הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה המרובה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל הקיפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה, יודעת את הקודש ואת הטוב לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה והשיקוע בשפל, גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם, זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מן האמת, השפלות מהרוממות. ההתגלות של הניגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפועל וברעיון, המכה כל כך גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת המוחלטה, השוללת כל כיעור, כל טומאה וכל חטאת, ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה וע"פ עצת אל עליון העליונה הכל מתפרנס. התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהויה ומלאה היא זעם לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכללות, ובזה היא כבר אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם היא. רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה, וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו, איך מסכמים את סך־הכל של כל היש ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות ע"פ שעורם ולגבל כראוי את גבול ערכם. בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בניוולה, עד שפל תחתיתה, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריה, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה המביא כל יפעת קודש.
נושא הפסקה - הסליחה העליונה יודעת מה מקומו של הרע ומכירה את הייעוד
הנכון של הרע.
ביאור הפסקה-
הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה הרחבה לאין
קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטות לכל דקדקותה -
בפסקה הזאת הרב מבאר את מקומו של הרע במציאות. הכרת מקומו של הרע,
זה חלק מעשיית השלום בעולם.
אחד הדברים המנוגדים בעולם, הדברים שיוצרים מאבק ומלחמה, זה המאבק
בין הטוב והרע. לכן הכרת מקומו של הרע היא הכרחית בשביל עשיית שלום נכון
בעולם.
הרב מבאר שישנה סליחה עליונה שהיא באה ממקור החסדים. הרב משתמש כאן
במושג של סליחה עליונה, ישנה סליחה רגילה, בסליחה הרגילה האדם צריך
לצאת נגד הרע במלוא כוחו. בעצם האדם צריך להרגיש את כיעורו של הרע
ולכלות אותו לגמרי. כאן הרב מתעסק בסליחה ברמה יותר עליונה, סליחה
שמבינה שישנו משהו פנימי שנמצא גם בתוך הרע.
הרב בשמונה קבצים מתאר את היכולת להתרומם לסליחה עליונה, וכך כותב
הרב.
קובץ א' פסקה תנט.
- אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית בדבר שתי נפשות, הקדושה
והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה בגויה
האנושית. כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות
בני אדם, והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את
מעשיה, באין דרך של סתירות. ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש
הקדושה בעצמה, ששני רוחין הן, רוחא דעלמא הדין ורוחא דעלמא דאתי.
וראוי להכיר ששני רוחות הללו גם הם נוהגין קצת מלחמה ביניהן, אלא
שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחבירו.
... מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי, ומתוך
גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה
לעתיד לבוא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת
שמך, כמו אברהם ויעקב. כי קיום העולם, ועוצם החסד, המביא לסליחה
גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר
על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק
פרטיותו וכלליותו. ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה, מוצא את כל טוב
עולם הזה לפניו, וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדול.
במקור זה הרב מבאר שישנם באדם שתי נפשות, טומאה וקדושה. בהסתכלות
הראשונה ישנו מאבק בין הכוחות השונים. המאבק הזה הוא מאבק בין הרע
לטוב. אבל ישנו מקום עליון, מקום בו האדם יכול לתת סליחה, יכול לתת מקום
גם לכוחות הרעים. נתינת המקום היא יוצרת מאבק של שלום, היינו שבעצם
הטוב יכול להתרומם בזכות הרע. מי שמסוגל להגיע למקום של סליחה עליונה זה
יצחק אבינו, לאחר שיצחק היה בעקידת יצחק, הוא שייך יותר לעולם העליון לכן
הוא יכול להביא סליחה עליונה. בעולם העליון אין מלחמה גמורה בין הכוחות,
כל הכוחות יש להם תפקיד לקידום העולם.
הרב מבסס את דבריו על הגמ' במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב
- אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב כי אתה אבינו כי
אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר
לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה
ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. -
אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא,
ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של
עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני
בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם -
שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין
וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי
ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם
- מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא
קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: )כי( אתה אבינו.
הגמ' מתארת דיון שהקב"ה דן על עם ישראל עם האבות הקדושים. המדרש
מתאר כיצד אברהם ויעקב לא מצליחים ללמד זכות על עם ישראל. לעומת זאת
דווקא יצחק מצליח ללמד זכות על עם ישראל. לכאורה זה תמוה, יצחק מבטא
את מידת הדין, אלא הרב נוקט לפי הפסקה שהבאנו שהסיבה למעלתו של יצחק
שיכול להביא סליחה עליונה משום שהוא הגיע מעולם שלאחר עקידת יצחק.
כביכול יצחק יונק ממקור עליון של עולם הבא. בהכרה של העולם הבא יש מקום
גם לרע, לכן מתוך המקור הזה אפשר ללמד זכות ולהביא סליחה עליונה על עם
ישראל.
היתרון של הסליחה העליונה שהיא מצליחה לכלול בתוכה את הכללות כולה,
מכירה את הפרטיות לכל הדקדוקים של הפרטיות. לא מדובר כאן על וויתור,
אלא הכרה פנימית של כח וכח, מתוך הכרה של הכוחות כולם אפשר להגיע
לסליחה עליונה.
יודעת את הקודש ואת הטוב, לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל
שפלותם, ויודעת עם זה, שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות
הרע החורבן הרשעה והשיקוע השפל גם להם יש דרישה, וככללות הכל
מצטרף ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות
מהרוממות- הסליחה העליונה איננה יוצרת טשטוש. הסליחה הזאת מכירה את
הקודש לעומת החול, היא קודם כל עוברת דרך הצדק והמשפט. הרב משתמש
בלשון המופיע בספר משלי.
משלי פרק טז פסוק יא
פֶּלֶס׀ וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַיהוָה מַעֲשֵׂהוּ כָּל־אַבְנֵי־כִיס.
מהסליחה הזאת מכירה את החסרון של הרע, ורק לאחר הכרת החסרון, רק אחרי
ההבנה הזאת הסליחה העליונה נותנת מקום נכון לרשע. רק לאחר הכרת הרע
היא מבינה את הדרישה והיכולת להעלות את הרע, ביחד עם עבודת ההבדלה של
הרע מן הטוב. היסוד הזה מובא גם בחסידות, וכך כותב הבעל שם טוב.
בעל שם טוב בראשית פרשת נח אות קיא
- הגם ששמעתי ממנו גם כן שצריך הכנעה הבדלה והמתקה וכו' מצד
השבירה שנפלו הניצוצות קדושות בין הקליפות צריך להפריד מהשכינה
מחשבות רעות וזרות וכו', ודברי פי חכם חן,
יסוד זה מבואר בכמה מקומות בחסידות, היסוד שהאדם כשהוא מתעסק עם הרע
צריך לעבור את כל השלבים האלה. קודם כל להכניע את הרע, להתרחק מן הרע.
רק לאחר ההכנעה והריחוק האדם צריך להבדיל, היינו להכיר מה הוא הרע ומה
תוצאותיו לעומת הטוב. רק לאחר עבודה עמוקה של הבדלה, אז אפשר להגיע
להמתקה, להעלות את הרע לשורשו.
כמובן יש סכנה במי שקופץ מדרגה, מי שמערבב בין הסליחה הרגילה, שהיא
מכירה את הרע. הסליחה הרגילה שמכלה את הרע. לעומת מי שקופץ ישר
לסליחה העליונה, מי שחושב שישר הוא יכול להמתיק את הרע.
הרב בשמונה קבצים מקדים ומסביר כמה חשוב שהאדם יכיר שהסליחה העליונה
איננה ויתור שהאדם מוותר לעצמו, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה סב.
- כשם שעבודה זרה העתיקה סמוכה היא על ההשקפה הסמויה המקטנת
את הוד האדם, שנתנה אותו למדרס של השתעבדות לכל כח טבעי, באיזו
צורה שהצטלם בדמיון כל עם ולשון מהעמים האליליים, כן האמונות
המרחיבות יותר מדאי את הסליחה על כל חטא ופשע בחק האהבה, אינן
באות כי אם מרפיון רוח, שלא בא האדם להכרת גבורתו וחופשו. האחריות
המוסרית הגדולה, שמעטה את האדם ביראת חטא עצומה, עושה היא גם
כן את רצונו איתן, ומכשרתו לכיבושי הטבע היותר כבדים. לא קולות
והנחות יבקש רוח האדם האיתן והער, כי אם פרינציפים חשובים
ואמיצים...
במקור זה מסביר הרב שישנם תפיסות ואמונות שסוברות שצריך להרחיב את
הסליחה. הרחבת הסליחה לכל דבר נובעת מתוך הבנה שאין לאדם יכולת כח
נפשי לעמוד מול הרע. הבנה זאת מגדילה את כוחו של הרע וממעיטה את כוחו של
האדם. זה וודאי לא מטרת הסליחה. הסליחה במהותה היא מכירה את גדלות
האדם, לכן צריך האדם להזהר מסליחה בוסרית שמקטינה את אחריותו של
האדם.
לכן בפסקה שלנו הרב מדגיש שמהותה של הסליחה העליונה נובעת רק לאחר
שמכירים את המשקל והצדק, מכירים את עומק הרע לעומת יתרונו של הטוב.
ההתגלות של הנגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפעל וברעיון,
המכה כ"כ גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת
המוחלטה, השוללת כל כיעור כל טומאה וכל חטאת- השלב הראשון הוא
הכרת הניגוד, הכרת ההתנגדות שעם ישראל מתנגד לעבודה זרה. הרב מדגיש כאן
שהניגוד הוא לא רק לעבודה זרה עצמה, אלא לכל אורחות של עבודה זרה, היינו
כל דבר שמקושר לעבודה זרה צריך להתנגד אליו. כל הסעיפים של העבודה זרה,
בין אם אלו סעיפים מעשיים, בין אם אלו סעיפים רעיוניים. ההתנגדות לעבודה
זרה היא הכרחית כיון שעבודה זרה יכולה ח"ו להכות גלים גדולים בעם ישראל.
לכן הארה הכללית העליונה בשלב הראשון מתוך אמת מוחלטת היא שוללת את
הכיעור ואת הטומאה שנמצאת בעולם. הכיעור הזה צריך להתנגד אליו בשלילה
מוחלטת נגד החטא שמביאה הטומאה.
ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה, וע"פ עצת אל
עליון העליונה הכל מתפרנס- ובכל זאת בגדלות של הסליחה העליונה,
הסליחה הזאת יודעת לקחת את כל המציאות תחת חסותה. אפילו עבודה זרה יש
לה חיות שהקב"ה מחיה את העבודה זרה. וכך מסביר בעל התניא את הפרנסה
שהקב"ה כביכול מפרנס את העבודה זרה.
תניא ליקוטי אמרים פרק כב
- וכ"כ גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להתהוות
ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וס"א ולקבל חיותם וקיומם מדבר
ה' ורוח פיו ית' בהסתר פנים וירידת המדרגות ולכן נקרא אלהים אחרים
מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחי' פנים אלא מבחי' אחוריים דקדושה
במקור זה מסביר בעל התניא שהקב"ה זן ומחיה גם את הדברים השליליים. לא
יכול להיות דבר שאין לו חיות מן האלוקות. אומנם החיות הזאת היא כמו
אחוריים, היינו הסתר פנים שהרי הקב"ה אינו רוצה לפגוש את הרע, לכן הקב"ה
כביכול משליך את החיות של אותה עבודה זרה כחיות שמופיע דרך אחוריים, כמו
אדם שנותן חיות לחברו ואינו רוצה לפגוש אותו.
דוגמא נוספת לחיות שהקב"ה כביכול מפרנס ומחיה את הרע מצאנו בגמ' בעבודה
זרה.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נד עמוד ב
- דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם
כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר
ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי
פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי.
הגמרא שם דנה באריכות למה הקב"ה לא מבטל את העבודה זרה. במסגרת
הדיונים שם הגמ' מביאה דוגמא שברור שמי שבא על אשת חברו בסופו של דבר
עולפ כמנהגו נוהג. היינו הקב"ה ממשיך להנהיג את העולם גם כשיש רע בעולם.
היינו הרע ממשיך לקבל את היניקה שלו מהקב"ה. )אומנם זה נעשה כביכול בעל
כורחו של הקב"ה, דומה לדברי בעל התניא שזה נעשה מאחוריים של השפע
האלוקי(
הרב בפסקה שלנו מסביר שהפרנסה הזאת שהקב"ה מפרנס גם את הרע זה חלק
מעצתו של הקב"ה. זה מוכיח את השליטה והתוכנית האלוקית שהכל בסופו של
דבר מקדם ומביא את העולם כולו לתיקונו, גם דרך הרע העולם יבוא לשיכלולו,
לכן הגדולה האלוקית מפרנסת את הכל.
התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את
תפקידה בהויה, ומלאה היא זעם, לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה-
הרשעה מחזיקה במציאות בחוזקה כדי להשאר במעמדה. בסופו של דבר לרשע
יש תפקיד, לכן ביטול מוחלט של הרשע זה דבר שהרשעה לא נותנת לו מקום.
הרשעה לא מסכימה שידחקו את רגליה לגמרי. מי שמנסה יותר מידי לדחוק את.
הרשעה, אז הרשעה מתנגדת אליו ופוגעת בו. וכן מצאנו בגמ' במסכת סוכה
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד א
- רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא.
ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה.
הגמ' מביאה דיון האם כשהאדם מנענע את הלולב לד' רוחות האם כדאי שיגיד
גירא בעיניה, ואומרת הגמ' שעדיף לא להגיד כיון שמי שכביכול פועל על ידי הלולב.
מצאנו סיפור ארוך בו פלימו התגרה בשטן ואז השטן בא והכשיל אותו, וכך מובא בגמ' קידושין.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א- ב.
- פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: גירא בעיניה דשטן. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה,
אידמי ליה כעניא, אתא קרא אבבא, אפיקו ליה ריפתא, אמר ליה: יומא כי האידנא כולי
עלמא גואי, ואנא אבראי? עייליה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא
אתכא, ואנא לחודאי? אתיוהו אותבוהו אתכא. הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה,
והוה קעביד ביה מילי דמאיס, א"ל: תיב שפיר. אמר ליה: הבו לי כסא, יהבו ליה כסא, אכמר
שדא ביה כיחו, נחרו ביה, שקא ומית. שמעו דהוו קאמרי: פלימו קטל גברא! פלימו קטל
גברא! ערק וטשא נפשיה בבית הכסא, אזיל בתריה נפל קמיה. כי דחזייה דהוה מצטער גלי
ליה נפשיה, אמר ליה: מאי טעמא אמרת הכי? ואלא היכי אימא? אמר ליה, לימא מר:
רחמנא נגער ביה בשטן.
בשביל לבטל לגמרי את הרע יש חשש שבפועל השטן יבוא ויפגע בו כנגד זה. יש
כאן ביטוי של ניסיון לדחות את רגליו של הרע, ממילא הרע יבוא ויתגרה בו.
ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכלל, ובזה כבר היא
אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך
עולם הוא- הסיבה שהשטן מתגרה במי שדוחק את רגליו, כיון שדחיקת רגלי
השטן זה נסיון להעביר את השטן לגמרי מתפקידו. והרי התפקיד של השטן לא
בא בשביל שיבטלו אותו לגמרי. לכן טענת השטן שמתגרה ופוגע במי שדוחק
רגליו, זאת טענה שיש בה צדק. שהרי העולם עדיין צריך לכללות של הרשע.
הרשעות פועלת לקידום ותיקון העולם.
הרב באורות מסביר את היתרון שיש בתפקיד של הרשעים.
אורות התחיה פסקה מה' ]דף פה[
- כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם
שהשמרים מעמידין את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים
גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינוניים והצדיקים.
כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול
וחמוץ
במקור זה הרב ממשיל את הרשעים לשמרים של יין. השמרים הם החלק השלילי
של היין, אבל היין לא יכול להתקיים בלי השמרים. כך הטוב שבעולם לא יכול
להתקיים אם אין רשעים בעולם.
רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה וחופש הציור המלא
זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו-
הסליחה העליונה הזאת, ההבנה שגם הרע יש לו מקום, אין לתפיסה הזאת שום
יכולת השגה במדע ומוסר רגיל. רק מי שמתעלה מהחכמה הרגילה, מהמוסר
הרגיל הוא יוכל להכיר את הרעיון הזה. מי שיונק ממקור עליון הוא יוכל להכיר
את הרעיון הגדול הזה.
הלשון התחבירית של המשפט קצת קשה, לא ברור מה כוונת הרב במילים מקודש
האמונה וחופש הציור וכו', נראה שכדאי להוסיף מילה לפני המילה מקודש
האמונה כדאי להכניס את המילה, 'רק'. פירושו של המשפט כך. רק בצורה
עליונה, שהיא נמצאת מעל המדע והמוסר, הצורה העליונה הזאת 'רק' היא יכולה
להופיע בקודש האמונה חופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל. קודש האמונה הוא
חלק מהתיאור של היכולת האינסופית שנמצאת מעל המדע והמוסר המגבילים.
הרי הרעיון של הכנסת הרע לתוך קישור לקודש זה רעיון נשגב שקשה להכיר
אותו. הסיבה שקשה להכיר אותו בצורה פשוטה, כיון שמי שחושב שהתפיסה
הזאת צריכה להופיע בתוך החכמה הגלויה, בתוך המוסר הגלוי יש בזה סכנה.
לכן רק במקום שהוא נמצא מעל המציאות, מקום שבו אפשר להכניס זיו בלתי
מוגבל, להכניס את האינסוף לתוך גבול שם ניתן להכיר את מקום יניקתו של הרע.
הרב בשמונה קבצים במקום נוסף כותב על מקומו של הרע כך.
קובץ ד' פסקה צא.
- הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל הסקירה העליונה פולסת את הכל
במשקלה, ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע גם כן צורך בעולם, מוכרח
שורש מציאות זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית. אבל חלילה
שיכנס בגבול המוסר, חלילה שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע
צדיק אתה. אל ארץ גזירה משולח הוא השעיר הנושא את העונות,
המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם. הישוב צריך
להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והקודש והטהר הם יהיו
מכריעיו ומרוממי קרניו.
במקור זהה כותב הרב שהצדק לא מסוגל להסכים עם הרשע, אבל מעל הצדק יש
את הסקירה העליונה. הסקירה הזאת היא נמצאת מעל הצדק, במקום בו אפשר
להבין את הצורך שהעולם צריך את הרשע. אומנם חלילה שהכרת הצורך הזה
יבלבל אותנו. בסופו של דבר אנחנו לא מכניסים את הרשע לתוך המוסר. וגם כאן
הרב מכניס את שהמקום בו מצאנו את הפעולה העליונה שמוכנה להכניס את
הרשע, זה מצאנו ביום הכיפורים בשעיר המשתלח. הרב גם בפסקה שלנו בהמשך
הפסקה יתייחס להשוואה לשעיר המשתלח.
איך מסכמים את סך הכל של כל היש, ואיך מסדרים כל כח על עמדתו,
ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות ע"פ שיעורם,
ולגבל כראוי את גבול ערכם - היכולת לתת לכל כח את מקומו, לסכם את כל
היש ולהכניס בסיכום את הכל, זה דבר שרק הצורה העליונה יכולה לתת. שום
מדע ושום חכמה לא יכולה לדעת לעשות את הפעולה הזאת. לתת לכל כח את
גבולו ואת ערכו הנכון. לתת לקצוות, שהקצה במהותו הוא מאד רחוק, לתת
לקצה את מקומו הנכון. כיון שזה כל כך מסובך, לכן הפעולה הזאת תלויה בדבר
עליון, זה בדיוק הסליחה העליונה. סליחה רגילה, תפיסה רגילה לא יכולה לתת
ולהכיר מקום כזה.
בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה
בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל
העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, את קרבנותיהם
אשר הם זובחים על פני השדה- הרב מוכיח שביום כיפור ישנה מידה שהאדם
עולה למקום של הסליחה העליונה. המקום הזה בא לידי ביטוי בשעיר המשלח.
הבעיה בשעיר המשתלח שלכאורה כל שילוחו נוגד את דרך הקרבנות. הרי עבודת
הקורבנות היא להרחיק את האדם מעבודה זרה, להרחיק את האדם מקישור
לכוחות שהם נמצאים מחוץ לקדושה. והנה בשליחת השעיר לעזאזל אנחנו נותנים
כח דווקא לאותם כוחות. הרי השליחה לשעירים, זה מעין הסכמה לכוחות האלה.
הרב מביא פסוק שמוכיח שבעקרון שליחה לשעירים זה נוגד את העקרון של
התורה.
ויקרא פרק יז פסוק ה - ז )פרשת אחרי מות(
לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.
יש כאן שתי בעיות קישור לשעירים, וכן שליחה על פני השדה, שהרי נאמר שלא
מקריבים על השדה, אלא צריך להקריב דווקא בבית המקדש
אלא התשובה שבאמת יום כיפור אנחנו עולים למדרגה מיוחדת שהיא מתייחסת
אל הרע. מקום בו אפשר לתת חיות בצורה מסויימת לרע. ההבנה הזאת היא
איננה מתאימה לחיים הרגילים, זאת התייחסות עליונה שמתאימה דווקא ליום
כיפור שהוא מעין עולם הבא.
הקושי עם השעיר מצאנו בהרבה פרשנים, וכך כתב האור החיים הקדוש להקשות.
אור החיים ויקרא פרק טז פסוק ז )פרשת אחרי מות(
- ולקח את שני השעירים וגו'. פרשה זו צריכה למודעי כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא
מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם היה לו לומר חוקה ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם
ז"ל )רע"מ אחרי סג. זהר ח"ג קא( כי עזאזל היא בחינת צד הרע הנה כמעט ח"ו שידמה הדבר
לעכו"ם, ומה גם שמצוה ה' )יומא פו א( להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר
הדברים מבהילים:
הסוד הזה של שעיר המשתלח הוא כל כך כמוס, שכך כותב הרמב"ן על הסוד הזה.
רמב"ן ויקרא פרק טז פסוק ח )פרשת אחרי מות(
- ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש
לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש
תדענו. והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו
אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים:
הסיבה שזה סוד כיון שזה לא קשור להנהגה הרגילה של העולם, זה שייך לעולם
העליון. לכן הגילוי של הסוד צריך להיות נסתר
הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בנוולו, עד שפל תחתיתה. ועם זה
מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה,
והכל מתהפך לסנגוריא, והאופי האמוני והמוסרי מתעלה להוד החירות
העליונה, המביא כל יפעת קודש- היכולת להעריץ את החלק התחתון, החלק
של הפראות והטבע, זה קשור לסליחה העליונה. יש כאן התעלות של שלטון
שמצליח לתת גבול גם לרשעים. נתינת הגבול הופך את הרע לדבר חיובי. מתוך כל
הרע הוא עצמו כמו סנגוריא. האופי האמוני והמוסרי שבדרך כלל הוא אינו מסוגל
להתרומם לנתינת מקום לרע, מצליח להתעלות למקום של חירות עליונה שנותנת
מקום גם לרשעים.
החירות העליונה קשורה ליובל, קשורה ליום כיפור שזה מסמל את התיקון
המוחלט העתידי, בחירות הזאת אפשר להביא יפעת קודש בכל המציאות כולה.
הרב נריה פופר שליט"א
