For many years, even the biggest Rabbonim have forbidden Jewish music concerts but that doesn't stop them from filling up the Garden [not a regular Garden but a *Madison Square Garden*] and countless other venues with observant Jews who clearly mean well and just want to have [one of the highest values in Western Culture known affectionately as] a *good time*. It is not קנאות or extra חומרא. These events are clear breaches of Halacha on many levels. Just sitting in a stadium, men and women together completely mixed [as most of these events are done], is a "Yuntif" for the yetzer hara. I saw a video of one Charedi superstar where he did a concert at an MO high school and there was literally mixed dancing [he has denied knowing there was mixed dancing but he was literally on the gym floor right next to hundreds of dancing kids and the only way he wouldn't see them is if he were blind]. So here is a קריאה קדושה for all who care about קדושה and have the יראת שמיים to stay away.
אמרתי לבאר בע''ה כמה נקודות מדוע ההליכה לערבי שירה הנקראים concerts ע''י משוררים נוגדת את ההלכה, באשר יש הרבה תמימי דרך שאינם מבינים ולא שמיע להו הטומאה והאיסורים הטמונים בחיק ענין זה. ואם היו מבינים חומר הדבר ואיך שזה הורס קדושת החיים ואיזה איסורים קשורים בהצגות אלו היו פורשים מהם. ובאמת ידועה דעת גדולי ישראל שהזהירו וחזרו והזהירו על הקלקול והטומאה החמורה היוצאת מערבי שירה או 'ערב חסידי' כמו שנקרא היום, דהיינו קנסרט'ס ששרים בו משוררים בחורים וגברים, והבאים לשמוע אותם הם זכרים ונקבות.
והכריזו גדולי ישראל וחתמו על מודעות שענין זה הוא ''טריפא'' ומצב של קלות הראש, בין ישבו הציבור משפחות משפחות בלי מחיצה ביניהם, ובין יהיה על צד היותר טוב עם מחיצה גמורה המפסקת ביניהם. והגם שההכנסה מוקדשת לצורך איזו צדקה, הענין פיגול הוא לא ירצה. והגם שיש שגם הלכו עד לקצה האחרון למנוע שמיעות קול הבנות והנשים (שצועקות לפעמים אחרי שהתעוררו מהשירים) ונותנים בידיהם דבר העושה רעש כדי שיוכלו לעשות רעש על ידו ולא יוציאו הגה מפיהם, בכל זאת הרי הוא 'טריפה' ומרבה קלות בישראל ר''ל. ומאחר דקשה להציבור שאינם מקורבים לגדולי ישראל להבין איזה קלקול יוצא מערב כזה, אמרתי אנסה לבאר דעת קדושים ולהועיל לבני גילי להבין ולהרגיש דעתן העמוקה של גדולי וצדיקי הדור בזה, לכל הפחות עד מקום שידי מגעת.
ואקדים ואומר שכל סימני כשרות שעושים, דהיינו ששרים פסוקים ודברים שמקורם בקדושה, וכן המחיצה המהודרת שעושים, והכסף הולך לצדקה ועוד ועוד אין אלו אלא עצת היצר לסמות את העין וליתן מסוה של כשרות לדבר שרחוק מאוד מכשרות וטהרה. וסימני כשרות אלו הם בבחינת ''חזיר פיסלעך'' שלא רק שאינם מכשירים החזיר אלא גם מוסיפים טומאה לטומאתו וכדאיתא בכלי יקר סוף פרשת שמיני. וכן ה'סימני כשרות' הנ''ל מושכים נפשות שלא היו הולכים אילו היו מבינים הסם שבדבר ולא היה נראה להם כדבר כשר, ולכן הרי הם מוסיפים טומאה להטומאה.
והנה אי אפשר לדעת כוונת המשוררים, ואפילו נדמה לנו שכוונתם לא לטובה או כן לטובה הלא ידוע שהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ומסתבר שיש כאלה שכוונתם רק להרווחת כסף (שמרוויחים בערב אחד אלפי דולרים גם אם חלק ממנו הולך לצדקה) ויש שכוונתם לכבוד (באשר המפורסמים ביניהם מקבלים כבוד מלכים) ויש שנהנים מעצם ההצגה (כשם שיש בדחנים שנהנים מעצם הדבר שהם משמחים העולם) או מעצם הדבר שמשוררים באופן מופלא, ומצד שני מסתבר שיש גם כאלו שכוונתם לשם שמים ולדעתם הם מלמדים את העם ניגוני קודש או מעוררים העם לאהבת ה' וכדומה ע''י ערב שירה כזה. ואיך שתהיה כוונת המשוררים, מעשיהם אינם רצוים גם אם כוונתם רצויה, ורבה המכשלה היוצאות מענין זה כאשר יתבאר.
ובעיקר באתי לכתוב עבור מבקשי האמת שרוצים להבין מהו הטענה של קלות ראש שמחמתה הערב אינו ראוי לזכרים ולנקבות, ומה הן הנקודות הנוספות שמחמתן ערב כזה נחשב כדבר פסול ואינו ראוי, ושמחמתן יש לשלול דבר זה בלי לימוד זכות או היתר כלל. ואני תפלה שאמיתת דברינו יהא ניכר וגם נרגש למבקשי האמת והצדק, ואזכה להיות מן המלמדים תועים בינה להבין דעת גדולי ישראל שליט''א העומדים על הפרץ.
א) הערה ראשונה: 'קלות ראש' שבהנהגת המשוררים והעם: בראש וראשון העון המלוה כל תהלוכת הערב הוא האיסור של קלות ראש והוללות. דכל מהלך הערב הוא (וכפי שיסופר לי ע''י אלו שהיו פעם בערב כזה) באופן שהאדם נישא מעל רגליו ואובד שליטת עצמו, והוא יסוד העון של קלות ראש, דבמצב כזה כל נסיון שיביא לו השטן כמעט ברור שיפול ברשתו. שבערבי שירה הציבור משתכר מהקול האדיר של הכלי זמר (amplifiers) יחד עם אורות גדולות צבועות בכל מיני צבעים שמאירות על ראש המשוררים ועוד נרות אחרות שמן הצדדים שנדלקות ונכבות ושוב נדלקות כל הזמן ומוסיפין ל''טירוף הדעת'' האוחז האדם בשעת שמיעת השירות. ונוסיף לזה הקפיצות והתנועות המוזרות של המשוררים גורמים רגש של הוללות והפקרות באשר אדם בחייו הרגילים מעולם אינו עושה תנועות כאלו.
וכל זה גורם התרגשות ואש זרה אצל המשתתפים עד שקופצים ממקומם וצועקים ורוקדים בתנועות הידים והרגלים מוליך ומביא מעלה ומוריד. ויש שעושים כן בשעת עמדם ע''ג כסא כדי להרגיש יותר הפקרות. ולפעמים רצים לעומת המשוררים. ויש שגם משתדלים לגעת לכה''פ ע''י קצה האצבע בבגדי המשוררים וכל זה מחמת התמכרות וההתקשרות למשוררים אלו. וההתרגשות מתרבה עליהם עוד טרם נכנסים לאולם בידעם הרוח שישלוט עליהם בפנים וכן אחרי צאתם משם כשהם עדיין תחת הרושם ההוא, באופן שהם בשיא ההתרגשות מראשית הערב עד אחריתה, וכל זה בכלל קלות ראש הוא. וכי יעלה על הדעת שהבנים לא יסתכלו בהבנות לפני כניסתם ואחרי יציאתם במצב כזה, והלא כבר גילה לן רבי עקיבא (אבות ג:יג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.
ויש שאינם עושים מחיצה כלל ורק מפרידים ישיבת הזכרים מהנקבות. והוא ודאי עון פלילי, שברור כשמש בצהרים שזה מביא לידי תערובת והסתכלות וא''א אחרת. ואם בשמחת בית השואבה (להבדיל באלף הבדלות) היו צריכים תיקון גדול ובנו גזוזטרא כדי שלא יהא מצב של תערובת, ושם היו צדיקים וזקנים המשוררים, כינוס כזה על אחת כמה וכמה. ויש שעושים מחיצה אבל עכ''ז משפחות יכולות לישב יחד, נמצא שראובן עם אשתו נראים כל משך הערב לשמעון ולוי, וכי אין בזה תערובת חמורה.
ויש לדעת שהגם שיש שעושים מחיצה גמורה הכולל כל היושבים שם, כבר קרה שהנוער צעקו בקולי קולות ונתרגשו כל כך עד שמאות רבות נתקרבו להבימה ומתוך הלחץ זו הדחק נפלה המחיצה והיתה תערובת עצומה של נוער זכרים ונקבות תכופים וצמודים יחד מרוב הדחק ונהיה חרדת אלוקים מצד התערובת הנוראה שקרה שם. ובערב שירה אחד (אחרי שהרבנים הזהירו הציבור החרדי שלא להשתתף) היה משורר מפורסם יחד עם משנהו, וכאשר הגיעה השירה לנקודת הגובה שלה פתח ה''משנה למלך'' את כפתורי החולצה שלו כדי שיראו הנוכחים גילוי החזה כאשר משורר בכוח. ואין לך פחיתות יותר מזה לעשות כן בכדי לקבל יותר כבוד ויותר מחיית כפים.
ותוקף רגשי ההתמכרות והתקשרות הציבור אל המשוררים ניכר מהביקוש הנורא שרוצים שהמשוררים יחתמו שמם על ה''אלבום'' שיש להם מהם וזה מלווה עם תמונות מהמשוררים ועוד ועוד. ומעשה היה באב א' שבנו הלך בצעירותו ל'ערב שירה', וסיפר לכותב הטורים שאחרי זה כמה ימים הבן לא היה יכול ללמוד ולרכז מחשבתו במחשבת התורה מחמת המראות ורוב הבלבול שנגרם מכח המצב. וזה היה בילד צעיר שעדיין לא טעם טעם חטא. וטעם זה של קלות הראש הוא הטעם שהזכירו גדולי ישראל בהמודעות שנדפסו בסוף המאמר ע''ש.
ב) טבע ומהות הקלקול של 'קלות ראש': וכדי להבין מהות 'קלות ראש' איך הוא מקלקל כל כך, ראוי להעתיק לשון קדשו של המסילת ישרים בפ''ה, בביאור מפסידי הזהירות שכתב וז''ל ''הנה מפסידי המדה הזאת ומרחיקיה הם שלשה: האחד הוא הטפול והטרדה העולמית. השני השחוק והלצון. השלישי החברה הרעה''. ובביאור גדר השחוק והלצון (וכמובן קלות ראש שהוא חד עמהם), כתב וז''ל ''וחכמינו ז''ל אמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, כי אע''פ שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרוב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמתת גודל פשעה ורוב ענשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט, ומקרבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, עד שיגיע אל העון עצמו ויעשהו. וכל כך למה, לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת לב אל הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות. ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל'' עכ''ל. ובכן כאשר הציבור שנתאספו רואים ה'אי קדושה' של המשוררים ושל כל המצב, מזה גופא אובדים המשתתפים הרבה מרגשם הטבעי נגד תערובת וקריבה לעריות.
ג) 'קלות ראש גמור' אסור בהחלט, ואסור אפילו במקרה: ודע דבנוגע לשחוק קי''ל דמעט שחוק מותר, דאסור לאדם רק למלאות פיו שחוק בעוה''ז, ולכתחילה אין לו לאדם להיות פרוץ בשחוק אלא יש לאדם למעט בו וכדאיתא במשנה דאבות פ''ו בין קניני התורה, אבל מעט שחוק ודאי מותר, וכן הוא הדרך הממוצע וכמבואר בלשונות הרמב''ם בהל' דעות פ''ב ה''ז. אולם, זהו רק בנוגע לשחוק, אבל בנוגע לקלות ראש לא מצאנו לו היתר ואפילו בדרך מקרה, וכנראה דבכל אופן הוא אסור לגמרי מדהוי קלקול יסודי. והגם דבנוגע לקריבה לעריות איתא באבן העזר סי' כ''א סע' א' ''ואסור לשחוק ולהקל ראש כנגדה או להביט ביפיה וכו' '' ומשמע דבשאר אינשי דלא הוי ערוה מותר להתנהג כן, לענ''ד שם הכוונה להתנהגות כזו דאי לאו דהיה לפני הערוה לא היה נחשב כקלות ראש. כגון שמושכב על הספה לפני הערוה וזה נחשב כפריצות וכמקיל ראש נגדה, אולם אם ישב כן מול חבירו או בתו לא היה בזה שום חסרון צניעות, ובזה מיירי השו''ע. וזהו הלשון ''להקל הראש נגדה'' דהיינו הנהגה שלעשות כן נגדה יש בזה משום קלות ראש. אבל מה שהוא באמת בכלל קלות ראש גמורה ודאי אסור בלאו הכי. וגם י''ל דעובר בתרתי אם מתנהג בקלות הראש נגד הערוה.
והא דאיתא בשו''ע יו''ד סי' קצ''ה סע' א' בנוגע להרחקות מאשתו נדה ''ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה אפילו בדברים שמא ירגיל לעבירה וכו' '' היינו שלא יתנהג עמה התנהגות שהיא באמת טבעית בין בעל לאשתו טהורה שמקרבה ומראה לה חיבה יתירה. ובזמן טומאה הגם דמותר להתנהג עמה כידיד קרוב, אינו מתנהג עמה בקירבה המיוחדת שבין בעל לאשתו טהורה. והתנהגות זו של ימי טהרה נקראת קלות ראש ביחס לאיך שאדם מתנהג עם מי שאישות אסורה אליו. ולזה באה ההלכה שבזמן איסור מתנהג עמה כמו עם אשה אחרת שאישות אסורה ביניהם.
והלום ראיתי בספר 'מורה באצבע' להגאון החיד''א זי''ע סי' ק''ט שכתב וז''ל ''שחוק וקלות ראש בכל מקום ובכל זמן אסורים, כי מעביר מורא שמים מעליו. וסימן לדבר מדבר שקר תרחק, 'שקר' ראשי תיבות ש'חוק ק'לות ר'אש. ואפילו עם אשתו אמרו 'אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליו את הדין וכמו שכתוב מגיד לאדם מה שיחו'. ומה גם אם היא נדה וכו' שהיא מצטערת מאוד על זה (על הנדות) ובעי למעבד לה ניחא, מ''מ שחוק וקלות ראש עמה אסור מן הדין, וכמה הרחקות עבדו רבנן'' עכ''ל. וכנראה בא לתרץ קושיא הנ''ל, דלמה לן איסור מיוחד שלא לדבר עם אשתו נדה דיבורים של קלות הראש, הא בלאו הכי קלות הראש אסור. ולזה תירץ דיש הו''א דלחזקה מותר קמ''ל דלא. ועכ''פ בריש דבריו מבואר בהדיא דלקלות ראש אין היתר כלל. [ומה שכ''כ גם על שחוק, נראה דהיינו שחוק שהוא קלות הראש ממש, אבל שחוק בעלמא מותר וכדלעיל, כל שאינו מרבה בה].
ד) יש שנקרא 'קלות ראש' ואינו אלא מילתא דבדיחותא: והא דאיתא באו''ח הל' תפלה סי' צ''ג סע' ב' וז''ל ''לא יעמוד להתפלל אלא מתוך אימה והכנעה לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים'' וכעין זה להלן סי' קכ''ד מ''ב ס''ק כ''ז בשם הכלבו ''אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת התפלה, שהרבה בתי כנסיות נחרבו בשביל קלות ראש'', והלא לפי הנ''ל קלות ראש אין לו מקום כלל בחיי יהודי והוא עון גם אם אינו מדבר כן בבית הכנסת או מעט לפני התפלה, וא''כ למה נזכר דבר זה במיוחד בנוגע לתפלה. ודוחק לפרש דעובר בתרתי כאשר מתנהג כן בשעת תפלה. והנראה בזה, דלא כיוונו לקלות ראש גמורה, רק להנהגה שהיא קלות ראש לפי ערך הכבוד והכנעת הלב שהיה ראוי לפני התפלה ובמקום תפלה. למשל, השוחק על דבר מצחיק ששמע, ומיד עומד להתפלל, נקרא מתפלל מתוך קלות ראש, הגם שבעצם אין זה קלות ראש מצד הנהגת אדם בשאר זמני היום, דמ''מ מצד תפלה הרי זה הנהגה של קלות הראש.
איברא עדיין לא מתישב בהנ''ל לשון רש''י יומא (יט:) על הא דאיתא שם בגמ' ''אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים'' ופרש''י וז''ל ''שיחת הילדים וקלות ראש''. וע' מ''א סי' קנ''ו שמדייק מדברי רש''י הללו דרק דיבור כזה אסור ולא דיבורים בעלמא. וצ''ע דהא קלות ראש אסור בלאו הכי, ולמה לן לימוד דיש איסור מצד ביטול תורה. וכי נאמר שהמעיד עדות שקר בב''ד עובר בביטול תורה באשר לא למד תורה בשעה שהעיד בב''ד, ודאי דהוי ביטול תורה אבל אין דרך להזכיר עון ביטול תורה כאשר יש בלאו הכי עון אחר. וא''כ קלות ראש דהוי עון בעצם למה להו להזכיר דיש בו משום ביטול תורה. וכבר העיר בזה בס' 'ובתורתו יהגה' לש''ב הגאון ר' דוד פלק שליט''א ח''א עמוד ס''ז.
ונראה לענ''ד דאין כוונת רש''י בההיא דיומא לקלות ראש גמורה שמתלוצץ בענינים הקרובים לעריות, רק שמתלוצץ בליצנות בעלמא בכל מילי. ובמין קלות ראש כזה קצת ממנו מותר, דהא מוצאים בחז''ל שאמרו מילתא דבדיחותא (ע' ב''ק יז: הוה כמהדר ליה בבדיחותא), ורק ריבוי של ליצנות הוא דאינו מרוצה, לא רק מטעם ביטול תורה רק דהאדם נעשה עי''ז לץ ושטחי שאינו מתבונן לירד לעומקן של הדברים . וע' פמ''ג בא''א ס''ס קנ''ו שמציין לביאור 'שיחת הילדים' שבפירוש רש''י פ''ג דאבות מ''י דמפרש שיחת הילדים ''ליצנות וקלות ראש''. ונראה דהן הן הדברים. וע''פ דברינו יתיישב גם ההיא דהל' תפלה, די''ל דאין הכוונה לקלות ראש גמורה. ובס' 'ובתורתו יהגה' כתב כעין זה בשם הגר''ח קניבסקי שליט''א בנוגע לדברי הפרישה או''ח סי' תל''ב שכתב שבאמצע בדיקת חמץ לא יעסוק בשיחה וקלות ראש.
ה) הערה שניה: הסתכלות הבנות באהדה ומשיכה אחרי משוררים צעירים: כאשר המשוררים הם גברים צעירים מגולחים משוחים ויפים (לפעמים קורין עצמם ''חברה'') אז הבנים והבנות נמשכים אליהם ברצון עז להתחבר עמהם באיזה אופן שיהא, וכמו שרואים ממה שמנסים לנגוע בהם או בבגדיהם, כאשר יעיד כל מי שהיה פעם ב'ערב שירה ' כזה. ויש לעיין מה דין הסתכלות הבנות בהבנים עם משיכה עזה כזו.
והנה ידוע ומפורסם שהגם שאסור לאנשים להסתכל בנשים מ''מ אין איסור לנשים להסתכל באנשים. ונהגו בכל תפוצות ישראל שהנשים והבנות רואות מעזרת נשים לתוך עזרת אנשים, ורואין הבעל תפלה והעולה לתורה וכל המתפללים, ואין חשש שמהסתכלות זו יצא מכשול. ואין רגשי קריבה מתעוררים בין האשה המסתכלת והאיש שהיא מסתכלת עליו, גם כאשר היא מרגישה ביופי וחן האיש. וכשם שאין משיכה משמיעת קול איש דהיינו הבעל תפלה, הגם שאיש נמשך כאשר שומע קול אשה, כך אין משיכה ע''י ראית פני איש.
ומקור נאמן לזה מגמ' דברכות (כ.) דרבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלין בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. הרי לן שהגם שהנשים היו מסתכלים ביופיו של רבי יוחנן ומתפעלים מזה (ועי''ז היו להם בנים דשפירי) בכל זאת לא היה בזה איסור. והובא ראיה זו בשו''ת אג''מ אה''ע ח''א סי' ס''ט, וכ''כ הגאון האדמו''ר מסאטמר זצ''ל בתשובה נדפסת בספר טהרת יו''ט חלק ו' עמוד מ''ב והובא באוצר הפוסקים סי' כ''א סע' א' אות ז' ס''ק ה'.
ועוד הוכיח הגאון הנ''ל כן מגמ' דברכות (מח:) ע''ש שהביאה הגמ' מקרא דשמואל א' מה שענו הבנות לשאול המלך (כאשר ביקש לדעת אם הנביא נמצא שם כדי לדרוש ממנו על דבר האתונות של אבי שאול שנאבדו) והבנות ענו ''כבואכם העיר כן תמצאון אתו בטרם יעלה הבמתה לאכל, כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים'' ומקשה הגמ' ''וכל כך למה (למה האריכו בענייתם כל כך, ומתרץ) לפי שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (ואריכות הדיבור של הבנות עכבה באיזה רגעים העברת המלכות משמואל לשאול)'' עכ''ל. וממה שלא העיר הגמ' דלפי ביאורו של שמואל עשו הבנות עוולה במה שהסתכלו בשאול ליהנות מיפיו, מבואר דלא היה בזה שום איסור. (וראיה זו הוזכרה גם בשו''ת יביע אומר ח''א סי' ו' ס''ק ה'.)
וכהאי גוונא מצאנו במסכת שמחות פי''ב שהאשה מכרכת האיש דהיינו מכינה גופו לקבורה ואין חשש הרהור בדבר, ואין איש כורך את האשה מחשש הרהור. וכן אשה משמשת האיש שהוא חולה מעיים (הגם שאז כשמנקה אותו רואה מקומות סתר שבגופו) אבל איש אינו משמש את האשה במצב כזה. וכל זה מחשש הרהור דשייך באיש אבל אין חשש כזה אצל אשה. והלכות אלו הובאו ביו''ד סי' של''ה סעי' י' שבחולי מעיים אין איש משמש אשה אבל אשה משמשת האיש, וכן בסי' שנ''ב סעי' ג' ''האיש אינו כורך ומקשר האשה אבל האשה כורכת ומקשרת האיש'', ובש''ך שם ס''ק ב' ''האיש אינו כורך משום הרהור אבל באשה ליכא הרהור כל כך'' עכ''ל. ומבואר מכל זה דמותר לנשים להסתכל באנשים גם כאשר רואות חלקי הגוף שהן תמיד מכוסים מעין הרואה. ולפ''ז פשוט שאיש מותר לו לשוט בים עם בגדי שיטה שלו גם אם נשים רואות אותו. והגם שרואות אברים המכוסים תמיד כמו החלק עליון של הגוף, הרגלים והזרועות, בכל זאת אין בראיה זו שום איסור.
ו) איסורא דהסתכלות נשים ובנות על אנשים כשהוא במשיכה יתירה: והנה הגם דהנ''ל אמת וברור, מ''מ נראה לענ''ד דלא תמיד הסתכלות נשים באנשים מותרת. דנראה דמותר רק כאשר לפי ראות העין אין האשה מתעניינת ונגררת אחר האיש. אבל כאשר בנות צעירות (כגון בנות שש עשרה עד עשרים וחמש) מסתכלות בבחורים בני גילם ונמשכות אחריהם, ומתעניינים בהם ע''י הראיה ועי''ז במשך הזמן הן מכירות כל אחד מהם ואפילו לומדות להכיר אותם בשמם, מעשיהם ומקום מגוריהם וכדומה, בהסתכלות זו ישנה קריבה לעריות ואין זה ענין להראיות שהזכרנו למעלה באות א'. וע' להלן אות י' הוכחה ליסוד זה.
וע' במגלת רות (ב:יד) ''ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב מצד הקוצרים, ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר''. ומפרש האלשיך הקדוש הא דכתיב ''ותשב מצד הקוצרים'' דלא ישבה לפניהם כדי שלא יסתכלו בה הקוצרים, ולא ישבה מאחוריהם כדי שלא תסתכל היא בהקוצרים ע''ש. ומבואר דמחמת גודל צניעותה וזהירותה חששה בעצמה דאולי כאשר תסתכל היא בהקוצרים יהא לה הנאת אישות מזה (ויהא מעין קריבה לעריות שהיא מתעניינת ומתקרבת אליהם) לכן לא רצתה לשבת באופן שהקוצרים יהיו מול פניה. ודברי האלשיך הללו מובנים היטב ע''פ היסוד האמיתי הנ''ל שלפעמים יש בהסתכלות בנות בבנים איסורא דקריבה לעריות.
ז) הסתכלות בעלמא של נשים ובנות באנשים אין בה חשש איסור: והנה בתשו' תשורת ש''י ח''א סי' קכ''ה איתא לענין סידור מקומות ישיבה בבית הכנסת שצריך לסדר ישיבת האנשים באופן שלא יזונו הנשים עיניהם מהאנשים. ומקורו מדאיתא בספרי הובא בילקוט שמואל ט' רמז ק''ח עה''פ שהזכרנו למעלה שהבנות ענו לשאול כששאל אותן איה הוא איש האלוקים ''בבואכם אל העיר וכו''' וז''ל הספרי ''כל כך למה, רב אמר שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, רבי אומר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. ואית דאמרי בהאי לישנא כל האורך הזה למה, מביטות בנוי של שאול היו ולא היו שבעות ממנו דברי ר' יהודה, אמר ליה ר' יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע השעה'' עכ''ל. נמצא דס''ל להתשורת ש''י שיש איסור כללי של הסתכלות אשה באיש לכה''פ כאשר היא מסתכלת ביפיו ובהכרת פניו.
והנה כבר כתב הגאון האדמו''ר מסאטמר זצ''ל שם (הובא לעיל ס''ק ד') דלא נתקבלה הוראה זו של התשורת ש''י בעולם, ובכל תפוצות ישראל אצל חסידים ופרושים ואצל אשכנזים וספרדים הנשים מביטות מעזרת נשים לתוך עזרת אנשים, וגם בבית המקדש כן היה, דבנו גזוזטרא ומשם ראו הנשים השמחה הגדולה של שמחת בית השואבה ע' סוכה (נא:). ועוד הביא ראיות מוצקות לזה וכבר הזכרנום למעלה באות א' להורות שכן הוא האמת דמותר לנשים להסתכל באנשים.
ובנוגע להספרי שהזכיר התשורת ש''י כתב הגאון האדמו''ר מסאטמר זצ''ל דע''כ הבבלי חולק על דברי הספרי הללו וכדמוכח מהא שהגמ' בברכות (מח:) מביאה מימרא דשמואל שהאריכו בדבריהם כדי להסתכל ביפיו של שאול, ולא הקשה נגד זה כשם שהספרי בלישנא בתרא טען שיש בזה משום קריבה לעריות. וע''כ דהבבלי לא ס''ל בזה כהספרי וקי''ל כהבבלי.
ח) 'הסתכלות דרך זנות' אסורה גם לנשים ובנות: וברור שהגאון בעל שו''ת תשורת ש''י ס''ל דאין כאן מחלוקת כלל, ותירוצו של שמואל שהבנות האריכו בדברים כדי להסתכל ביפיו של שאול, שהוזכר בין בבבלי ובין בלישנא קמא של הספרי בלי תגובה, אחרת היא מתירוצו של רבי יהודה בהלישנא בתרא. ועל התירוץ של שמואל לא טען הספרי שהענין אסור, כשם שהבבלי לא טען כן, באשר אין איסור גם כאשר אשה מסתכלת בנוי איש כשם שהנשים ראו הנוי של ר' יוחנן. ורק בסיפא דהספרי שהובא תירוצו של ר' יהודה בנוסח שונה מזה של שמואל וז''ל ''מביטות בנוי של שאול היו ולא היו שביעות ממנו'' דהיינו שמחמת יפיו הנפלאה נדבקו בהאיש שאול וזנו אחריו והרגישו אהבה ואהדה אישית לשאול. ו''לא היו שביעות ממנו'' לא היה למראה של יופי שראו, שליופי או לתמונה לעולם אין מצב כזה שלא ישבע אדם ממנו, דזה שייך רק כאשר דעת ורגשי האדם תפוסים מרוב התענינותו ורגשיו בהאדם השני. ועל זה טען הספרי ''אמר ליה ר' יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות והלא כשם שאי אפשר לזון עיניו מאשה שאינה ראויה לו כך א''א לאשה לזון את עיניה מאיש שאינה שלה'', והכוונה שהסתכלות כזו שהיא רגשית ומושכת האשה להאיש יש בה משום קריבות הדעת ואסור מאשה לאיש, כשם שכל הסתכלות מושכת איש לאשה.
ובשם גיסי הגה''צ מורה''ר ר' מתתיהו סלומון [שליט''א] זצ"ל משגיח רוחני דישיבת לייקווד ארה''ב שמעתי שציין למציאה גדולה שמצא. והוא פירוש רבינו יקר ב''ר יהודה על התפלה שכתב בתוך פירושו למוסף דיו''ט (סוף עמוד קל''ו מעמודי הספר) בביאור המילים 'ושמחנו בתקונו' וז''ל ''ושמחנו בתקונו: לא הזכירו הנביאים לשון תקון במקדש, אלא רמז מה שהיו עושין בשמחת בית השואבה והוא פרק החליל (סוכה נא:) מוצאי יום טוב האחרון של חג היו יוצאין נשים ומתקנין שם תקון גדול. ומפרש בגמרא מקום לנשים לבד ומקום לאנשים לבד משום צניעות. ודבר גדול הוא לנשים. ואמרינן במדרש תהילים (קכב:ג) בירכתי ביתך כל אשה שהיא צנועה זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי מקרא ומשנה ומשא ומתן. מהם חכמים משם נבונים מהם יודעין דבר בעתו, ויש להם זרע קיים לעולם. ואפילו הראיה שהנשים רואות אותם כשהם ביחד ומדברים ביחד אפילו לא יעשו עברה, נאוף הוא לה כדאמרינן במדבר רבה אמרו רבותינו בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה והוא משמש עמה ולבה לאיש אחר אין נאוף גדול מזה. וכשם שהצניעות גדול לאנשים כך גדול לאנשים. ולכך עשו להם מקום לבד וכו' '' עכ''ל רבינו יקר זי''ע. וכמה יש להשתומם שגם במעמד נשגב ורם כזה היה שייך שנשים יבואו לידי ניאוף העין ע''י הסתכלות באנשים שהן ביחד עמם. ומסגנון לשון הספר מבואר דהדאגה עבור טהרת וקדושת הנשים לא היה פחות מהדאגה אודות טהרת וקדושת האנשים.
ט) אסור לנשים לשמוע 'קול איש' אם הוא באופן דנמשכין אחריו: ונראה דלזה כיוון גם הספר חסידים שכתב בסי' תרי''ד ''מכל מה שכתוב בשיר השירים צריך להזהר שלא ישמע קול אשה והוא הדין לאשה שלא תשמע קול איש, שמכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת'' עכ''ל. והוא כמובן תמוה מאוד וכדתמה כבר במקור החסד שם. וי''ל דכיוון לקול כזה שיש לו כוח המשיכה ומושך האשה אל האיש או מחמת גודל יפיו או מסיבה אחרת. וקאמר דכמו דקול שירה יש לו תמיד כח משיכה מאיש לאשה, כ''כ יש אופן שיש גם משיכה מאשה לאיש והוא בשמיעת קול שירת איש שנותנת דעתה עליו והיא נמשכת אחריו. וזהו דקאמר הספר חסידים דענינים אלו שמוצאים בשיר השירים שיש בטבעם כח למשוך איש אחרי אשה יש להזהר מהם גם מאשה לאיש כאשר מבינים דלפי המצב יש רגשי משיכה מזה לזה. ולכן נראה דקול שירת הבחורים או הצעירים המשוררים בקונסרט'ס יש בו מעין דינא דקול באשה ערוה, רק דכאן הוא בבחינת קול באיש ערוה מאחר דהבנות נמשכות אחרי הבחורים. ואין זה ענין לשמיעת חזן או בעל תפלה עם קול נעים שאשה אוהבת לשמוע אותו, דשם אינה נגררת אחר האיש רק שאוהבת קול שירה שלו משא''כ בנד''ד השומעות נגררות אחר המשוררים כנודע.
העולה מזה דאין מי שיחלוק על דברי רבי יוסי שהוזכר בספרי דאסור לאשה לזון עיניה ולהתענין ביותר באיש שאינו בעלה. ולכן דברי האלשיך הקדוש שהזכרנו למעלה שרות נזהרה שלא להסתכל בהקוצרים דחששה שתתענין בהם, הגם דמדת חסידות הוי דלא הוה לה לחשוש בעצמה שתבא לזה, עצם הענין שחששה עבורו אמת ונכון הוא.
י) לשון החינוך בלאו ד'ולא תתורו אחרי עיניכם': ועלה בדעתי שבזה יש לפרש כוונת החינוך מצוה שפ''ז שכתב דהלאווין של ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שייכין בין בזכרים ובין בנקבות. ולכאורה תמוה דאיזה איסור של אחרי עיניכם שייך בנקבות. ויש לפרש דאסור לאשה ולבת לראות הנהגה של פריצות, כגון הנהגת הנכרים הפרוצים על חוף הים וכדומה, דראית פריצות מטמאה את הרואה. ולכן, הגם שמותר לאשה לראות אשה אחרת מחוסרת בגדים כגון בשעת שחייה, אסור לה לראות הנהגה של פריצות. וכן אסורה להסתכל בנכרית ההולכת ברחוב מחוסרת בגדים מאוד באופן שגם אצל הנכרים יש בזה משום פריצות וחוצפה. ולהנ''ל דברי החינוך מובנים עוד יותר בפשיטות. שאסור לה לזנות עיניה ולתור ולראות זכרים באופן שנמשכת אחריהם. ובזה גם היא בכלל הלאו דלא תתורו אחרי עיניכם. ונמצא שאין מצד עצם האיסור בין זכרים ולנקבות ולא כלום, דשניהם אסורים לזנות עיניהם אחרי הסוג השני. רק דאצל אנשים גם הסתכלות בעלמא מדלקת אש התאוה אצלו והוי הסתכלות גמורה, ואצל אשה סתם הסתכלות לא תפעול זאת, אבל הסתכלות עם משיכה אחר הגבר הוי ודאי הסתכלות גמורה ואסורה.
יא) ככל הנ''ל כבר כתוב בשו''ת שבט הלוי: ושוב ראיתי שכבר האריך ככל דברינו הגאון הגדול בעל שבט הלוי שליט''א, והוא בספרו ח''ה סי' קצ''ז אות ב' (והבאתי דבריו לעיל סי' י''ב אות ד') וז''ל ''בענין הסתכלות נשים באנשים, ראיתי במה שהובא באוצה''פ בשם תשורת ש''י ח''א סי' קכה ועיינתי שם שכתב שצריך לסדר סדר ישיבת נשים בבית הכנסת באופן שלא יזונו הנשים עיניהם מן האנשים. ונסתמך על דברי הספרי בילקוט שמואל רמז ק''ה 'כל האורך הזה למה (למה כל אריכות הדברים, ומישב) מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שביעות ממנו דברי רבי יהודה אמר ליה רבי יוסי א''כ עשית בנות ישראל כזונות וכו' '. ומזה דכשם שאסור לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אסור לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו ראוי לה. ור' יוסי נמוקו עמו והלכה כמותו. וראיתי באוצה''פ שהביא מהגה''ק מהרי''ט זי''ע דפקפק ע''ז שלא נשמע מעולם שיהא איסור לעשות כן בבתי כנסיות שיהיו הנשים רואות האנשים וכו' והאריך להוכיח שדברי הספרי אינם להלכה ונדחו בש''ס שלנו יע''ש''.
''ובעניותי לא צריכים לזה שדברי הספרי ודאי להלכה, שדיוקו של הגאון תשורת ש''י מלשון ר' יוסי והלא כשם וכו' הוא דיוק אמת, שמזה משמע דדבר פשוט הוא להלכה לכו''ע, ובאמת כן הוא. כי אין להכחיש שאם באמת מסתכלות לשם זנות ואישות, עוברות הנשים כמו האנשים, דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוא לאו השוה בכל שמצווין הנשים על הלאווין כמו האנשים, א''כ אין ספק שצודק התנא הקדוש ר' יוסי שגם אשה לא תזון עיניה מאיש שאינו שלה. אבל לזון עיניה הוא יותר מהבטה וראיה סתם כאשר מורה הלשון. אבל לראות סתם באנשים בלי לזון עיניהם דהיינו בלי מחשבה של אישות כמו שרואים הם כרגיל בבית הכנסת בודאי לא מצינו לאבותינו ורבותינו שחששו לזה. על כן מה שכתב הגאון תשורת ש''י היא חומרא גדולה, וצודק הגה''ק מסאטמר זי''ע בדינו אבל לא מטעמו. וזה החילוק בין אנשים לנשים, כי באנשים גם הסתכלות והבטה סתם אסורה, כי כך טבע האיש להרהר מיד אחרי האשה, ולא כן טבע האשה בהבטה סתם אם לא כשהיא מסתכלת בכוונה לזון עיניה''.
''ולמה שכתבנו צודקים דברי רבינו יהודה החסיד בס''ח סי' תדי''ר שכ' שתזהר האשה שלא תשמע קול איש, שכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת וכו'. והנה ודאי קול איש ערוה לא נמצא כן בפוסקים, דסתם קול אשה מעוררת תאוה ואין סתם קול איש מעוררת תאוה. אבל כשהיא שומעת באופן שהיא זנה עצמה מזה ונהנית מקול המעורר יצרה פשיטא דאיכא איסור, וכאשר מסיים שמכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת וכו''' עכ''ל הגאון בעל שבט הלוי.
וניכרים דברי אמת ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים. ואנו תפלה שהקב''ה יקיים בנו חכמי ישראל העומדים על המשמר ומאירים עיני ישראל ברגשי צניעות אמתיים. וחסכתי על עמלי ולא מחקתי כל האותיות הנ''ל הגם שבעיקר הדברים הכל כבר מבואר בדברי הגאון שליט''א, דיש נקודות בתוך דברי שהם כהוספה על מש''כ הגאון שליט''א, ואין שני נביאים וכו'.
וע' תרגום אסתר (ב:ז) וז''ל ''אסתר הוון קרין לה, על די הוות צניעא בביתא דמרדכי שבעין וחמש שנין, ולא חזת אפי גבר אלהן אפי מרדכי דאיתעביד לה לתורבינא''. וביאורו שאסתר נקראת אסתר מחמת צניעותה שהיתה צנועה בבית מרדכי זמן ארוך ולא יצאה לראות אנשים אחרים. וראתה רק פני מרדכי שהיה לה לאדון. ולפי הנ''ל מובן השלימות והצדקות שהיתה בהנהגה זו. (וע' לעיל סי' י''ב אות ד' - ו' שכבר הארכנו בכל זה.)
ולפ''ז ב''קנסרט'ס'' שכפי ששמעתי דרך נשים ובנות שמתרשמות מאוד ונמשכות אחרי המשוררים כמו הגברים, וכאשר המשוררים הם צעירים בני כ' עד בני ל' שהבנים והבנות נמשכים מאוד אחריהם, ודאי מצב בלתי טהור הוא מצד איסור הסתכלות וגם מצד שמיעת קול איש. וכבר זכרנו שהבנות ההולכות שם יודעות שמם וגילם של המשוררים וכל העבר שלהם (הן לטוב והן למוטב). וכל זה בא מכח משיכת הבנות אחרי המשוררים עצמם, ולא מכח אהבת עצם הזמר וכדרך אהבת האשה לשמוע חזן גדול. [ואין שום דמיון בין נד''ד להסתכלות של אשה באדם גדול או באדמו''ר חסידי או בטיש של אחד מגדולי האדמורי''ם וכדומה הגם שגם שם קשה להן להסיר עיניהן מן המראה. ששם ההתפעלות הוא רגש הקדושה ויראת הכבוד שמושכים אותם להסתכל עד שקשה להם להסיר עיניהם מהמראה, משא''כ בנד''ד הגרירה למשוררים צעירים גרירה להאדם הוא, ובלתי טהור הוא.]
יב) הערה שלישית: הסתכלות הבנות בהמשוררים, מעודד המשוררים להסתכל בהן: ולבד מאיסור הסתכלות דרך זנות מצד הנשים והבנות שביארנו יש עוד איסור הסתכלות אחרת בדבר, והוא מצד המשוררים עצמם שרואים הבנות לפניהם בצד אחד מהמחיצה וע''י שהבנות מסתכלות בהם בכליון עינים, הרי הן מעוררות המשוררים להסתכל עליהן. ונמצא שכל אשה שהולכת לשם עוברת בזה בלפני עור.
והנה אצל יוסף הצדיק כתיב ''בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור'' (בראשית מט:כב) וע' פרש''י על אתר וז''ל ''בנות צעדה עלי שור: בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם''. וכעין זה ע' בבראשית רבה פצ''ח אות י''ח דאיתא ''בנות צעדה עלי שור וגו' את מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין והיו משליכות עליו שירין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, אף על פי כן לא היה מביט בהן, אמר לו הקב''ה את לא תלית את עיניך והבטת בהן חייך שאתה נותן לבנותיך צעידה בתורה, מהו צעידה, פרשה (פרשת בנות צלפחד שהיו משבט יוסף)'' עכ''ל.
ובדרך דומה לזה מבואר באור החיים הק' שם וז''ל ''בנות צעדה, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תנחומא) שאשת פוטיפר קראה כל נשי השרים והגדולים והכניסם ליוסף לשרת לפניהם, וקבוצם והקפם היה כאצעדה זו (כמו עגיל שלא היה יכול לצאת מביניהן). עלי שור: כדי להביט בו, ואע''פ כן רוח הקודש מעידה עליו שלא הביט און, וכשם שהוא לא הסתכל בהם, כמו כן לא תשלוט עין הרע בו'' עכ''ל. וכל זה היה מדרגת יוסף הצדיק ולא מדרגת אדם בינוני. ולכן מה גדול הנסיון של הצעירים המשוררים הללו להשיב מבט על הבנות המסתכלות והמתענינות בהם, כשם שהיה ליוסף נסיון גדול להסתכל באלו שמסתכלין ומתענינין בו. ונמצא שע''י הופעת הבנות בהצגות הללו הרי הן מוסיפות אש התאוה להמשוררים, והקולר תלוי בהן. והגם שהציבור יושב בחושך וא''א להמשוררים לראות יחידים בין הציבור שיושבים בחושך, מ''מ לפני כיבוי האורות ואחרי הדלקת האורות יש די זמן להסתכלות ולקריבות הדעת הדו-צדדיות.
ואוסיף להנ''ל ידיעה נכבדה. הוא דטבע טבוע בהבריאה שאם אשה מהרהרת באיש, בזה היא יכולה לעורר ולגרום שהאיש יהרהר בה. ולכאורה הוא בבחינת כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז:יט). דהנה הגמ' דשבת (קי''ג:) מקשה ''וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר רבי אלעזר דבר חכמה ראה בה וכו' במתניתא תני דבר צניעות ראה בה וכו'' עכ''ל הגמ'. והקשה בספר בעל שם טוב (פרשת בראשית אות קמ''ח) דקושית הגמ' על בועז היתה דאין דרך איש כבועז לשאול בנערה. וע''ז לכאורה לא תירץ כלום במה שראה בה דבר חכמה או צניעות, דאכ''ז איך יוצדק בזה שישאל בנערה. [ובפשטות י''ל דאין ראוי לשאול בנערה ולהתענין בה מצד מראיתה דשקר החן וכו', אבל כאן שראה בה חכמה וצניעות ונתפעל מזה, יתכן דאין עול להתעניין בה מי היא, ומאיזה משפחה היא, ובפרט כשהוא עצמו היה צריך כעת לעזר כנגדו].
ותירץ הבעש''ט דכוונת חז''ל הוא דאם אשה מהרהרת באיש, בזה היא גורמת שגם האיש יהרהר בה, וכשאין התעוררות מצדה יתכן מאוד שלא יהרהר. ולכן כשראה בועז שהיא עסוקה בחכמה וצניעות ואינה טרודה בהרהורים, לא פחד שיבא להרהור בה, משא''כ בעלמא על האיש לשמור עצמו מהרהורי האשה ע''י שמנתק עצמו ממנה כליל, ואינו שואל ודורש אחריה כלל. ודפח''ח. ולפי דבריו הק' מובן כמה גדולה הקלקול במה שהבנות מרגישות קורבה להמשוררים. וזה מוסיף על הראשונות, שלא רק בדרך הטבע ההסתכלות שלהן מביא להסתכלות של האנשים אלא גם מחשבות שלהן מעוררות הרהורים רעים בהאנשים.
ולבד מכל הנ''ל, כבר הזכרנו בהקדמה דקרוב הדבר שגם אם עושים מבפנים מחיצה גמורה להבדיל בין אנשים ונשים, מי יכול להבטיח שמחוץ להבנין לפני התחלת ההצגה ואחרי גמר ההצגה לא יהא תערובת חמורה מאנשים ונשים בחורים עם בתולות מעירוב גדול של בני אדם שנמצאים במקום זה. והלא לימדונו חז''ל דאין אפוטרפוס לעריות, וכאשר מאות אנשים ומאות נשים עומדים בשורה ליכנס, והאוירה חגיגית עם רוח של שמחה וצהלה לקראת הבא, טבעי הוא שמסתכלים אלו על אלו באשר חסר שם כל ריח של קדושה.
יג) הערה רביעית: הפגם הגדול מצד תנועות המשוררים, והרואים לומדים להתנהג כמותם : וכל זה מצד ההסתכלות בין של הבנות ובין של המשוררים הזכרים. ולבד מכל זה ישנן עוד רעות רבות בכל מה שקורה שם המובנים למי שרגיש לעדינות הנפש היהודית, ומחמת ענינים אלו לבד הוי ההליכה לשם קלקול גדול ונורא. ראשית, ראיית התנועות המשונות שעושים המשוררים מלמד להציבור הרואים לעשות גם הם כתנועות מוזרות וגאות אלו בריקודים שבחתונות וכדומה. ותנועות אלו חסרי עדינות הם לגמרי, ואפילו נחשבים כביטויים לתאוה וגאוה גם יחד. והחמור שבכולם שיש בין התנועות דברים שמסמלים עניני עריות כהדגשת איזה חלק מהגוף. והאדם נפעל על פי פעולותיו ומושפע עמוקות ע''י שמתנהג כך (וע' ספר החינוך מצוה ט''ז). ושמעתי שלדאבונינו רואים שגם בנות קטנות [גם מהציבור של בני תורה ובמקומות שגרים שם רק יהודים חרדים לדבר ה'] רוקדות עם תנועות מוזרות דומות לאלו, והמקור לזה הוא שהמורה שלימדה אותן מוסיקה וריקוד הלכה לקנסרט'ס [או למדה אצל מורה שהלכה לקנסרט] ולמדה להתנהג כך. כן הוא כח ההשפעה שיוצאה מהצגות טמאות אלו.
והנביא ישעיה כאשר דיבר בגנות בנות ישראל של זמנו גינה אותם בעיקר עבור תנועתם בשעת ההליכה, והגאות הטמונה בתנועות אלו, וכלשונו (ישעיה ג:טז) ''ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון (שהולכות בקומה זקופה) ותלכנה נטיות גרון (נוטות גרונן אילך ואילך להראות יפין) ומשקרות עינים (לשון הבטה שמסתכלות אנא ואנא) הלוך וטפוף תלכנה (הולכות דרך גאוה בנחת כדבר הצף ע''פ המים) וברגליהם תכעסנה (הולכת במנעליים מצויירים או משמיעים קול או מוצאים בושם)'' עכ''ל. ותנועות אלו אפילו תעשה כן לא לשם גאוה, מ''מ יש ארס בהם כאשר כתבנו דהחיצוניות מעוררת הפנימיות, ותנועות אלו מאבדות מדת ההכנעה והעדינות שנטע הבורא בטבעה של בת ישראל. וע' ט''ז יו''ד סי' קצ''ח סס''ק ל''ז שמה שאשה מגבהת ידיה על צידיה דרך נשים שחצניות הוא שגינה הכתוב. וחבל שבמקום ריקוד היפה המבליט יופי נפשה של בת ישראל תלמוד לרקד ממשוררים אלו בצורה שכל כולו גסות התנועה ומבטה ריקנות ושחצניות.
יד) הערה חמישית: הפגם מצד המין של ניגון והמין זמר הנשמעים בהצגות אלו: עצם הניגונים ששרים המקהלות אלו וצורת הזמר ששומעים העם בהצגות אלו אינם ניגון וזמר יהודי המשמח את הלב ומעורר האדם להכרת האמת ולשמחת חיים אמיתית ע' רד''ק תהלים לג:ב שכתב כי כלי הניגון מעוררים הנפש החכמה ועוזרים לה, וכדכתיב בקרא שם 'הודו לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה', ומבואר שההודאה והשירה תולדות הניגון היפה והעמוק הם, שנוצר בכלי זמר. וכהאי גוונא כותב היעב''ץ בפירושו לתהלים שם וז''ל ''כי קולות ניגון הכלים מעוררים ומכינים הנפש, ומיישרים אותה לפעולה ולהשגה שיכלית'' עכ''ל. אבל שירת 'פופ' של היום יסודו בפיזור הנפש, וכל שהרעש יותר גדול, יותר מתמלא ריקנות הלב עם הרעש. ולא רק שאינה מרוממת נפש האדם אלא הוא משפיל אותה ומעורר בו תאוה ותשוקות שבלאו הכי היו שקטים ונרדמים. ואחרי עבור הזמר נרגש ריקנות גדולה, באשר מעולם לא הביא הרעש הזה מנוחת הנפש ושמחת החיים על האדם. והמבינים אומרים שזמר זה בא משפל בני אדם וגם הרבה נכרים שונאים אותו מחמת הנפש הבהמית שבו במקום רוממות נפש אדם שנרגש בשירה וזמר אמיתי, וק''ו שעלינו בני האבות והאמהות הק' לשנוא אותו ולרחק זמר כזה.
ומטעמים אלו 'ערבי שירה ' (או בשמו החדש 'ערב חסידי') הוי דבר שאינו ראוי בין לזכרים ובין לנקבות, וגם אילו היה לזכרים בלבד לא היה ראוי להם ללכת לשם ולהכניס עצמם תחת השפעה רעה זו. והעם שלא זכו להאזין לדברי גדולי התורה הולכים למקהלות אלו בלי להבין איך שהשתתפות בערב כזה משחיתה הנפש היהודי ומעוררת בו תאות שלולא שנתעורר להן מיוחד לא היו יוצאות מהכח אל הפועל. והוא רחום יכפר עון.
טו) דעת רוב פוסקים דמותר ללמוד ניגוני נכרים: ואין זה ענין כלל להמבואר בברכי יוסף או''ח סי' תק''ס ס''ק ו' שהביא מחלוקת גדולי האחרונים אם נכון לשורר פסוקים ותפילות בניגונים שלומדים מנכרים. דהמעשה רוקח פ''ח מהל' תפלה ד''ה דהנה וכו' אסר את זה, ומצד שני המהר''ם די לונזאנו בס' שתי ידות דף ק' כתב וז''ל ''וזאת היתה לי סיבה גורמת לחבר רוב שירי על ניגוני הישמעאלים וכו' וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לשי''ת על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה ואין הדין עמהם כי אין בכך כלום'' עכ''ל. וידוע שנתקבל אצל גדולים וצדיקים להתנהג לקולא בזה וכדעת השתי ידות. וכל זה אינו ענין לנד''ד. דהם דיברו על ניגונים עדינים מרוממי נפש שחידשום הנכרים וכמו הידוע כהיום הנקרא 'סימפוני' ואת זה התירו, ולא ה'פופ' והרעש שנשמעים כהיום.
[ואגב אעורר דאולי הא דהתירו שירת נכרים הוא מטעם דבאמת שורש כל הנגינות מהררי קודש הם וכדאיתא בהקדמת ס' פאת השולחן בד''ה ומצידה וכו' שכותב דבשעה שגמר הגר''א פירושו לשיר השירים אמר בתוך דבריו וז''ל ''וחכמת מוסיקא שבחה הרבה, הוא היה אומר כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלוים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה, הוא אמר כמה ניגונים וכמה מדות הביא משה רבינו ע''ה מהר סיני והשאר מורכבים'' עכ''ל. ולפ''ז כל ניגון אמיתי יסודותיו מהררי קודש דהיינו הר סיני המקודש אז בקדושת התורה.]
טז) אין להלביש פסוקים בזמר שברחבי העולם משתמשים בו לע''ז או לקריבה לעריות: והגם דמותר לנגן ניגונים שמקורם מאומות העולם וכדעת רוב הפוסקים, בכל זאת ניגונים שאצל העמים מיוחדים הם לצורך ע''ז, נפסלים הם בזה לגבוה, ואין להשתמש בהם לדברים שבקדושה. וז''ל ספר חסידים סי' רל''ח ''ולא ינגן לפניו (הכומר) זמר נעים פן ינגן הגלח (הכומר) בעבודה זרה שלו אותו נגון, וכל שמנגנים בפני ע''ז לא יעשה אותו נגון להקב''ה'' עכ''ל, והובא להלכה במ''א סי' נ''ג ס''ק ל''א וכן הורה תשו' הב''ח הישנות ס''ס קכ''ז. וכנראה הטעם בזה דמאחר דמשתמשים בו לע''ז, הרי מום בם ונטמאים לגבוה, ודומה להא דאיתא ברמב''ן (דברים טז:כא) בנוגע לאיסור נטיעת אשירה אצל המזבח וז''ל ''יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם, ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי כוכבים לטעת אילנות בפתחי בתי עבודת כוכבים שלהם וכו' '' עכ''ל.
ומצינו כזה בכמה דוכתי בשו''ע, ע' או''ח סי' י''א סע' ח' דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית משום דמאיס, ע''ש מ''ב ס''ק ל''ו ול''ז. וע' או''ח סי' קנ''ד סע' י''א שאין להדליק בבהכ''נ בנרות שמעיקרא נתנם נכרי לע''ז. וע' או''ח סי' תקפ''ו סע' ג' דשופר של בהמה שנעבדה אין להשתמש בה אפילו אם ביטלו עכו''ם דנמאס למצוה. [והא דמתיר המ''א סי' קנ''ד ס''ק י''ז לשנות בית שהתפללו בו לע''ז לבית הכנסת, היינו משום שלא עבדו להבית עצמו ולכן אינו נמאס כשאר הענינים הנזכרים. ובאחרונים איתא עוד סברא דהוי גם קידוש ה' שמקום של ע''ז נהפך למקום של עבודת ה', ע' כה''ח ס''ק פ''ב בשם שו''ת שו''מ. והא''ר באמת חולק על המ''א ולדעתו הבנין נמאס לעבודת ה'.] ולכן ניגון שהוא מיוחד לע''ז אין להשתמש בו לעניני קדושה.
ולפ''ז לא רחוקה היא לומר דה''ה סוג ניגון שאינו מיוחד לע''ז אבל בכל העולם משתמשים בו למשוך לב בני אדם לעריות, כשהם מרקדים בתערובת בדיסקוטקים שלהם, וכפי שכן היא המציאות ב''פאפ' 'ראק אנד ראל' ו'דשאז' וכדומה [שהם מין זמר שמרבים להכאות בקול גדול על התוף יותר מלנגן, ושיר עדין הוא להיפך, העיקר הוא הניגון ומלווין אותו בהכאה בתוף] נמאסת היא לגבוה עי''ז, ועוול ואיסור הוא להשתמש במין ניגון מתועב כזה לצורך גבוה – לתפלה או לנגן בהן פסוקי קודש.
ע' רש''י שמות (לח:ח) בפרשת הכיור בפסוק דמראות הצובאות שפירש דבנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות לבעליהן והביאו אותן לנדבת המשכן, והיה משה מואס בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב''ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ומבואר דאי לאו דמטרתן היה קודש, היה נכון שאין להשתמש עבור הקודש בדבר שעשוי לגירוי היצה''ר. והא דקבלו בנדבת המשכן תכשיט הנקרא כומז (שמות לה:כב) והוא כלי זהב שנתון כנגד אותו מקום וסותמו, וכמו שדרשו רבותינו כומז כאן מקום זימה ע' שבת (סד.), ע' גור אריה שם דהיינו משום שהיה עשוי להגן מפני עריות, ובכן לא היתה נמאסת למקום.
וע' תשו' אגרות משה או''ח ח''א סי' ל''א שכתב שאולם שמשתמשים בו לתועבה דעריות אסור לעשות בו מנין (בימים נוראים כאשר הציבור גדול כ''כ עד שבהכ''נ הסמוך להאולם אינו מכיל כל המתפללים). ובתוך דבריו כתב בד''ה עכ''פ חזינן וז''ל ''שבמקום שנעשים בו דברים מתועבין אינו מקום הרצוי לתפלה כלל כיון שהוא מקום שנאוי להקב''ה וכו' ואף ע''י עשרה מתפללין לא תהיה שכינה עמהם וכו' '' עכ''ל. וכן הורה הדברי חיים בהשמטות לח''ב סי' א' דאסור להתפלל במקום שעושים שם תועבות דעריות. ונראה דלפי דבריו כ''כ הוי דבר מאוס אם מקהלת של מנעימי שיר ששרים פסוקי הלל ותהלים היו עושים הצגה באולם כזה מאחר דהמקום מתועב מחמת השתמשותו והוי בכלל כי דבר ה' בזה.
וכד נחזור לנד''ד, הזמר שאנו דנים עליו הוא זמר פרוע שמשולב יד ביד עם קריבה לעריות ומשתמשים בו בכל העולם לריקוד בתערובת וקירבה הדדית, וא''כ זמר כזה מתועב ומאוס הוא אצל המקום, וצער הוא אצל גבוה שפסוקי קודש יהיו מלובשים בלבוש שק ואפר כזה. [והגם שבתשו' אגרות משה הנ''ל ד''ה והנה וכו' צידד דמותר להתפלל במקום שבעבר היה קבוע לעניני עריות, גם להדעות דמקום שנשתמש בעבר לע''ז דהוי איסורי הנאה אין להתפלל שם (והיינו לדעת תוס' מגילה ו' שמחמיר בבית שהשתמשו בו לע''ז ודלא כהמ''א הנ''ל), מ''מ גם הוא מודה דמקום שעדיין משתמשים בו לתועבות דעריות אסור בהחלט להתפלל שם דמאוס הוא מחמת תשמישו לצרכי עריות וכמו שהעתקתי לעיל. ורק כאשר הפסיקו מלהשתמש בהבית לע''ז או לעריות, בזה דעתו נוטה להקל בעריות מבע''ז. ואין זה נוגע לנד''ד דהוי כעדיין משתמשים בהניגון לתועבה דעריות, דגם היום ברחבי העולם זמר זה מיוחד לקריבה לעריות, ובזה גם להאג''מ יש איסור.] ולפ''ז יש עוד יסוד הלכתי להתנגד מחמתו להמין זמר ששומעים בערבי שירה הנקראים 'ערב חסידי' דהוי בכלל 'כי דבר ה' בזה' וכמו שנתבאר.
יז) הערה ששית: האיסור של ''עשאוני בניך ככינור'' כשמשוררים פסוקים להנאת השיר בלבד: ולבד מהחסרונות הנזכרים, יש עוד נקודה שצריכים להזכיר. והוא שטבעי הוא שבקנסרט'ס כאלו משתמשים ומשמיעים כמה פסוקים וחלקי תפלה לצורך זמר גם כאשר ברור שלא יתעוררו השומעים להרגיש מתיקות הפסוק או התפלה ע''י הזמר. והגם שמקובל בעולם שמותר לעשות שירים שבהם משוררים פסוקים וכו' וגם להקליט אותם לאלפים, יש להצדיק זה רק כאשר השיר והזמר מוסיף להרגשת הענין, ומוציאים בזה רגש ועומק הפסוק מהכוח אל הפועל. וכן הוא לרוב בניגונים הידועים בשם ''רגש'' וניגוני בעלזא ועוד, שהניגון מוסיף במתיקות ודביקות האדם לכוונת המילים של הפסוק. משא''כ כאשר תועלת השיר והזמר אינו אלא השיר והזמר עצמו, שאותו אוהבים השומעים לשמוע, ורק מרכיבים אותו על פסוק או תפלה כדי ליתן ערך וחשיבות להשיר והזמר ההוא, בזה הרי האדם מוציא קדשים לחוץ ומתנהג בדברי תורה כאילו הם חולין.
ואיסור זה מבואר בגדולי הפוסקים בסוף הל' ת''ב. דז''ל המ''א סי' תק''ס ס''ק י' בשם ליקוטי מהרי''ל ''שלא כדין הוא שמשוררים במשתה אודך כי עניתני וכי האי גוונא כמה פיוטים לשמחת הריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר'' עכ''ל, והוזכר במ''ב שם ס''ק י''ד. וכעין זה מבואר בלשון הט''ז או''ח סי' תק''ס ס''ק ה' וז''ל ''ובהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכל שכן שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת וע''ז אמרו בניך עשאוני ככנור וכו' '' עכ''ל. ובפרט הדבר כן בשירים המיוסדים על פסוקים הרחוקים מלעורר רגש באדם. וכן יש פסוקים שבעצם בכוחם לעורר לאהבת ה' או לאהבת התורה וכו' אבל לא בתלבושת של ניגון זה, שאינו מתאים כלל לרוח הפסוק.
והט''ז הזכיר שמותר לשורר פסוקים כדי להזכיר חסדי ה' משא''כ אלו המשוררים קדיש פשוט להט''ז שאין כוונתם בזה להתעורר מהענינים הקדושים שנזכרים בקדיש, ורק מאהבת הזמר שקבוע על קדיש משוררים הניגון יחד עם המילים, ונמצא שמוציאים המילים לצורך הזמר ולא שהזמר בא לצורך הבנת והרגשת המילים. והוא אסור דמוציא קודש לחול. ושוב כותב דכ''ש דהוי עון פלילי כאשר עושים ליצנות בחלקי פסוקים ועושים מהם שחוק וצחוק. והבחינה הראשונה שכותב הט''ז ודאי שייכת ונוהגת בכל החומר בהני קנסרט'ס, דידוע שמכמה ניגונים אין אף אחד מהשומעים יוצא מחוזק בבטחונו או באמונתו מכח הפסוקים שמשוררים בשיר הזה, שאין בו הכח ואין זו תכליתו להלהיב הלב ורגשי הקודש שבעומק נפש היהודי. וגם קרוב הדבר שיש בו גם מבחינה השנית, שכמה פעמים הפסוקים נקרעים לקרעים קרעים בכדי להתאימם להשיר והזמר. וכמה רחוק הוא דבר זה מהנהגה מכובדת עם דברי תורה ותפלה.
ומקור דברי המ''א בשם המהרי''ל והט''ז שאסור להוציא דברי תורה לחולין גם אם אינו דרך ליצנות, רק שמשורר אך ורק לצורך השיר ולא בכדי להזכיר חסדי ה' או להתפלל אליו דרך שירה, המקור הוא מגמ' סנהדרין (קא.) ''תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר [נקט שה''ש דהגם דנקרא שיר אסור לעשותו זמר, וק''ו שאר חלקי תנ''ך דלא נקראו שיר – כן מבואר בפרש''י] והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו [פרש''י – במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה] מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב''ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים, אמר לה [הקב''ה להתורה] בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות חג בחג'' עכ''ל. דהיינו שהתורה חוגרת שק על שנעשתה כמו כלי זמר וכינור שמשתמשים בו לשמח בני אדם ולא לצורך הכלי עצמו. וממה שלא ענתה התורה להקב''ה שישירו פסוקים בדרך כבוד ולא דרך ליצנות, מבואר דכל שכוונתו רק להניגון ואינו מעוניין להתעורר מהמילים עצמם, בכלל עשאוני בניך ככינור הוא. ועוד הוסיפה התורה דמצד איסורא דביטול תורה הוה להו להתעסק בשעת הסעודה בהלכות חג בחג .
והאיסור ד'עשאוני בניך ככינור' שייך לא רק על תורה שבכתב אלא גם על תורה שבעל פה, כמו שרואים מהט''ז שצווח על מה שמשתמשים במלים של קדיש לשחוק. וכן מבואר מדברי הספר חסידים שנזכיר בריש אות י''ח שהשר מאמרים מהתלמוד כדי שלא ישכחם מותר, הא לאו הכי ששר אותם רק להנאת הזמר אסור. וע' שו''ת אג''מ יו''ד ח''ב סי' קמ''ב שכתב דגם ברכות ותפלות בכלל דברי תורה הן וז''ל ''ואפשר שאיסור דמין זמר הוא גם על ברכות דג''כ הם דברי תורה כמפורש בשבת דף קט''ו דברכות הם דברי תורה שבעל פה, ואף על דברי תורה שבעל פה נמי מסתבר שהוא כמו פסוקי תורה שבכתב לענין איסור זה שעשאוני ככנור דמאי שנא'' עכ''ל.
יח) מותר לשורר פסוקים כדי לחזק האמונה מתוכן של הפסוק: ומבואר מדברי רש''י שהזכרנו כמו שמבואר בדברי הט''ז, שהאיסור הוי כאשר משתמש בפסוקי התורה לשמח עצמו או אחרים, אבל כאשר מזמר או משורר פסוקים ותפלות כדי להתעורר מהם אין בזה איסור, והגם שנהנה גם מעריבות הניגון אין בזה איסור דסוף סוף אינו משורר הפסוקים לבטלה. וכזה יש ללמוד מדברי הספר חסידים סי' רל''ח שכתב וז''ל ''אבל אם יש חרוזות מפסוק ותלמוד והוא מנגנם כדי שיזכרם ולא ישכחם אע''פ שהתינוק שותק ונהנה מותר''. הרי לן דכל דהוי לתועלת של תורה לא איכפת לן במה שנהנה גם הנאה צדדית וכההיא דמשתיק בו את התינוק.
[והיד רמה בסנהדרין שם מסתפק בזה בנוגע לשיר השירים, וז''ל ''הקורא פסוק משה''ש ועושה אותו כמין זמר אפילו לשורר בו להקב''ה [אסור] שלא ניתן אלא לקרותו בטעמים שבו ולא דרך זמר, ויש לפרש דהני מילי מאן דקרי ליה דרך שחוק אבל מאן דמכוין לשבוחי ביה לקב''ה דרך ניגון שפיר דמי ומילתא צריכא עיונא'' עכ''ל. ונראה דרק בנוגע לשה''ש מסתפק דאולי חל עליו איסור מיוחד, דאולי מדהוי קודש קדשים חייבים לקרותו רק בטעמיו ולא בניגון אחר, וע' בס' מרגליות הים שם שמביא מהזוהר תרומה עמ' קמג. דמשמע באמת כן דהוא דין מיוחד בשה''ש ודלא כרש''י.]
וכמבואר ברש''י וספר חסידים הנ''ל כן כתב לדינא בשדי חמד אסיפת דברים מערכת ז' אות י''ב ד''ה וגזרו שלא לנגן וכו' בשם ספר שמן משחה, ואף הפריז על המדה והתיר גם באינו מכוון לתועלת מהפסוקים כלל ורק משורר בדרך כבוד ולא דרך ליצנות. ע''ש שהביא לשון המ''א בשם המהרי''ל ואח''כ כתב וז''ל ''ופעם אחת בסעודת ברית מילה התחיל החזן לנגן פסוק אודך כי וכו' ואחד מן החכמים המסובים גער בו והשתיקו עפ''י דברי המ''א הנ''ל, והרב שמן המשחה סי' ס''ה הוכיח מדברי הראשונים דמותר לנגן פסוקים דרך שבח והודאה להשי''ת, ואותה שאמרו התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך ככינור היינו בעושים כן דרך שחוק והיתול, אבל כשאומרים דרך שבח והודאה ובטעמים של המקרא שפיר דמי, ואמר דבכי האי גוונא גם מוהרי''ל מודה דשרי וכו''' עכ''ל. [ומש''כ ובטעמים של המקרא לכאורה אין כוונתו להטעמים והנגינות של קריאת התורה, רק כוונתו שהשיר ששרים בו הפסוק מתאים להמקרא, ומדגיש מה שצריך הדגשה בהמקרא.].
ודברי השמן המשחה אינם ברורים. דכבר הוכחנו מהמהרי''ל והט''ז ומהגמ' דסנהדרין דאפילו אינו משורר הפסוקים דרך היתול ושחוק רק בדרך ארץ, אבל כוונתו רק לתועלת הניגון ולא לשים לב כלל להמלות הקדושות, נמצא שמוציא הדברי תורה לבטלה וגם זה בזיון התורה הוא ואין לזה שום היתר, ומה שהזכירו דרך ליצנות והיתול הוא משום דאז העוול הוי בכפליים. אולם עצם ההוראה של בעל שמן המשחה שמותר בברית מילה לשורר אודך כי ענינתני וכדומה, יתכן מאוד שבסעודת מצוה כזו מכוונים להודות לה', ולכן הוראתו נכונה. ובאנו רק לעורר על טעמו ונמוקו שאינו מדויק.
וכן כתב בשו''ת להורות נתן ח''ד סי' מ''ה שיש להקל כל שמכווין גם להתעוררות ויש תועלת במה שמשוררים הפסוק או המאמר חז''ל ע''ש שהאריך בזה. וע' שו''ת אגרות משה יו''ד ח''ב סי' קמ''ב שנתקשה במנהג העולם גם מדור הקודם לעשות טייפ'ס עם פסוקים ותמה דהרי עוברים בעשאוני בניך ככינור. ולהנ''ל ניחא דעיקר כוונת יצירת השירים הוי להוסיף בכוונת ובהרגשת האדם בהפסוק ההוא ובכל כה''ג אין בזה איסור. וכנראה הגאון בעל אג''מ ס''ל דבני אדם שומעים הטייפ'ס או שרים אח''כ השירים ההם בפה רק להנאת הניגון ולא בכוונה להתעורר מהמלים כלל. ובעצם אין זה מוכח די''ל שנשמת ישראל נהנה משיר כמו אודך כי עניתני לא רק מצד הניגון אלא גם מצד תוכן המלים שפונה באמונה לה' ומודה לו על כל מה שעבר עליו.
וכמובן יש ניגונים שמעוררים לשמחה והם ניגונים הראוים לפסוקי שיר ושבח, ומאידך יש ניגונים המעוררים לתחנונים והם הראוים לתפלות ובקשות. וכן איתא בספר חסידים אות קנ''ח שכתב בתוך דבריו וז''ל ''וכשתתפלל אמור אותו באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה, וימשוך לבך אחר מוצא פיך, לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה וגילה'' עכ''ל.
יט) ביאור החטא של דוד המלך במה שאמר ''זמירות היו לי חוקיך'': ועפ''י הנ''ל יובן היטב לשון הגמ' סוטה (לה.) ''דרש רבא מפני מה נענש דוד (שמת עוזא על ידו) מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חקיך בבית מגורי (תהלים קיט:נד), אמר לו הקב''ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת וכו''' עכ''ל הגמ'. וע''ש בפרש''י ד''ה זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני'' עכ''ל.
ועומק הכוונה בזה, דודאי לימוד התורה משמח לב האדם והם לו לשעשועי נפשו וכדכתיב לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי (תהלים קיט:צב) וע' הקדמת ס' אגלי טל שמאריך בזה. איברא השמחה והשעשועים צריכים להיות תוצאה מהדביקות והעסק בתורה (ועצם הדבקות צריכה להיות באימה ויראה וכנתינתה בסיני), ואז השמחה היא כלי עבור האדם להיות עוד יותר דבוק לתורה ולאהוב התורה עוד יותר, ובזה השמחה והשעשוע הם תועלת להתורה. אבל אצל דוד המלך ע''ה הטענה נגדו היתה שבעת צרותיו ברח להתורה כדי שהשמחה והשעשוע של התורה תחיה נפשו, ונמצא שהשמחה של הלימוד והשעשוע שהשתעשע בתורה היו אצלו הקדמה לתורה ולא תוצאה מלימוד התורה וע''י שמחת התורה קיוה לשפר מצב הרוח שלו, והוא שימוש בתורה לתועלת עצמו וקצת הורדת התורה מקדושתה. ובכך נענש שברחה התורה ממנו במקצת ושכח דבר שכל תינוק יודע אותו והוא שהארון נישא דוקא על הכתף ולא מרכיבים אותו בעגלה. [ומאחר שהיה חסר בזה הגישה של יראה ואימה שצריך להיות תמיד להתורה נאמר לו ''תורה דכתיב בה התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות''. דזכרון התורה הוא מכח גודל היראה והחשיבות שמחשיב האדם את התורה שזוכה ללמוד.]
והן הן יסוד הדברים שכתב המ''א והט''ז שאסור להשתמש בדברי תורה לצורך תענוג וזמר ולא לשם לימוד. ואצל אדוננו דוד המלך היתה טענה שאפילו ללמוד כדי לשמח לבו מהלימוד גופא הוי פגם בשלמות התורה הגם דבעלמא קי''ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ויתכן דאצל אדם אחר שאינו בדרגת דוד לא היתה תביעה עליו אם היה בורח מצרותיו לדברי תורה להחיות בהם את נפשו. ובעצם לא מצאנו פוסקים שיזהירו שלא לקרות לדברי תורה זמירות. ועוד דהרי פסוק זה של זמירות היו לי חוקיך וכו' נאמר בפה מלא ע''י כל אדם האומר תהלים קי''ט, ואם יש באמירתו חטא איך יתכן שהוא חלק מפרקי תהלים הנאמרים בפה. איברא לשורר פסוקים בלי לכוון כוונת הפסוק כלל רק לעשות ממנו זמר ודאי וודאי יש בזה הטענה של זמירות היו לי חוקיך פי אלף ממה שהיה אצל אדוננו דוד וגם עובר בזה משום עשאוני בניך ככינור.
כ) מותר לאדם להרגיש נעימות התורה שהיא לו כזמר וכשעשוע: והנה בגליון הש''ס להגרע''א בסוטה שם ציין לגמ' דעירובין (יח:) ולמהרש''א שם. וז''ל הגמ' ''ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב שנאמר (איוב לה:י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה'' ופרש''י ''ולא אמר איה אלוה עושי - לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב [ולא יצטרך להתאונן כן] מי שנותן זמירות או תורה בלילה, ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק'' עכ''ל. ובגמ' זו התורה נקראת זמר ואעפ''כ אמרו כן בתורת שבח, ולכאורה יש בזה סתירה לההיא דסוטה. ולזה כתב המהרש''א וז''ל ''ובפרק אלו נאמרין אמרינן דדוד נענש מפני שקרא לתורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חוקך וגו' ויש ליישב דהכא בלילה קראן זמירות ע''ש שנשמעין בה בקול למרחוק כזמירות הללו וק''ל'' עכ''ל.
ולכאורה דוחק הוא ליישב הענין כן, דלכאורה כל קול הנאמר בכוח נשמע בלילה למרחוק ואין זו סגולה מיוחדת של זמר. ובאיכה (א:ב) כתיב בכו תבכה בלילה וגם שם מפרש הנתיבות בפי' שהבכיה בלילה נשמעת למרחוק הגם שאין בבכיה יותר קול מדיבור בעלמא. ולפי דברינו דלעיל לכאורה מיושב בפשיטות. דודאי תורה היא שעשוע וזמר ודבר המשמח לב האדם. ומי שקורא לתורה שעשועיו או שיאמר שאוהב דברי תורה כמו זמר אין שום עוול בכפיו. ורק שם אצל דוד שהשתמש בזמר של תורה לתועלת עצמו והחשיבו כדבר שאפשר לשפר רוחו בו ונמצא שהשמחה לא באה לעזור להתורה אלא להיפך התורה היתה במצב ההוא עזר עבורו להגיע לשמחה, בזה מצא הקב''ה חסרון בהכרת גדלות התורה.
כא) החילוק בין 'ערבי שירה ' והמקהלות ששר בהם החזן ר' יוסלה רוזנבלט ז''ל: עכ''פ בנוגע לקנסרט'ס של משוררים צעירים שהשירה והזמר שלהם הוא המושך הציבור לבא ואין שום משיכה מצד הפסוקים או התפלות עצמם, פשוט דהוא בכלל עשאוני בניך ככינור. ואין זה דומה כלל לחזן מובהק כמו החזן ר' יוסלה רזנבלט ז''ל שג''כ היה משורר במקהלות. דהוא היה מזמר בכל לבו נוסח תפלה והשומעים היו מתלהבים ממנו מאוד ולמדו ממנו להבין ערך התפלות ההם, וגם היו שלמדו ממנו להתפלל לפני העמוד באותו נוסח כמו שהוא היה מתפלל, ולכל זה היתה תועלת עצומה. ואומרים בשם הגה''ק ר' אהרן מבעלזא זצ''ל שרצה לשכור את ר' יוסלי עבור בעלזא באמרו שבהשירה שלו הוא כאילו מוסיף פירוש רש''י להסידור. וחלילה לדמות הריקנות והגירוי שקורה בהקנסרט'ס של המשוררים של ימינו להקדושה והנעימות שיצאה ממקהלות של אנשים יראים ושלמים שיראת ה' היה נסוך על פניהם ועל כל תנועה שלהם.
כב) טייפס עם ניגונים מהסוג הישן ולהבדיל מהסוג החדש: והא דאין גדולי ישראל צועקים כמו כן על הטייפס עם פסוקים ותפילות שנמצאים כהיום לרוב, הוא משני פנים. ראשית כל, הרבה מהניגונים מלהיבים השומעים להתעורר לתוכן הדברים, ויש להניח שגם הרבה מהשומעים שיר על טייפס כאלו שומעים אותם ברצון ובכוונה להתעורר מתוכן הדברים. ולפ''ז באמת אין הצדקה למה שיש מהם שמשמיעים פסוקים עם נגונים שאינם נותנים נשמה להפסוק ובודאי אין התעוררות דקדושה ע''י שמיעת הטייפ. אולם עוד שנית י''ל דאין לדמות מכונה שמוציאה דברי תורה לבטלה לפה האדם שעושה כן. דאין דיבור של מכונה נחשב לדיבור וברכותיה אינן ברכות, וא''כ כאשר מכונה שרה פסוק אין זה כאילו קוראים פסוק שלא לצורך הפסוק ועושים אותו כינור.
וכזה ראיתי בשו''ת להורות נתן ח''ד סי' מ''ו ס''ק ד' שרצה לצדד כן, אלא דמביא משו''ת מנחת אלעזר ח''ג סי' כ''ה שנסתפק אם מותר להשמיע מתוך כלי תפלות שבהם מזכירים שם שמים. וכתב דמה שאמרו בנדרים (ז:) השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, לא שייך בזה כיון שאינו שומע מפי אדם אלא מתוך כלי. אבל מה שאמרו שם שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה וכו' שייך גם בכהאי גוונא, כיון דאיכא עכ''פ הזכרת השם עיי''ש. ועפ''ז מעורר בעל שו''ת להורות נתן דאולי כ''כ יש ביזוי לדברי תורה כאשר מכונה משמיעה פסוקים בכדי. איברא ע' בשו''ת אג''מ יו''ד ח''ב סי' קמ''ב שכתב בתוך דבריו ''ואפשר כיון שעכ''פ האדם בעצמו אינו מזמר ליכא איסור זה אף שהאדם גרם לזה שיהיה כעין זמר ע''י הטייפ רעקארדער וזהו אולי הטעם שהרבה מקילין בזה שמשמיעין בטייפ רעקארדערס. וכן היה בדור שלפנינו בהטבלאות שקורין רעקארדס שהיו עניני נגינה גם בפסוקים ומשמיעים בגרמאפאן ולא מיחו בידם חכמי הדור שלפנינו'' עכ''ל האג''מ.
וכל זה כתבנו רק להצדיק הענין קצת. אבל באמת כל זה דוחק, ופשטות הדברים שגם זה בכלל עשאוני בניך ככינור, שמשתמשים בתורה לצורך גשמי בעלמא. וע''כ נכון מאוד שלא לשמוע ושלא להשמיע טייפס עם הניגונים החדשים אם הם מסוג כזה שפשוט אין מהם שום התעוררות ואילו היה זה שירה בפה היה פשוט שיש בו משום עשאוני בניך ככינור,והלואי שלא היו מייצרים טייפ'ס אלו מעיקרא. אבל טייפס כאלו שהאדם המתבונן מתעורר על ידו לאהבת ה' ולאהבת התורה אין בו משום איסורא דעשאוני בניך ככינור וכנ''ל.
כג) חילול השם שנגרם ע''י 'ערבי שירה' הללו אצל החילונים והרחוקים: ולבד מכל אריכות הדברים יש בזה עוד נקודה חשובה שחייבים לעורר – והוא החילול השם הנורא שיש בדבר. דהנה הראוני איך שכותבי העתים דתיים ולא דתיים כותבים בתמהון על 'ערבי שירה ' או 'ערב חסידי' שהלכו לראות. ותמהים דאיך יתכן דבר כזה שחרדים ישוררו באותו אופן ובאותן התנועות כמו הפחותים שבאומות, ולא עוד אלא ילבישו הזמר הפרוע הזה לפסוקים הבאים מכתבי הקודש. ואצלם זה מילתא דתמיה דאיך יתכן שאנו מכניסים מקראי קודש לתוך הבוץ. והציבור החרדי בגודל תמימותם אינם יודעים דרכם של פחותי העם בהדיסקוטקים שלהם, ששם שרים ורוקדים בתערובות אלו הניגונים ע''י אלו הכלי זמר ועם אלו התנועות והצעקות ששומעים ורואים ב'ערבי שירה '. אבל אצל הרחוקים קצת ששפיר יודעים מה קורה בדיסקוטקים הוא חילול ה' נורא שחרדים ודתיים יתעסקו ויתעניינו במין זמר שפל כזה הנקרא ''ראק אנד רול'' ומתאחדים עם ה'ביטעלס' ודלת העם. ושנית, שאנו מטמאים כתבי הקודש בזה שאנו משוררים פסוקים במין שירה וזמר כזה. ויהי רצון שרוח חדשה תעבור על הארץ וילמדו תועים בינה להבין מה נחשב שיר וזמר קודש ומה רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב.
כד) הערה שביעית, האיסור לנגן בזמן הזה בכלי זמר מצד זכר לחורבן: ועוד נשאר נקודה שעלינו לברר, ואותה הזכירו גדולי ישראל בהכרוזים שנדפסו להלן בסוף המאמר. והוא איסורא דשמיעת כלי שיר מטעם זכר לחורבן לבד מבסעודת מצוה או כדי להרגיע ולהשקט העצבים (שהוא צורך של הרבה מבנ''י אחרי הצרות שעברו על עם ישראל לפני כששים שנה והשאיר אחריו עצבים מתוחים גם אצל בני בניהם) כאשר נבאר להלן בע''ה. משא''כ תיקון 'ערבי שירה ' שכל כולו כמו יום שירה המונית, אין לך פגיעה בחובת זכר לחורבן יותר מזה.
כה) דעה ראשונה: שירה בכלי אסורה בכל אופן, ושירה בפה אסורה רק על היין או בקביעות: הנה באו''ח סי' תק''ס סע' ג' איתא בשם הרמב''ם פ''ה דתענית הי''ד ''וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם (ואסור אפילו בלי יין לדעה זו – מ''ב) ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו שיר בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב''ה על היין'' ומוסיף הרמ''א ''וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי'' עכ''ל. ומבואר דעת המחבר דבכלי שיר אסור אפילו שלא על היין לבד מלצורך מצוה, ושירה בפה אסורה כשהוא על היין אא''כ הוא לזכרון חסדי ה' כמו בסעודת הודאה וק''ו לצורך מצוה. וע' שו''ת שבט הלוי ח''ב א' סי' נ''ז שמדיוק לשון הרמב''ם והשו''ע שכתבו ''כל כלי זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם'' אסר עלינו הרמב''ם להשתמש גם בכלי שאינו מיוחד לכך כמו רקורדער.
כו) דעה שניה: שירה בין בכלי ובין בפה אסור רק על היין או בקביעות: ועל ריש דברי המחבר שבכלי שיר אסור בכל ענין (לבד מלצורך מצוה) העיר הרמ''א וז''ל ''ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה'' (טור). והיא דעת תוס' גיטין (ז.) ד''ה זמרא וכו'. והיינו דלדעתם כלי שיר ושירה בפה אסורים רק בקביעות או על היין, אבל מפעם לפעם ולא על היין אין שום איסור אפילו בכלי שיר. וע' בשעה''צ שם ס''ק כ''ג שהביא בשם הגהות הרמ''א שעל המרדכי גיטין דף ז' שכתב דרק במשתה שיש בה שתית יין ולא אכילה הוא דהוי דרך עכו''ם ונכלל בקרא (הושע ט:א) דאל תשמח ישראל אל גיל כעמים ואסור, משא''כ משתה שיש בה אכילה וגם שתית יין לא נקרא ''זמרא על היין'' ולדעת הרמ''א בין כלי זמר ובין שירה בפה מותר.
כז) דעה שלישית: שירה בין בכלי ובין בפה אסורים (שלא במקום מצוה) גם שלא על היין: ולדינא נקט המ''א דלא כדעת המחבר ולא כדעת הרמ''א אלא כדעת הב''ח בשם תשובת הרמב''ם שיותר חמורה מדעתם. והוא, דבין שירה בכלי ובין שירה בפה אסורים גם שלא על היין. וכן נקט המ''ב שם ס''ק י''ג לדינא וז''ל ''וב''ח פסק דאפילו בלא יין ג''כ אסור דאמרינן בגמ' (סוטה מח.) דוקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם אבל דגרדאי אסור שהוא לשחוק בעלמא, וע''כ נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות בהן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין וכו''' עכ''ל. [וס''ל דמוחין בהמיקל כהמחבר וק''ו במאן דנוהג כהרמ''א, ומ''מ אין כופין מי שסומך על דברי הרמ''א ומיקל כדבריו, ע' שעה''צ ס''ק כ''ג.]
וע' אג''מ או''ח ח''א סי' קס''ו ד''ה היוצא וכו' שמיישב הערת הב''ח מגמ' דסוטה (מח.) להשיטות המקילות וז''ל ''דכיון שלעולם מזמרין בעת מלאכתן לשחוק, הוא כרגיל בכך בשעת שכיבה וקימה שאסור, דמאי שנא באיזה זמן הוא הרגילות'' עכ''ל. ונראה דהב''ח והפוסקים דאזלי בשיטתיה לא הבינו שיהודי השומע שירה זו נמצא בעצמו בתוך העבודה ושומעו דבר יום ביומו. ולהבנתם מיירי ביהודי שהולך מפעם לפעם לשמוע שירת מושכי ספינות או שירת הגרדאים ולכן אינו בגדר קביעות.
כח) סיכום השיטות - מתי נוהג איסור שירה בכלי ואיסור שירה בפה: לסיכום הדברים נמצא שיש ג' שיטות. להרמ''א איסור דכלי שיר ושירה בפה הוי רק על היין או בקביעות שמשכים ומעריב עם הזמר. לדעת המחבר כלי שיר אסור גם בלי שתיית יין ושלא בקביעות אבל שירה בפה אסורה רק על היין. ולדעת הב''ח בין שירה בכלי ובין שירה בפה אסורים בעלמא גם בלי שתית יין וגם בלי קביעות. ולדעת השבט הלוי ח''ו סי' ס''ט העיקר לדינא כהרמ''א, ולדעת האג''מ או''ח ח''א סי' קס''ו העיקר לדינא כהמחבר, ולדעת המ''ב קי''ל להחמיר כדעת הב''ח.
כט) שמחה יתירה אסורה לכו''ע דהוי כמו על משתה יין: ודע דגם לדעת הרמ''א המיקל מכולם ולדידיה אין איסור אלא בשירה על היין מ''מ יש איסור בשירה יתירה וכלשון התוס' גיטין שם שממנו נובעת הוראת הרמ''א ''זמרא מנא לן דאסור: פי' בקונטרס לשורר בבית המשתאות, וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין, וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר, ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה'' עכ''ל. ומבואר ששמחה יתירה שמתענג טובא כמו המשכים והמעריב עם הזמר וכיוצא באלו ראוי להחמיר גם לדעת התוספות.
וע' אג''מ או''ח ח''א סי' קס''ו ד''ה בדבר וכו' דביאר דשמחה יתירה הוי בדרגא חדא עם שירה על משתה יין, ולכן אסור בין שירה בכלי ובין שירה בפה. לבד מלצורך מצוה דשרי אז גם שמחה יתירה וכמבואר מלשון התוס'. ומ''מ כבר העיר המ''א סי' תק''ס ס''ק י''א דהגם דחתונה הוי ודאי צורך מצוה ומותר בה שמחה בכלי זמר מ''מ אין לשמוח בה שמחה שלימה ביותר. ולכאורה הטעם בזה משום דאסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה. ומקור דבריו בגמ' דברכות (ל:) בר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנוה לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו וכו' ומיד אחר זה מביא הגמ' ההיא דאסור לאדם למלאות פיו וכו' ע''ש.
ל) התמיה איך מתירים שירה בפה וק''ו שירה בכלי בזמן הזה: ולכאורה לפ''ז לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל הטייפ'ס והניגונים שנמצאים כהיום לרוב. דאיך לא נעבור בהן בגזירה שלא לנגן בכלי שיר. וגם אם ננקוט דאין הנשמע ממכונה בכלל שמחה יתירה, מ''מ לדינא נקטו הפוסקים כדעת המחבר דכלי שיר אסור גם בלי יין [והטייפ מוציא הזמר של כלי שיר שקלט ובודאי נחשב ככלי זמר, ובפרט דהזכרנו למעלה בשם השבט הלוי דכלי זמר כולל גם כלי שאינו מיוחד לזמר] ובפרט תמוה דהרי נקטו הפוסקים כדעת הב''ח דאפילו שירה בפה אסור גם שלא על היין.
והגאון בעל אגרות משה או''ח ח''א סי' קס''ו ס''ל דהעיקר לדינא כהמחבר דזמרא דמנא אסור גם בלי שתיית יין ושירה בפה מותר בלי יין, ורק דיש לבעל נפש להחמיר כדעת הב''ח ולאסור גם שירה בפה שלא על היין אבל מעיקר הדין אין ההלכה כדעת הב''ח. וא''כ גם לדידיה הטייפ'ס שהם שירה בכלי הוי לן לאסור. וע''ש בסוף התשו' שכתב דשירה בראדיו דינו תלוי במה שנקלט. ואם נקלט שירה בפה מותר לשומעו ואם כלי שיר אסור. [ותמוה קצת שהתיר לכתחילה לשמוע שירה בפה בראדיו דהא כתב למעלה דבעל נפש יחמיר לצאת דעת הב''ח. וצ''ל דכתב כן מעיקר הדין ואה''נ יש לבעל נפש להחמיר. וגם ופשוט דכל דבריו הוי בלי ליכנס להטומאה שנמצאת ברדיו של היום, שלא עליה דיבר האג''מ בתשו' שנכתבה לפני מ''ו שנה בשנת תשי''ח.]
לא) לצורך מצוה או לרפואת חולי העצבים יש מקום להתיר אפילו שירה בכלי: ותשובה להאי תמיה היא דס''ל לכמה גדולי הפוסקים דכמו שמותר שירה בפה או אפילו בכלי לצורך מצוה כ''כ יש להתיר איסור זה לצורך רפואה. וכהיום אחרי הצרות הנוראות שעברו על רבבות אלפי ישראל, העצבים של הציבור שהם בניהם או בני בניהם של אלו שסבלו יסורי מוות מתוחים מאוד ויש צורך גדול להתיר שמיעת זמר לכה''פ שלא על היין וכדעת רש''י ותוספות והרמ''א דנקט כותייהו. ע' תשו' מהרש''ג ח''ב סי' קנ''ה ושו''ת שבט הלוי ח''ו סי' ס''ט ד''ה ולמעשה וכו' דיש צורך גדול להתיר לכה''פ זה, ושוב כתב כן בשו''ת שבט הלוי ח''ח סי' קכ''ז אות ב'. וע' בתשו' להורות נתן ח''ד סי' מ''ו שנקט לימוד זכות אחר. והוא שאם אין טייפס עם זמירות ישמעו ההמון עם שירה ברדיו עם כל השפלות והנבול פה ששומעים בו כהיום. וע''ש שמסמיך עצמו על מכתב מהח''ס שיש לדון ולהקל ע''פ חשבון כזה. ושוב ציין לי אחד מש''כ בס' אום אני חומה סי' רמ''ב (עמוד תט''ו) אחרי שהזכיר האג''מ הנ''ל דלכל דבר מצוה מותר, הוסיף וז''ל ''ולפי זה יש לומר דהאידנא דהוא שלא לבא לכלל כעס ולחינוך הבנים וכו' הוי בכלל מצוה ולהכי שרי'' עכ''ל.
לב) נראה דאין להתיר שירה בכלי בכדי להתעורר מהפסוק או התפלה: והנה בתוך דבריו כתב הגאון בעל שבט הלוי בתשו' ח''ו סי' ס''ט וז''ל ''שיר שמשמיעים זמר קודש וזמר מצוה לעורר הלבבות וכו' י''ל שבגדר מצוה הוא וכו''' עכ''ל, ור''ל דמותר עבורו גם שירה בכלי. ונדמה לי דלשון המחבר מורה לא כן. דהא בסי' תק''ס סע' ג' כתב המחבר ''ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאה וזכרון חסדי הקב''ה על היין'' ומבואר דנהגו בשירה בפה על היין לזמר ולהודות לחסדי הקב''ה, אבל לצורך זה עדיין לא הותר שירה בכלי, הגם שודאי שרו פסוקי הלל ומזמורי תהלים להתעורר על ידן.
וכן מוכח מהרמ''א שהוסיף מיד אחר זה ''וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי''. ואם כדברי השבט הלוי דשבח ותשבחות בכלל צורך מצוה הן ומותר גם שירה בכלי למה לו להרמ''א להזכיר שלצורך מצוה מותר, הלא הן הן הדברים שהזכיר המחבר. וגם למה הזכיר המצוה הגדולה של שמחת חתן וכלה אחרי שכבר הוזכר שירות ותשבחות. ולכאורה מכל זה מוכח דדברי שבח והודאה אינם בכלל צורך מצוה, ולא הותר לצרכם אלא שירה בפה. וכן מבואר מדברי המ''מ פ''ה מהל' תענית ה''ד וז''ל ''וכבר נהגו כל ישראל וכו' כן כתב רבינו האי גאון ז''ל האי דאמרינן זמרא דפומא אסיר ה''מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו, אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב''ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתנות ובבית משתאות בקול נגינות ובקול שמחה'' עכ''ל. וממה שהתיר בבית משתאות רק שירה בפה הגם שמזמר זכרון חסדיו של הקב''ה מבואר דלצורך זכרון חסדים עדיין לא הותר כלי שיר. [ולכאורה לצורך בית חתנות יש להתיר גם בכלי זמר, ורק אגב בית משתאות דמותר רק זמרא דפומא כתב ג''כ בית חתנות.]
לג) 'ערבי שירה ' שמחה יתירה הן, ולכו''ע אסור מדאינו לצורך מצוה: וכל זה אינו ענין ל'ערבי שירה ' דאנו דנים עליהם. דכבר הזכרנו למעלה שהגם שהשירים מיוסדים על כתבי הקודש כל בר דעת מבין שכמה וכמה מהניגונים אינם מעוררים כלל לכוונת הפסוק ועיקר המכוון הוא השירה והזמר בעצמו. וזה אסור לכו''ע [דהיינו גם להשבט הלוי שמתיר כלי שיר בכדי להתעורר מהפסוק] בלי היתר כלל. דהנה פשוט וברור דערבי שירה כאלו הם בכלל הנאה יתירה שאסור גם לדעת תוס' שמתיר שירה בכלי כשאינו על היין. דשירת הקנסרט'ס הוא בתוקף גדול עד שהנוכחים קופצים על רגליהם לרקוד יחד עם הזמר מרוב כוח המושך שלו. וא''כ הוא כמו המשכים ומעריב עם הזמר דאסור גם לדעת תוס' והרמ''א שנקט כוותייהו כי אם לדבר מצוה, וכ''ש לדעת הרמב''ם דאסר שירה בכלי גם שלא על היין ובן בנו של ק''ו דכן הוא לדעת הב''ח והמ''א. ונמצא דאין שום היתר בזה.
ומצד ריפוי העצבים דיינו בשירה שכבר התירו הפרושים בפרטיות בכל בית ובית, ואין שום סיבה להתיר גם שירה פומבית והמונית ובתוקף גדול ונורא כזה של 'ערבי שירה '. והאמת הוא שאין זה ריפוי להעצבים כלל, דרעש גדול כזה מותח עוד יותר עצבים חלושים ואינו מוסיף כלום להבראתם. וזהו שכתבו גדולי דורנו בהכרוז שלמטה ש'ערבי שירה ' לבד מהקלות ראש שבדבר אסורים גם מצד הלכתה דאו''ח סי' תק''ס, וחתמו עליו גדולי ישראל וגם עמוד ההוראה הגאון בעל שבט הלוי שליט''א.
ולשלימות הדבר אזכיר דמטעם זכר לחורבן יש עוד איסור והוא קרוב לענינינו. והוא שמיעת וראית שירת ושמחת העמים, וז''ל המ''ב סי' רכ''ד ס''ק ג' ''כתב הב''ח בשם ספר האשכול השמר לך לראות קנגיאות של כותים והוא הדין מחולתם או שום דבר שמחתם ואם תשמע קול כותים שמחים האנח ותצטער על חורבן ירושלים ותתפלל להקב''ה עליה'' עכ''ל. ומבואר דראית שמחת העמים צריך לעורר צער אצלנו, שביתינו חרב ושגלתה שכינה מבית חיינו. ובכן כאשר אנחנו מתנהגים בשמחה יתירה נראה דיש בו אותו פגם - דאיך יתכן להתנהג כך כאשר אנו בגלות ושבת משוש לבנו.
לד) הערה שמינית: דינא ד'אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה': נראה דקרוב הדבר דערבי שירה הוי בכלל האיסור למלאות פיו שחוק בזמן הזה, דאסור גם לצורך מצוה וכמבואר בברכות (לא.) ''אמר ר' יוחנן משום רשב''י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'' והובא להלכה באו''ח סי' תק''ס סע' ה' ובמ''א שם ס''ק י''א. וז''ל המ''ב שם ס''ק כ' ''אסור שימלא פיו שחוק: שהשמחה יתירה משכח המצוות וע' בט''ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק'' עכ''ל. וכן מוכח דאל''כ איך קאמר דאסור למלאות פיו שחוק בעוה''ז, אם לצורך מצוה שרי כמו בחתונה ושמחת תורה ופורים וכדומה. וע''כ דאין לזה היתר כלל וכלל.
לה) גדר הדבר דאסור למלאות פיו שחוק בעולם הזה: וגדר איסור שחוק היינו שמחה יתירה, ואינו דוקא שחוק שאדם שוחק אחר ששומע בדיחה או הלצה, אלא הוא ביטוי של שמחה יתירה שהאדם כמו משתכר מרוב שמחה ושחוק. וראיה לזה דלהלן אומר הגמ' דבשוב ה' את שיבת ציון ימלא שחוק פינו מרוב שמחה על התגלות כבוד ה', ובפשטות אין שם דבר המצחיק רק דבר המשמח ומרומם האדם מאוד, כמו השמח אחר שמצא מציאה גדולה, והוא שאסור כעת טרם ביאת המשיח בב''א. ועוד יש ללמוד כן מהא דלפני זה הביאה הגמ' עובדות שבחתונות היו התלמידים שמחים יותר מדאי ושבר מר בריה דרבינא כלי יקר לפני המשתתפים כדי למעט קצת תוקף שמחתם. ולכאורה זה הוי מכח דינא דאסור לאדם למלאות פיו וכו' דבגמ' הובאו שתי המימרות בזו אחר זו.
וכן יש להוכיח מדברי תלמידי רבינו יונה ברכות שם וז''ל ''אסור לאדם שימלא פיו בעוה''ז וכו' יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן בהמ''ק אבל שלא בשעת חורבן מותר, ואין זה נכון דא''כ לא היה לו לומר בעוה''ז אלא משחרב בהמ''ק אסור לאדם שימלא פיו שחוק וכו', ומדלא אמר הכי שמעינן שאינו תלוי בחורבן, אלא אפילו בזמן בהמ''ק אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעוה''ז בשום ענין, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה כמו שאמרו למעלה [''וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא, על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע'']. והא דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, לא מפני המקדש בלבד אומר, אלא הכי קאמר אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת, מזמן שיעשה עמנו ניסים ויושיענו, ואז באותו זמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתינו ויבושו, ושמחה כזו שהיא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא. ודומה לזה מה שאמרו במדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, הוי אומר בה' כלומר אע''פ שזה היום הוא יו''ט ונעשה לנו בו ניסים ונפלאות ואנו שמחים בהם, אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב אלא בעבור ה', לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו'' עכ''ל הנפלא. ומבואר בהדיא דשחוק קאי על השמחה הגדולה ששמחו בישועת ה' הגם שלא 'פרצו אז בשחוק' מחמת איזה דבר המצחיק.
וכן מבואר במאירי ברכות שם שהוא מהראשונים דס''ל שאיסור זה תלוי בחורבן הבית ורק מאז אסור גם בשמחה של מצוה וז''ל ''שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי, ואם הרבו בכך ראוי ליחידים להוכיחם וכו' ואם הוא שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה וכו' ומ''מ אחר החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה וכו''' עכ''ל. ומבואר מיניה בהדיא ששחוק הכוונה שמחה יתירה ותו לא.
וכן מוכח מדברי הט''ז או''ח סי' תק''ס ס''ק ז' שכתב וז''ל ''שחוק בעוה''ז: כ''כ בשם רבינו יונה דמשמע גם שלא בזמן הגלות דלא כנוסח הטור שכתב בגלות הזה. ונלע''ד שיש חילוק בזה, דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור אפילו שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק, אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שבית המקדש קיים, כגון שמחת בית השואבה ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז, ובזמן הגלות כל שמחה ואפילו שמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ''מ לא ימלא פיו שחוק כנעל''ד נכון'' עכ''ל. וגם מדבריו מבואר בהדיא דשחוק הוא ביטוי עבור שמחה שלימה ומה שדוד המלך היה מכרכר ומפזר בכל עוז לפני ארון ה' היה בכלל שחוק והותר מדהוי שחוק של מצוה בזמן שבית המקדש קיים.
[איברא לא מובן כ''כ הראיה של הט''ז מדוד המלך שקפץ בכל כוחו לפני הארון, דלכאורה אין מזה הוכחה ששחק במלא פיו ושהיה שם בחינה של שמחה בלי גבול. ושוב ראיתי בספר ארח מישרים פ''ל הע' ט' שתמה כן בתוך דבריו וז''ל ''וראיות אלו צ''ע דאע''ג שבשמחת בית השואבה וכן בשמחת דוד לפני ארון ה' היתה שמחה גדולה מ''מ לא אשכחן שהיו ממלאים שחוק פיהם'' עכ''ל. ולענ''ד משמחת בית השואבה אין לתפוס על הט''ז ששם היה באמת שמחה נוראה עד שאמרו במשנה (סוכה נא.) שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו אבל מההיא דדוד יש באמת לתמוה.]
ולפ''ז השמחה הגדולה והריקוד וההוללות המלוה 'ערב שירה ' בכלל איסור זה הוא הגם דאינו תגובה לאיזו ליצנות וכדומה, ובודאי נכלל הוא בהאיסור דאסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה, ואפילו לצורך מצוה אין להתיר הנהגה כזו, ק''ו ענין זה רחוק הוא מגדר מצוה וכפי שהארכנו לעיל.
לו) תוקף האיסור דאסור למלאות פיו שחוק בעולם הזה: ועלי להזכיר דמבואר בכמה דוכתי דהאי ענינא דאסור למלאות פיו שחוק וכו' אינו איסור גמור וכמו מוקצה או הרחקות דנדה, והוי רק הנהגה ישרה שמחייבים חז''ל, ע' ב''י יו''ד ססי' קנ''ז בבדק הבית שמעתיק כן מרבינו ירוחם וז''ל ''וכתב הגאון ז''ל ואסורי דאמרי רבנן דלאו דאורייתא כגון אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, ואסור לשמש מטתו בשנת רעבון, ואסור לישן יותר משינת הסוס ביום וכיוצא בהן, אין עליהם לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על דברי חכמים'' עכ''ל, וכן הוא לשון האשכול הלכות תפלה (בעמוד כ''ב מעמודי הספר) וקרוב לזה הלשון שבב''י. ומשמע דגם מכת מרדות אין עליהם ולכן פירט דוקא אלו ור''ל שאינם איסורים גמורים. ומכבר ראיתי שכן כתב גם בשו''ת אג''מ ח''ד סי' מ''ז סוף אות ב' בנוגע להלכות צניעות שבבית בשעת לבישה והובא בשו''ע או''ח סי' ב' והוזכר לעיל סי' נ''ב אות ג'.
וכה''ג ראיתי בשו''ת תורה לשמה (להגאון בעל בן איש חי) סי' ק''ג שכתב כן בנוגע להא דאין לבקש צרכיו בשבת וז''ל בתוך ד''ה המורם וכו' ''מיהו עכ''ז אם האדם עבר ושאל דבר מחודש שאינו רגיל בו לא חשיב זה עבד איסורא ממש, יען כי אע''ג דכתבו בירושלמי לישנא דאיסורא על זה, אין זה איסור ממש אלא איסור ממדת חסידות, וכמו ההיא שאמרו בגמרא אסור לעשות שותפות עם הגוי דליכא בזה איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא מיתסר אלא ממדת חסידות וכמ''ש הר''ן סוף פ''ק דע''ז (כא:) בשם הרמב''ן, וכ''כ הרב נמוקי יוסף בסנהדרין סוף פרק ארבע מיתות (סג:). וכן עוד תמצא כזאת בגמרא דאסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים וכן אמרו שאסור להלוות לגוי בריבית וכל אלו ממדת חסידות הם אסורים. ועיין להתוספות ז''ל בתענית (יא.) דמ''ש שאסור לשמש בשני רעבון [דהוי מדת חסידות] ע''ש, וכן הענין בהאי לישנא דאיסורא שכתבו בירושלמי בשאלת צרכיו. מיהו לדעת הגאונים ז''ל אפילו בכהאי גוונא שהוא איסור ממדת חסידות העובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים, והוא כי מצינו שרז''ל אסרו בגמרא לאדם למלאות שחוק פיו בעוה''ז וכן אמרו שאסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס, ודברים אלו חומרות הם ועכ''ז הגאונים ז''ל בתשובה אשר הביאה רבינו ירוחם ז''ל חלק אדם נתיב י''ח וכתבו מהרי''ק (רבינו יוסף קארו) בבדק הבית יו''ד סי' קנ''ז אמרו שהעובר ע''ז קורין אותו עובר על תקנת חכמים ע''ש. וא''כ ה''ה הכא וכו' '' עכ''ל.
לז) דרך התורה שיהיה האדם בשמחה אבל ימעט בשחוק: ממדת התלמיד חכם שאינו מרבה בשחוק גם באופן שאינו בכלל 'ממלא פיו שחוק' וכמבואר בדברי רבי יהודה דמאי פ''ב מ''ג ''המקבל עליו להיות חבר וכו' רי''א אף לא יגדל בהמה דקה (שמא יגזול, שרועים בשדות אחרים) ולא יהא פרוץ בנדרים (שמא יעבור) ובשחוק (דמרגיל לערוה) וכו' '' עכ''ל. והיינו שלא ירבה גם באינו ממלא פיו שחוק, דממדת תלמיד חכם הוא שאינו שוחק הרבה. וז''ל הרמב''ם פ''ה מיסודי התורה הי''א ''ויש דברים אחרים שהוא בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע''פ שאינן עבירות הרי זה בכלל חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק, או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהם, או שדיבורו אינו בנחת עם הבריות וכו''' עכ''ל. ומקור הרמב''ם דברי ר''י דדמאי. הרי מבואר דת''ח אינו מרבה בשחוק. וכן במשנה דאבות פ''ו מ''ה בין המ''ח קניני התורה נמנה מיעוט שחוק. והן הן הדברים שריבוי שחוק אינו מדרך קניני התורה ולא ממדת ת''ח שגדל על מי מנוחות של התורה הקדושה.
ודע דהגם שת''ח נשתבחו במדה זו של מיעוט שחוק שמקיימים אותה כדבעי, דרך התורה הוא שיתנהג כן כל אדם, באשר שחוק וקלות ראש הן מהדברים המרגילים לידי ערוה וכלשון המשנה אבות פ''ג מי''ג, ע' לשון הרמב''ם הלכות דעות פ''א ה''ד ''הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם וכו' לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא האדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו וכו' ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות'' עכ''ל. ושם הל' דעות פ''ב ה''ז ''לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה וצוו שלא יהא פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות'' עכ''ל. ואחרי כל זאת האם יש צורך להוכיח שלהשתתף ב'ערב שירה ' ששם שוחקים וצועקים ומשתגעים (וכפי ששמעתי מכמה וכמה עדויות) רחוקה היא מאוד מדרך התורה וזרה היא לקניית היראה.
לח) יש לחקור אם עובר בהשתתפות ב'ערבי שירה ' בלאו ד'אל תפנו אל האלילים': דע דנזכר בשו''ע או''ח סי' ש''ז סע' ט''ז דכאשר מתבוננים בדבר הממלא כל מחשבת ורגשי האדם כגון בספרי המלחמות עוברים בלאו דלאו דאל תפנו אל האלילים, וכדאמרו חז''ל (שבת קמט.) דהמסתכל ומתבונן בדיוקן (צלם או תמונה של איזהו אדם או ענין) יש בו משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט) דדרשינן ביה אל תפנו אל מדעתכם ר''ל אל תפנו לאל (לדבר הממלא חלל הלב) אשר עשייתם מדעת עצמכם.
ולא ראינו לנכון למנות לאו זה בתוך האיסורים שעוברים ב'ערבי שירה', משום שחולקים הראשונים אם לאו זה קאי על כל מידי דתופס מחשבת ורגשי האדם כקריאת ספרי מלחמות והסתכלות בדיוקנות של אנשים מפורסמים (באשר זה מפריע האדם מדביקות בה'), או דילמא קאי רק על דיוקן של עבודה זרה, ואיסורו משום שנהנה מן הע''ז (או משום דהוא גורם גדול לרחק האדם מעבודת ה' ולקרבו ח''ו אל ההיפך מזה), ולדעת רוב ראשונים הלאו קאי רק על עניני ע''ז. ע' תוס' שבת שם וברא''ש שם ורמב''ם פ''ב מהל' עבודת כוכבים ה''ב. והמחבר באו''ח סי' ש''ז שנקט שגם בספרי מלחמות עוברים בלאו זה, הוא כדעת יחיד דתוס' ע''ז (נ.) ד''ה ה''ג בנן וכו'. ובאמת בב''י שם אין כל זכר מחשש לאו זה דאל תפנו, והזכיר רק מושב ליצים וכתוס' שבת (קטז:) ד''ה וכ''ש וכו', וקצת תימה שהזכיר המחבר בשו''ע דבר התלוי באשלי רברבי בלי שבירר הדבר מקודם בהב''י.
וז''ל הבה''ל סי' ש''ז ד''ה ועובר וכו' ''בגמ' איתא אסור להסתכל בדיוקנאות, וכתבו התוס' בשבת והרא''ש דדוקא בדיוקנא העשויה לשם עבודת כוכבים אבל לנוי שרי. וכן משמע דעת שארי הפוסקים [א''ר] ויש מחמירים גם בזה [תוס' עבודה זרה דף נ'], וכתב המ''א דדוקא הסתכלות אסור לדידהו אבל ראיה בעלמא שרי לכולי עלמא'' עכ''ל. והכוונה בדבריו דהגם דהמחבר סתם בשו''ע שם להחמיר, בעצם דעת יחיד היא ורבו הדיעות החולקים בזה. נמצא דלדעת רוב ראשנים במצב כמו 'ערבי שירה ' שאין לו שייכות לע''ז אינו עובר בו משום לאו זה ולכן לא מנינו לאו זה.
וראה זה פלא שהמחבר סתר דברי עצמו, דביו''ד סי' רמ''ב סע' ט''ז נקט המחבר כדעת רוב הראשונים דאסור להסתכל רק בדמות דיוקן של עבודה זרה, ולא של כל דבר נוי בעלמא וז''ל ''אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראיה'' עכ''ל. ומבואר בהדיא דלהסתכל בבניני או דיוקני נוי אין איסור. וכן כתב הש''ך שם ס''ק ל''ג וז''ל ''בנוי אלילים: פי' באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא נעבד מבואר בתוס' והרא''ש דמותר'' עכ''ל. וק''ו כשלא נעשו לעניני ע''ז כלל. וגם הפרישה באו''ח סי' ש''ז ס''ק ד' פסק כדברי הש''ך דהאיסור רק בעניני ע''ז. ופלא שלא העירו הש''ך והפרישה שהמחבר באו''ח סי' ש''ז סע' ט''ז נקט דאסור להסתכל גם על צורות העשויות לנוי בעלמא גם באין להם שייכות לע''ז כלל. וכן אסר שם מטעם זה קריאת ספרי מלחמות.
הלום ראיתי בברכי יוסף יו''ד שם שמזכיר תשו' הרדב''ז ח''א סי' ק''ז דנקט לחומרא בשאילתא הנ''ל וז''ל ''ואע''ג שכתבו התוס' דמיירי שעשאום לשם ע''ז ועדיין לא עבדום הרי רש''י והר''ן חולקים וכל פוסקי הלכות כתבוה סתם, משמע דבכל גוונא איירי, וכן בדין דכיון דטעמא הוי משום דלא יפנו אל מדעתכם מה לי צורת ע''ז מה לי צורה אחרת'' עכ''ל. וע''ז העיר הברכ''י וז''ל ''קצת קשה במה שכתב דכל פוסקי הלכות בסתם וכו' שהרי הרמב''ם פ''ב דע''ז וסמ''ג לאוין י''ד הביאוה גבי עבודת כוכבים וכן דעת הרא''ש והטור ורבינו ירוחם. וכעת לא אשכחן אלא הערוך ורש''י והר''ן דתרגמוה אף בצורה בעלמא. ומ''מ הירא את דבר ה' יחוש לדעת הערוך ורש''י והר''ן והרדב''ז דאסרי בכל צורה בעלמא וכו' '' עכ''ל. ואני בעניי לא אבין ההכרח לזה שכתב שרש''י ור''ן ס''ל דהאי איסורא קאי בכל ענין, דהם דברו על רישא דגמ' בנוגע לאיסור קריאת כתב שתחת הדיוקן מטעם שטרי הדיוטות, ואיסור זה ודאי קאי בכל דיוקן ולא רק בע''ז בלבד. ולכאורה אין להוכיח מזה דהוא הדין ההלכה השניה דדיוקן עצמה אין להסתכל בה גם בחול מדבר בכהאי גוונא וצ''ע.
ולסיומא דמילתא אזכיר דלכאורה גם הרמ''א ע''כ אינו חושש דקריאת ספרי מלחמות אית ביה משום אל תפנו וכו'. שהרי הרמ''א התיר באו''ח סי' ש''ז סע' ט''ז קריאת ספרי מלחמות וכו' בשבת כשנכתבו בלשון הקודש וז''ל ''ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז אבל בלשון הקודש שרי – כנ''ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי וכן נהגו להקל בזה'' עכ''ל. וע' מ''ב ס''ק ס''ד שהרבה פוסקים חולקים על דברי הרמ''א. ולענ''ד דברי הרמ''א אין להם מקום אם סבירא לן דבקריאת ספרי מלחמות וכדומה עוברים בלאו דאל תפנו אל האלילים, דלא יתכן שאיסור זה יהא מותר מכח זה שלומד דרך אגב לשון הקודש, דסוף סוף קריאה זו מעבירה האדם על דעתו ודעת קונו. ובשלמא אם האיסור הוא משום מושב לצים וביטול זמן דברי הרמ''א מובנים, אבל אם האיסור משום אל תפנו לכאורה אין לו מובן. וע''כ דהרמ''א לית ליה מה שהזכיר המחבר שבקריאת ספרי מלחמות עוברים בלאו דאל תפנו וכו'
העולה מזה שהרמ''א והש''ך והפרישה והברכי יוסף (וגם המחבר בעצמו ביו''ד) כולם נקטו לדינא דרק בעשוי לע''ז הוא דאסור ולא בענין אחר. ונמצא שרבו כן רבו הדיעות דס''ל דאל תפנו שייך רק בהסתכלות בדבר השייך לע''ז. ולפ''ז נד''ד דערבי שירה שאין לו שייכות לעבודה זרה אינו בכלל האיסור.
לט) הערה תשיעית: 'ערבי שירה ' הוי בכלל דמושב ליצים: ועוד אזכיר דנראה דענין זה הוי בכלל מושב ליצים שהוא איסור למלאות סיפוקו בדברים ריקים ושל מה בכך, כמו ישיבת ליצים שמבטלים זמנם במקום למלאות סיפוקם בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, שהם חיינו ואורך ימינו. והכי איתא בע''ז (יח:) ''ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם הנחשים וכו' הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהלים א:א-ב) אשרי איש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאים את האדם לידי ביטול תורה'', עכ''ל.
וע' ספר מתנת חיים (קנינים) מכבוד גיסי הגה''צ ר' מתתיהו חיים סלומון שליט''א, משגיח רוחני דישיבת לייקווד, עמוד קס''ט שעמד על לשון חז''ל הנ''ל וז''ל ''יש להבין דברי הגמ' שכ' שדברים הללו מביאים את האדם לידי ביטול תורה, למה כתבה הגמ' לשון זה של 'מביאים', הרי עצם עשיית דברים אלו גופא יש בהם משום ביטול תורה. והנראה פירוש הגמ' שלפעמים יש צורך לאדם להרחיב נפשו כדי שיבריא גופו על ידי מנוחת החושים מעיון והעמקה, וחושב כי אז לא יזיק לו לילך למקומות הנ''ל וירווח לו, והכל בגדר ביטולה זהו יסודה. וע''ז בא החידוש של הגמ' דכיון שדברים כאלו עושים רושם, והציורים נשארים במוחו, א''כ יש לחשוש שגם לאחר זמן יהיה טרוד באותם מחשבות, ויטרדו אותו מלהתרכז שוב בלימודו כראוי, וזהו ''מביאים את האדם לידי ביטול תורה''. עכ''ל ושפתיים ישק.
וזה לשון השו''ע או''ח סי' ש''ז סע' ט''ז ''מליצות ומשלים של שיחת חולין וכו' אף בחול אסור משום מושב ליצים. וע''ז כתב המ''ב שם ס''ק נ''ט ''וכל שכן ההולך לטרטיאות וקרקסיאות (והם מיני שחוק כדאיתא בע''ז דף י''ח) ושאר מיני תחבולות, וגם בפורים אין מותר רק השחוק שעושים זכר לאחשורוש (מ''א), ובעו''ה כהיום נעשה דבר זה כהפקר אצל איזה אנשים לילך לבתי טרטיאות והכתוב צווח ואומר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, וגם איכא בזה משום מגרי יצה''ר בנפשם, ואחז''ל כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר וגו' ויסורין באין עליו שנאמר אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם'' עכ''ל.
וע' או''ח סי' של''ח מ''ב ס''ק כ''א עד היכן שייך איסורא דמושב ליצים. דחולקים שם הפוסקים אם השוחק משחק בעלמא כמו טשע'ס אם יש בו משום מושב ליצים או לא. ואפילו לדעת הרמ''א שמקיל שם, היינו ששחוק בעלמא אינו תופס דעת ורגשי האדם לגמרי, ואינו דומה להאופן שאדם נתפס כל כולו ע''י טרטיאות וקרקסיאות וכדומה.
וגם נד''ד ברור דמין שחוק הוא, שהמשוררים מראים אומנותם איך אפשר להגיע לדרגות גדולות ונוראות בזמר ומוסיקה, והקול מחוזק בכוח אלקטרוני כמה פעמים יותר מכוחו הטבעי, ואין בין ערב זה ובין טרטיאות ולא כלום. ומה שהמשוררים הם יהודים ולא נכרים אינו מעלה ולא מוריד, דסוף סוף מושב ליצים הוא. וכן הוא לשון הקצור שולחן ערוך סי' קכ''ו סע' ד' ''השמר לך מלראות קניגנאות (ציד חיות) של עכו''ם וכן מחולתם או שום דבר של שמחתם, ואם תשמע קולם שמחים תאנח ותצטער על חורבן ירושלים ותתפלל להקב''ה עליה. ואפילו לקיניגנאות של ישראל אסור ללכת משום דהוי מושב ליצים וכו' (ב''ח סי' רכ''ד חיי''א כלל ס''ג).
וכל דברינו דלעיל הם חוץ מעון ביטול תורה שלא במקום מצוה שנגרם עי''ז. והגם דלפעמים אדם צריך להפסיק מלימודו, ולא תמיד ביכלתו הוא לקיים תמידין כסדרן או הליכה לשיעור כמו לדף היומי, וכמו לצורך השתתפות בשמחת נישואין של ידיד או קרוב, התם שאני דהוי מצוה רבה, ולימוד התורה ניתנה לדחות לצורך קיום מצוה שא''א ע''י אחרים. משא''כ בנד''ד דאין בהליכה זו משום מצוה, ומצד שני הוא מבטל כל הערב גם באופן כשאין לו שום צורך לזה, וזה בודאי בכלל ביטול תורה הוא.
מ) הערה עשירית: ב'ערבי שירה ' עוברים באיסורא ד'בחוקותיהם לא תלכו': כתיב (ויקרא יח:ג) ''וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו''. ובתורת כהנים שם פי''ג סע' ט' איתא ''לא תלכו בנימוסים שלהם בדברים החקוקים להם כגון טרטריאות וקרקסיאות''. וזה נכלל בקרא דאל תשמח ישראל אל גיל כעמים ע' מ''ב סי ש''ז ס''ק נ''ט. והגם דהני הוו בכלל מושב ליצים ואסורים מקרא ראשון דספר תהלים וכמבואר בגמ' דע''ז (יח:) ''תנו רבנן אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות וכו' וחכמים אומרים מקום שמזבלין (מאספים כספים להחזקת הע''ז) אסור מפני חשד (שיחשדוהו שמחזיק בע''ז) ומקום שאין מזבלין שם אסור משום מושב ליצים'', מ''מ כאשר המושב ליצים מחוקי העמים יש בו איסור נוסף, דהאדם נכנס על ידם לתרבות העמים ומתקרב לדיעותיהם, והוא לאו דאורייתא. ויסוד לאו זה הוא דלא נשוה מדותינו למדותיהם והנימוסים והדרכים שלנו להנימוסים והדרכים שלהם. ומבואר דדברים פרועים כנגיחת שוורים, בוקסינג (שני בני אדם נוגחים זה את זה עד שאחד מהם נופל), רעסלינג (שני בני אדם נאבקים זה עם זה עד שאחד מפיל את חבירו) שגורמים התרגשות ושמחה פרועה גדולה ויתירה בכנופיא גדולה הוי בכלל בחוקותיהם דכן היא דרך העמים.
והנה 'ערבי שירה' שאנו דנין עליהם הם דומה בדומה ממש למה שעושים המשוררים הגדולים מהאומות הנקרא ''פאפ סינגער'ס'', שגם הם עושים קנסרט'ס כאלו והמשוררים קופצים ועושים תנועות משונות בידיהם ורגליהם כמו המשוררים היהודים, והכל בקול רעש גדול מאוד מריבוי כלי זמר. וגם אצלם כאשר המשוררים שרים כל העם מתלהבים ומשתגעים וקופצים אנא ואנא מהשיר והזמר שלהם וכמו שהוא אצל ערבי שירה יהודי. ועל זה נאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. [והגם שגם אצלנו יש שמחה כשמחת בית השואבה ושמחת חתן וכלה מ''מ הוא כרחוק מזרח ממערב מההוללות והשגעון שקורה בערבי שירה של נכרים או של יהודים. והדרך שבני אדם מתרשמים מהמשוררים הפרועים משאיר רושם רע לכמה ימים, ואין הדבר כן אחר חתונה וכדומה. ועוד בחתונה ת''ח ואנשי מעשה רוקדים ומי יכול לדמות קדושת המצב בחתונה להריקנות הקורה בערבי שירה.]
והנה איסורא ד'בחוקותיהם לא תלכו' שלא ללכת לטרטריאות וקרקסיאות שלהם, בפשוטו הכוונה שיהודי הולך למשחק ולמחזה פרוע שהנכרים אירגנו אותו, וע''י השתתפותו נכנס היהודי לתוך התרבות של העמים. איברא נד''ד הוי כטרטריא וקרקסיא שאירגנו יהודים על הדרכים ובאותה צורה שהנכרים מארגנים, ולא על מצב כזה דברו חז''ל. אולם לענ''ד פשוט שאין לחלק ביניהם דגם בהצגה פרועה כזו שאירגנו יהודים יש בו משום בחוקותיהם לא תלכו באשר הוא דבר הנלמד מהם, וגם השתתפות בהצגה כזו מכניס היהודי לתרבות העכו''ם. וכמו שלומדים מדינא דבחוקותיהם לא תלכו דאסור לגדל בלורית כדרך העמים ושאסור להתלבש בדרך האופנה שלהם וכמבואר בת''כ שם, כן יש ללמוד מקרא זה דאסור להשתתף במחזה פרועה בין אירגנה נכרים ובין אירגנה יהודים שלמדו לעשות כן מהנכרים.
מא) סיכום ההערות על הפסולים והמומים: העולה מכל הנ''ל דלכה''פ עשרה פסולים ואיסורים מעורבים בענינא דערבי שירה (לבד מביטול תורה דודאי יהיה בהרבה מקרים). ואלו הן הפסולים שנמנו:
(א) יש בזה 'קלות ראש' המרגיל האדם לערוה, עיין אותיות א'-ד'.
(ב) יש בזה הסתכלות (בהתעניינות יתירה) של הבנות בהמשוררים, עיין אותיות ה'-י''א.
(ג) המצב גורם הסתכלות המשוררים בהנשים והבנות כאשר מזדמן להם לראותן, עיין אות י''ב.
(ד) ישנן תנועות מאוסות של המשוררים, וע''י ערבי שירה אלו התנועות המאוסות נכנסות לתוך המחנה החרדי, עיין אות י''ג.
(ה) אופן השיר והמין זמר וניגון ששומעים בערבי שירה , ששלשתן זרים לעדינות נפשו של יהודי, ושמיעת שירות וניגונים כאלו מחספס ההרגשים, עיין אות י''ד-ט''ו. וי''ל דיש גם איסור לשיר פסוקים בסוג זמר שעיקרו עומד לעניני עריות, ע' אות ט''ז.
(ו) דינא ד'עשאוני בניך ככינור' שמשתמשים בפסוקים לצורך שירה וזמר ולא בכדי להרגיש מתיקות ועומק הפסוקים, עיין אותיות י''ז-כ''ב. וגם זה גורם חילול השם נורא אצל הרחוקים היודעים שאלו דרכי הפחותים שבעמים – עיין אות כ''ג.
(ז) שמחה יתירה ע''י 'כלי זמר' דאסור לכו''ע מטעם זכר לחורבן, אא''כ הוי לצורך מצוה כמו חתונה, עיין אותיות כ''ד- ל''ג.
(ח) ועוד יש לחשוש דהוי בכלל איסורא דאסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה דאסור אפילו לדבר מצוה, עיין אותיות ל''ד-ל''ח.
(ט) ועוד יש בזה משום מושב ליצים מאחר דהוא דבר שאין בו תועלת, והאדם ממלא סיפוקו מדברים של מה בכך במקום למלאות סיפוקו ממצוות שבין אדם למקום כלימוד התורה ותפלה, או ממצוות שבין אדם לחבירו כגמ''ח ועסק בצרכי ציבור באמונה, עיין אות ל''ט.
(י) יש בזה משום 'בחוקותיהם לא תלכו' דכן הדרך אצלם לעשות קאנסרט'ס מפא'פ סינגער'ס שלהם, והוא נכלל בטרטיאות וקרקסיאות הנזכרים בתו''כ בכלל איסורא דבחוקותיהם. דמה שקורה בכינוס המשוררים שלהם ומה שקורה ב'ערבי שירה ' יהודי לדאבונינו חדא מילתא היא, עיין אות מ'.
ומי שלבו לשמים יבין ויכיר מכל מה שכתוב ומפורש לעיל הטומאה ההירוס והקלקול 'בערבי שירה ', ויברח מהם כבורח מן העבירה, וגדול שכרו בזה ובבא.
הרב פאלק
