הנה יש לדון מהו אם נכרי אומר לישראל, שיעשה פעולה שספק
יהרוג את חבירו, ואם לא יעשה כך יהרגוהו. מי אמרינן דאין להרוג
את חבירו אפילו מספק, אע"פ שהוא עצמו ודאי ייהרג, או דילמא
עדיף שספק יהרוג את חבירו ולא ודאי ייהרג בעצמו.
א. תליא בחיוב לסכן עצמו מספק
הנה בתשובות רבינו שלמה איגר (ע' ח"א כתבים סי' י"א) נסתפק בזה,
וכתב דתליא בנידון אם אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי
להציל חבירו מודאי סכנה, דלחד גיסא, איתא בירושלמי (סוף פ"ח
דתרומות) דחייב לסכן עצמו, אך לאידך גיסא, כתב בסמ"ע (חו"מ סי' תכ"ו
סק"ב) דהפוסקים השמיטו הירושלמי ומשמע דסברי דנקטינן דאינו
חייב. [ועיין בהגהות על ספר איסור והיתר כלל נ"ט דין ל"ח, בהגהות זר זהב אות כ" א].
מעתה דן הגאון רבי שלמה איגר דנידון דידן תליא בהאי פלוגתא,
דבשלמא אם נימא דחייב לסכן עצמו מספק, אם כן בנידון דידן רשאי
לעשות פעולת ספק של הריגה ולהכניס חבירו לספק סכנה, כיון
דחבירו גופיה חייב להיכנס לספק סכנה על מנת להציל אחרים. אבל
למה שכתב בסמ"ע דנקטינן דאינו רשאי להכניס עצמו לספק סכנה,
אם כן בנידון דידן יהא אסור למיעבד הכי.
ב. אין מסכנים האם
ותיקשי דלכאורה מוכח דאסרינן, דהנה איתא בגמרא ערכין (ז' א')
האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את
כריסה ומוציאין את העובר. ואע"פ דהוה רק ספק אם העובר חי, מכל
מקום ספק פיקוח נפש דוחה את השבת.
וכתב ברמ"א (או"ח סי' ש"ל סע' ה', ומשנה ברורה שם ס"ק י"ט) דמה שאין נוהגין
עכשיו כן אפילו בחול, משום דאין בקיאין בשעת מיתת האם בקרוב
כל כך שאפשר לולד לחיות, ושמא האם לא מתה אלא רק נתעלפה ואם
יחתכוה ימיתוה, אלא צריכין אנו להמתין ואדהכי מיית הולד.
ותיקשי הא הוה רק ספק אם האם חי, ואם כן לירושלמי הנ"ל
לשתרי להרוג את האם מספק , כדי להציל העובר בתורת ודאי.
ג. אינו חייבת לסכן עצמה לעובר
אך יש לדחות, דהרי איתא במשנה באהלות (פרק ז' משנה ו') שאם
העובר מסכן את האם קטלינן לעובר, חזינן דמותר להרוג עובר בתורת
ודאי כדי להציל נפש. ואם כן לא שייך לומר שמקרעין האם ומסכנה
מספק, דהרי היא לא חייבת לסכן עצמה בשביל העובר.
אך למה שכתבו תוספות (נדה מ"ד א' ד"ה איהו) דבמתה אמו הוה כילוד,
אם כן להצד דאמו מתה אם כן איהו הוה נפש ודאי, ויהא מותר לסכן
האם בשבילו. אך יש לומר דהא לגיסא שאמו אכתי חיה, הרי אינו
ילוד, והוה ספק וספק.
ב. שנים ספק ואחד ודאי
הנה יש לדון במי שנוהג במכונית, ונתקלקלה המכונית ואינו יכול
לעוצרה, והמכונית מדרדרת על אנשים, ואם המכונית תמשיך לנסוע
למטה, יש אדם אחד למטה שודאי ייהרג, אבל אם יטה המכונית
הצידה, יש שני אנשים בצד שספק אם יהרגו.
א. יטה המכונית
הנה לחד גיסא לכאורה מבואר בדברי החזון איש שבאמת יטה
המכונית, דהנה דן בחזון איש (יו"ד סי' ס"ט ס"ק א' ד"ה ויש) באופן דומה
להנ"ל, כשיש כמה אנשים למטה שודאי תהרגם, אבל אם יטה
המכונית הצידה יהרוג רק אדם אחד, וכתב דשרי להטותה.
וטעמא, דבשלמא במוסר איש אחד למיתה כדי להציל רבים, בכהאי
גוונא נקטינן (ירושלמי פ"ח תרומות ה"ד, נפסק בשו"ע יו"ד סי' קנ"ז ס ' א') דאסור,
כיון דההצלה של הרבים על ידי ההריגה, משא"כ בנידון דידן אין
ההצלה על ידי הריגת אידך, דהרי אף אם לא היה אדם שם היו הרבים
ניצולים, אלא הטיית המכונית חשיב פעולת הצלה דהרבים, רק
ממילא האדם היחיד נהרג בו.
מעתה הוא הדין באחד למטה שודאי יהרג, ואחד בצד שרק ספק
יהרג, הכי נמי יטה הצידה וייהרג רק הספק.
אם כן נימא דהכי נמי בנידון דידן, שיש אחד למטה שודאי ייהרג,
ושנים בצד שספק ייהרגו, לכאורה הכי נמי האחד שהוא ודאי חמירא
ויטה הצידה.
ב. לא יטה המכונית
אמנם לאידך גיסא לכאורה חזינן שלא יטה המכונית, דהנה איתא
בגמרא בבא מציעא (ס"ב א') שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, וביד
אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם, שניהם ימותו, ואם שותה
אחד מהן, הוא יחיה ויגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם
וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. [עד שבא רבי עקיבא
ולימד "וחי אחיך עמך" חייך קודמים לחיי חבירך].
וביאר בספר יחוסי תנאים ואמוראים (לרבי יהודה ברבי קלונימוס רבו של
בעל ספר רוקח, אות ט', דף ל"ג א' במהדורת ירושלים תשכ"ג) דסברת בן פטורא
שאם לא ישקה את חבירו, בודאי ימות לעיניו, אבל אם ישתו שניהם,
שמא ינצלו שניהם די יעשה נס ואחר כך יזדמן להם מים, וצריך כל
אחד מישראל להציל חבירו אפילו אם הוא ספק. ורבי עקיבא לא פליג
רק מפאת חייך קודמין.
מעתה בנידון דידן לא יטה המכונית הצידה, דהרי חזינן דלהציל
מספק שנים, עדיף מלהציל אחד בתורת ודאי.
ג. יטה כיון דחיי הודאי קודמין
אך למה שכתב בחזון איש (חו"מ הערות על ב"מ ליקוטים סי' כ') דלמאי
דנקטינן כרבי עקיבא דחייך קודמין, גם אם אדם שלישי מחזיק המים,
יתן כל המים לאחד, דחייב לגרום דיהא לאחד מהם המים, ובכך יחול
בו דינא דחייך קודמים. מעתה הכי נמי הכא יש לומר דאדם השלישי
יטה הצידה להציל האחד בתורת ודאי.
אך אולי רק בקיתון מים קאמר החזון איש שיתן לאחד ושוב חייו
קודמין, משא"כ בנידון דידן לא שייך הכי, ומכל מקום יש לומר דגם
הכא שייך שהודאי יאמר שחייו קודמים.
ג. אסור לרוץ מבית הכנסת
הנה אמרינן (ברכות ו' ב', שולחן ערוך סי' צ' סע' י"ב) כשיוצא מבית הכנסת
אסור לרוץ.
וכתב במהרש"א (שם) דאם דעתו לילך לבית המדרש שרי. וכעין זה
כתב במגן אברהם (שם ס"ק כ"ו) דאם יצא מבית הכנסת ודעתו לחזור,
ועל ידי שירוץ השתא יחזור יותר מוקדם, מצוה לרוץ. [ועיין בהקדמת בית
אפרים או"ח].
ויש לעיין במסופק אם יחזור יותר מוקדם על ידי ריצתו מבית
הכנסת, כגון שרץ מבית הכנסת לביתו ומסופק אם יצטרך שישאר
בביתו ואז לא ירויח על ידי ריצתו או דילמא יוכל לחזור ואז יחזור
יותר מוקדם.
ויש לדון דשרי וכמו דחזינן במלאכת דבר האבד בחול המועד דכתב
במשנה ברורה (סי' תקל"ז סק"א) דבספק דבר האבד נמי שרינן, דספק
הפסד חשיבא הפסד, והכי נמי דכוותה . [א"ה. דספק הפסד זמן בבית הכנסת
חשיבא הפסד ומותר לרוץ].
הגרא"ג זצוק"ל
