונמצא

שחוט התכלת הוא זה שקושר מחבר ומצרף את החוטים, הוא זה

שמחזיק בהם, התכלת היא זו שמחברת ומצרפת ועושה אותם לציצית.

הגמרא אומרת שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא

הכבוד, כשרואים את התכלת נזכרים בכסא הכבוד, כשאנחנו נמצאים

בתוך הגבולות של העולם הזה אין כאן מה שיזכיר לנו את מה שמעבר

לעולם, את העולם שאנחנו הולכים לקראתו, את המציאות העליונה

הבלתי מוגבלת שהיא למעלה בהחלט מכל הגבולות של העולם הזה

שאנחנו חיים בו, המציאות שמצרפת אותנו לאין סוף לבלי גבול זו

התכלת, שמזכירה לנו את האין סוף.

באמת שכך היא כל מציאות חיינו בעוה"ז, אנו יכולים לחיות

ולתפוס אך ורק מציאויות שאנחנו יכולים להתחבר אליהם, אלו

המציאויות הנמצאות פה איתנו בעולם הזה אשר מוגבלות

כמוגבלויותינו שלנו, אבל צריך תמיד לזכור שכל המציאות כולה

מקורה באין סוף, המציאות האמיתית אינה מוגבלת והיא אין סופית, כל

אותם הגילויים הקטנים שאנו רואים פה לפנינו הם כולם גילויים כל

שהם ממציאות עליונה אין סופית, לא מוגבלת, כך אנחנו צריכים לחיות

את חיינו כאן בעולם הזה, כל מציאות מוגבלת צריכה להיות מחוברת

בתודעתנו אל האין סוף שהוא המקור שלה, אין קיום לשום דבר בעולם

שאינו מחובר ואינו מגיע מאין סוף, הכל מגיע משם, מקור הכל.

החיבור של לבן ותכלת זהו החיבור שמאפשר לנו להיות מחוברים

ומצורפים, ולהזכיר לנו את המקור, במקום החושך והשכחה שבו אנו

נמצאים, מקום שאין בו זיכרון להזכיר לנו, כל זיכרון חוזר למקור,

לנקודת ההתחלה, כל זיכרון חוזר לתכלת.

כל מי שמעלה בדעתו שיש אפשרות שהדברים יגיעו לשלימותם בלי

אותה נקודת חיבור למעלה שמחברת אותם למקור, וחושב שהדברים

כמו שהם, יכולים מתוך הקיום שלהם בעצמם בלי שום תוספת להיות

כמו שהם מחוברים למקור, הרי שהדבר לא יתכן בשום אופן.

את כל אותם הדברים שנמצאים פה עלינו לחבר אל מה שגבוה מהם,

כדוגמת האותיות שאנחנו צריכים לתייג, היינו לשים עליהם תג

מלמעלה, אנחנו צריכים לצרף אליהם כתר, והכתר לעולם הוא לא מתוך

הקומה בעצמה אלא מלמעלה, התג הוא תמיד תוספת על האות, הוא

אף פעם לא האות עצמה, הוא השלמת האות אבל כתוספת עליה

מלמעלה, הוא אינו נחוץ כדי לקרוא את האות אבל הוא צריך לחבר

אותה למקור.

כך הוא בכל דבר בעולם, כך הוא באדם עצמו, ובביתו ובמלבושיו

אשר מצטרפים לצורת אדם, האדם חייב לחבר את עצמו למעלה על ידי

תורה ותפילה, על ידי קריאת שמע פעמיים ביום, את ביתו הוא חייב

לחבר על ידי מזוזה, ואת בגדיו על ידי ציצית, כך יכול האדם לצרף את

עצמו למה שלמעלה ממנו, כל מי שמעלה בדעתו שהאדם באשר הוא,

עם מציאותו פה במקום שבו הוא נמצא, בתוך המציאות שלו פה יכולה

להימצא אותה השלימות שהוא חייב להשלים את עצמו, זאת הטעות

הנוראה של דור הפלגה שרצו להפריד את הארץ מהשמיים, דור הפלגה

אמרו שהארץ מספיקה לעצמה, השמים יהיו לו והארץ תהיה לנו, דור

הפלגה הפקיע וביטל את החיבור שבין שמים לארץ.

"כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" כשלא מבינים את הנקודה

הזאת, שהחיבור לסיני וליציאת מצרים, החיבור הזה שמקיים אותנו ורק

מכוחו אנחנו ממשיכים לחיות, חייב להיות על ידי משה רבנו וכל מי

שבא במקומו, ואין מציאות שיהיה ציבור שיאמר ויחליט שהוא נושא

בתוך מציאות עצמו את אותו חיבור, אנחנו נמצאים במקום חושך

ושכחה, במקום שבו החיבור שבין שמים וארץ יכול להיווצר ולפעול

רק דרך משהו שנוסף על עצם מציאותו של הדבר, משהו שמצטרף אל

הדבר ומתחבר אליו מבחוץ ואינו חלק מעצמו של דבר, כי כשזה חלק

מעצמו של הדבר אז הוא כבר נכלל ב"והארץ נתן לבני אדם", במציאות

שאנחנו חיים בה כאן היום, לכן הדבר הזה חייב לבוא כתוספת,

בהתאמצות מיוחדת, ובחיבור מיוחד שבו אנחנו חייבים לחבר את

מציאותנו שלנו, שתהיה יפה ככל שתהיה, אבל אם המציאות הזו

נשארת בלי חיבור למשהו שיש בו את צד התכלת שבציצית, המזוזה

שבבית, וקריאת שמע שבצורת אדם, בלי החיבור הזה הרי שניתקנו את

עצמנו מהמקור.

ברמב"ם )פ"ל מהלכות שבת( נפסק כיצד היא קבלת שבת "מתעטף

בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא

לקראת המלך", ומקורו בגמרא ) שבת כה' ע"ב( על רבי יהודה בן עילאי

שהיה "מתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צב-אות"

והיינו בציציות של כלאים, עם תכלת של צמר, כך עם התכלת והלבן

מקבלים שבת, נקודת קבלת שבת זו נקודת החיבור שבין ימי החול

והשבת, נקודת החיבור שבין העולם הזה והעולם הבא, את הדבר הזה

עושים עם ציצית, כיון שמדיני קבלת שבת נאמרו גם בגדי שבת, צריך

בגדים מיוחדים, אז יש בגד לקבלת שבת, ציצית היא בגד לקבלת שבת,

עם המצוה הזו מקבלים את השבת, זו המצוה שמזכירה את החיבור

שבין העולם הזה והעולם הבא, תכלית מעשה שמים וארץ זו השבת.

שורש המחלוקת להפריד חיבור שמים וארץ

כל מחלוקת אמיתית יסודה בדור הפלגה, באותה מחלוקת שבאה

להפריד את השמים מהארץ, בראשית ברא אלקים את השמים ואת

הארץ, מחלוקת פוגעת בזה ובאה להפריד אותם, וכשהמחלוקת

מפרידה אותם זה החורבן, חז"ל מאריכים להביא במדרש את דברי קרח,

כפי שאומר רש"י "ויקח קרח" שלקחם בדברים, וחז"ל מאריכים לתאר

את סגנון הדיבור, כדאי לעיין במדרש בפרשתנו ולראות איך קרח בא

והשפיע על בני אדם, צריך לזכור כי הדיבור בעצמו נברא לחבר את

השמים ואת הארץ, את הדיבור מדברים בגוף והוא פעולה פיזית, וכל

עניינה הוא מערכת עליונה ופנימית, הדיבור הוא החיבור של נשמה

וגוף, חיבור שבין שמים וארץ, כל דיבור אמיתי מחייה את זה וכל דיבור

לא טוב, דיבור רע, הוא מצד עצמו מפריד את התוכן, מפריד את השמים

מהארץ, לעומת דיבור אמיתי שכל עצמו בא רק כדי לחבר שמים וארץ.

כל עצמו של הדיבור בא כדי לגלות בתוך המערכת הפיזית תכנים

עליונים, על ידי פעולת הגוף שמגלה תכנים של רוח, זה ענינו של

הדיבור.

כל דברינו לא באו אלא כדי לעורר לזכור, הפסוק אומר "שאו מרום

עיניכם וראו מי ברא אלה", את זה מקיימים בלילה כשהשמים מלאים

כוכבים, ואז רואים מי ברא אלה על ידי שאו מרום עיניכם, ביום

מקיימים את זה בתכלת הדומה לים וים דומה לרקיע, יש מצב כזה

להסתכל ולהיזכר, לזכור תמיד על ידי וראיתם אותו וזכרתם, הציצית

צריכה להזכיר לנו תמיד שאנחנו באים ממקום הרבה יותר גבוה,

המציאות הנמוכה הקטנה והעלובה שאנו חיים בתוכה זאת לא

המציאות שלשמה נבראנו, לא למציאות הזו ברא אותנו כביכול בורא

העולם, צריכים תמיד לזכור מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.

יש לנו את כל המזכירים האלה שאנחנו לא שמים לב אליהם, לא

לציצית, לא למזוזה, לא לקריאת שמע, ולא לשאו מרום עיניכם, כל

האמור כאן כלול בלאו של ולא יהיה כקרח וכעדתו, היינו לא להיות

דומה לקרח ולכל תולדותיו, התולדות של כל מה שהוא עשה.

צורת דברים מלגלגת, כפי שמאריך בזה המדרש, צורת דברים

לעגנית שכל כולה ליצנות, זולות, ונמיכות, זאת צורת דברים שמורידה

את אותו כח שניתן באדם מעיקרא לחבר את העליונים והתחתונים יחד.

ה' יעזרנו שנזכה להינצל מהצד הרע ולהתחבר לצד הטוב.

הגרמ"ש זצ"ל