א שנינו במשנה שטבול יום כלומר, טמא שטבל מטומאתו בו ביום, ועדיין לא נטהר לגמרי עד הערב, פוסל. ושואלים: מנלן [מנין לנו הלכה זו]? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד במקדש חילל מנין? תלמוד לומר ביחס לכהנים: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו" (ויקרא כא, ו),
אם אינו ענין לטמא ממש, דנפיק [שיוצא דבר זה] מהפסוק "וינזרו מקדשי בני ישראל" (ויקרא כב, ב), תנהו ענין לטבול יום. ומקשים: ומדוע תתנהו ענין דווקא לזה?
אימא [אמור]: תנהו ענין לקורח קרחה בראשו או למשחית פאת זקן, הכתובים סמוך לפסוק "ולא יחללו"!
ומשיבים: כיוון שיש לנו לימוד אחר מפסוק זה לגבי טבול יום, שטבול יום שאם עבד שדינו במיתה מנא לן [מנין לנו]? דגמר [שלמד] בגזירה שווה "חילול" האמור כאן מ"חילול" מתרומה, שם נאמר "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט), מכאן יש ללמוד כי גם לענין חילול עבודה האמור בפסוק זה דפסיל [מי שפוסל] בתרומה כלומר, טבול יום, הוא מחיל [מחלל] את העבודה, ומי דלא פסיל [שאינו פוסל] בתרומה לא מחיל [אינו מחלל] עבודה.
ב אמר רבה: למה לי דכתב רחמנא [שכתבה התורה] מקורות נפרדים לגבי טמא וטבול יום ומחוסר כפורים שמחללים עבודה?
ומשיב: צריכי [צריכים הם], דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק טמא הייתי אומר שאין ללמוד ממנו לטבול יום ומחוסר כיפורים, שכן הוא מטמא שהופך את מה שנגע בו לטמא, מה שאין כן טבול יום ומחוסר כיפורים, שאף שלא נטהרו לגמרי — אינם מטמאים, אלא רק פוסלים את התרומה (בטבול יום) או את הקדשים (במחוסר כיפורים). ואם היתה התורה כותבת בטבול יום שהוא מחלל עבודה, מחוסר כפורים לא אתי מיניה [אינו יכול לבוא להילמד ממנו] שכן טבול יום חמור יותר, שהוא פסול בתרומה. ואם היתה התורה כותבת רק במחוסר כפורים — טבול יום לא אתי מיניה [אינו יכול לבוא ממנו] שכן מחוסר כיפורים חמור יותר, שהוא מחוסר מעשה שצריך להביא קרבן להשלמת טהרתו. מה שאין כן טבול יום, שטהרתו באה מעצמה עם שקיעת השמש.
ושואלים: מחדא לא אתי [מדבר אחד מהם אי אפשר ללמוד], תיתי חדא מתרתי [שתבוא, תילמד אחת משתים האחרות]!
ושואלים: בהי [באיזו מהם] לא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה]? שלא לכתוב [תכתוב] במחוסר כפורים ותיתי מהנך [ותילמד מאלה] מטמא ומטבול יום — אפשר לדחות: מה להנך [לאלה] שכן פסולים בתרומה, ולכן מחללים עבודה!
אלא לא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בטבול יום ותיתי מהנך [ותלמד מאלה] מטמא וממחוסר כיפורים, דמאי פרכת [שמה אתה מקשה]? מה להנך [לאלה] שכן מחוסרים מעשה, שטמא צריך טבילה לטהרתו, ומחוסר כיפורים צריך קרבן לגמר טהרתו — סוף סוף למרות שמחוסרי כיפורים צריכים קרבן להשלמת טהרתם, מכל מקום קלישא לה [קלושה היא] טומאתן יותר מטבול יום, ואם כן אינם נחשבים מחוסרי מעשה ביחס אליו!
ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבה שמחוסר כפורים של זב (ושאר מחוסרי כפרה) כזב דמי [נחשב] לענין טומאתו, וטומאתו חמורה, איפוא, מטבול יום שאינו זקוק לכפרה.
ומעירים: ושאלה זו, האם מחוסר כפורים של זב כזב דמי [נחשב] תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: פרה אדומה ששרפה אונן או מחוסר כפורים — הרי היא כשרה. יוסף הבבלי אומר: אם שרפה אונן — כשרה, מחוסר כפורים — פסולה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, יוסף הבבלי, סבור]: מחוסר כפורים של זב כזב דמי [נחשב] ולכן הינו כטמא לגמרי, ואינו כשר לשריפת הפרה, ומר סבר [וחכם זה, התנא האחר, סבור]: מחוסר כיפורים לאו כזב דמי [אינו נחשב כזב], ודינו כטבול יום, שכשר בפרה?
ודוחים: לא, אפשר לומר כי בדרך כלל דכולי עלמא [לדעת הכל] כזב דמי [נחשב], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], דכתיב [שנאמר] בהזאת מי פרה אדומה: "והזה הטהר" (במדבר יט, יט), וכבר יודעים אנו מן הפסוק הקודם שמדובר באיש טהור, אלא שיש כאן הדגשה — הטהור לענין זה, מכלל שהוא טמא לענין אחר, ובכך לימד הכתוב על טבול יום שכשר בפרה.
ובפירושה של דרשה זו נחלקו, מר סבר [חכם זה, התנא הראשון, סבור] שהכוונה היא לטבול יום של טומאה שבכל התורה כולה שכשר לעבודת הפרה, ומר סבר [וחכם זה, יוסף הבבלי, סבור]: טומאה דהך פרשה [של פרשה זו בלבד], כלומר, רק בטבול יום מטומאת מת, שאותה מטהרת הפרה האדומה.
הלכך [על כן] אונן וטבול יום של טמא שרץ, דקילי [שהם קלים], אתו [באים ונלמדים] בקל וחומר מטבול יום של מת, אבל מחוסר כפורים של זב, דחמיר [שהוא חמור יותר] שדינו כזב, שכן טומאה של זב יוצאה עליו מגופו ולא באה עליו מבחוץ — לא, אי אפשר ללמוד להכשיר בו את עבודת הפרה.
א שנינו במשנה שמחוסר בגדים שעבד פסל. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן, ומטו [והיו מגיעים] בה בשמועה זו ומוסרים אותה משמיה [משמו] של ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר קרא [המקרא]: "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעת והיתה להם כהנה לחקת עולם" (שמות כט, ט), ללמוד מכאן בזמן שבגדיהם עליהם — כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם — אין כהונתם עליהם ופוסלים את עבודתם.
ושואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן הוא יוצא נלמד]? מהתם נפקא [משם הוא יוצא, נלמד], דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לשתויי יין שאם עבד כשהוא שתוי חילל? תלמוד לומר: "יין ושכר אל תשת" וגו' (ויקרא י, ט) ונאמר בהמשך "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" (ויקרא י, י) שדבר זה מבדיל בין עבודת קודש לבין עבודה מחוללת. וממשיכה הברייתא: מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים, מנין שגם הוא מחלל?
