I thank everyone who davened for HaGaon HaRav Moshe ben Rochel. I was zocheh to be mekabel a tremendous amount of Torah from him in my youth. Here is an appreciation from his talmid and a Rebbi of mine from my youth at Yeshivat Hakotel, Rav Yeshayahu Shteinberger Shlita.
I can't translate because I don't know Hebrew. I hope to learn it at some point:
מו"ר הגאון רבי משה שפירא עלה בסערה השמימה בעשרה בטבת. להלן רעיון יסודי ששמעתי ממנו אודות תענית זו שעצם מהותה אומרת דרשני. הלא די בתענית ט' באב על חורבן הבית, שאל. למה לצום על מאורע שאינו אלא שלב מקדים? שמא נתאבל גם בתאריך שבו הבבלים חצו את גבול ארץ יהודה וכיו"ב?! אלא שהמצור, בעליל, באר הרב, מרמז למצור נוסף; לצרות המוחין שירדה לעולם ביום זה, כמאמר חז"ל: מיום שחרב הבית אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אסון זה התקבע בעשרה בטבת. היא קיימת ולא באה על תיקונה גם עם בניין בית שני.
יסוד זה אפיין את גישת מו"ר בהרבה מתובנותיו המחשבתיות. המצור בוודאי התרחש גם כפשוטו אך גם כמדרשו. זו שיטת המהר"ל, שהרב זצ"ל, בנה עליה הרבה מתורתו. בגלוי – הכל חוו את המצור הפיזי. באיתכסיא – כבר נסתלק רוחב הדעת, שרווח עם השראת השכינה בבית ראשון. התוצאות ההיסטוריות של המעבר מבית המקדש אל בית המדרש הנטול גילוי שכינה הן פנימיות הגלות שרק הולכת ומתעצמת מאז.
רעיון רוחב הדעת עמד במוקד תפישת הרב, שלא הפסיק לבכות את הצמצום והתדרדרות המוחין הפוגעים אף בעולם התורה. הרב שפירא ינק מרוב גדולי הדור הקודם: החל במרן החזון איש, הגרי"ז, הרב דסלר והמשך עם הרב הוטנר ואף מענקי הקבלה והחסידות. לא פלא שהוא נשם אוויר פסגות. בישיבות ובכוללים שייסד שידר מצוינות, לימד באיכות ללא אח ורע ותבע, לפעמים בתקיפות, "ביצועים בהתאם" מתלמידיו.
בעולם הלימוד פעל כראש ישיבה למדן, כגאון אנליטי. בעולם הקירוב ובכלל זה בני תורה המבקשים העשרה מחשבתית - כאינטלקטואל מובהק על טהרת הקודש, הרב שפירא המשיך בתכונה זו ובאחרות את סגנון הגר"י הוטנר.
הנפטר התברך גם באישיות רגישה; בחן, בנועם ובכריזמה נדירים. בשילוב "מנצח" זה הוא השכיל לקרב הן את פשוטי העם וכן את הפרופסור או את גאון הכלכלה הבינלאומית. הגדרת הסבא מסלבודקא, ש"גדלות האדם" מתבטאת במיוחד אצל "מבקש הדעת", הלמה אותו ועיצבה את דמותו. הוא היה איש אשכולות שהתמצא במגוון עצום של תחומים. באמצעותם חיבב את התורה; הסביר-הפיץ אותה בארץ ובחו"ל בכל החוגים.
הגדרתו כאיש מחשבה ומוסר גרידא רחוקה מלתמצת את ייחודו. הוא היה ענק ובקיא נפלא בלמדנות בכל מקצועות התורה והחכמה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
כל שיעור היה מלאכת מחשבת מבחינת התוכן התורני והכללי; מתובל באנקדוטות היסטוריות ועדכניות שנונות הרב זצ"ל היה בעל חוש הומור נפלא, ובעל ידיעות עלומות-אזוטריות למכביר ובלמדנות. הכל הוגש בשפה יפיפייה, בכישרון רטורי טבעי. השומעים יכלו לפעמים לחוש גם את סערת המוחין והרגשות מאחורי סגנון הדיבור המאופק והערוך.
אני מתקשה לזכור בקרוב ליובל השנים שזכיתי לשמוע אותו שיצאתי אי פעם משיעור נטול אתגור ודרבון – גירוי להמשך חשיבה והרחבה.
חבר שעמד לידי בלוויה, ר"מ בכיר בעצמו, היטיב לסכם את תחושת היתמות של תלמידיו, ממלמל בקול חנוק: "מה נעשה עכשיו בלעדיו"?
And here is another appreciation by R' Eliyahu Yisraeli:
הבריסקער -
שיראתו על פניו. ירא מן החטא ומן הכיעור ומן הדומה לחטא ומן הדומה לכיעור. דקדקן ומחמיר, קנאי ואדוק.
ההוגה -
שלא מניח דבר גדול ודבר קטן. שאין משפט או חצי משפט שלא נבחן לעומק באמת מידה של דעת. החושב תמיד מחדש. בודק ובוחן מכל צד ומכל זווית. הקורא בשם השם ממעמקים.
השקדן -
שלא מניח סוגיא שלא עמל בה עד עומקה. בנגלה ובנסתר, בפלפול ובחסידות, ביראה ובאהבה. מאהב החכמה הגדול, הלומד תמיד ומכל דבר ובקי על פה בלשון הרחמן בתורתו ובלשונם של חכמים.
הרבגוני -
אשר מהין להיכנס לקדשי הקדשים, לתוככי הנפש ולנבכי הרוח, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. ילד שעשועיו של הרב מבריסק, יוצק מים על ידי הרא"א דסלר, איש 'חברון' מובהק, ואיש 'פוניבז'' מסור, בריסקאי והגותי, יורד עד רפש נערים, במבואותיה המטונפים של תל אביב, של פריז ושל מוסקבה, אך ראשו בשמים - בבית קודשי הקדשים.
הטהור -
שפניו טהורים, יפה תואר ואריסטוקרט, אציל וגנדרן, נקי הדעת וזך המחשבה.
הנעלם -
אפוף תמיד סוד, קולו בדממה נשגב מקולו בגבורה, השותק הגדול, המתחנן בפני שומעיו לפקוח את עיני רוחם, לפתוח את אוזן נשמתם ולהקשיב. המגלה טפח ומכסה טפחיים, השוחה בים התלמוד וצולל לעמקי המחשבה, הבקי במכמני חכמת העמים ומיודד עם שועי ארץ.
הבתולי -
המתרחק ממגע, השומר על דיסטנס, על מרחב הפרט והכלל, המדיף ניחוחו ליושבי המסתרים ומתפתל באי נוחות מהמוניות ומבערות.
הזקן -
היושב בישיבה, מרביץ תורה לעדרים, מושיב חכמים לשמוע תורה, מכתת רגליו להפיץ דעת אלוקים ולהרבות כבוד שמים. סביביו נשערה מאד, נורא על כל סביבותיו, המקבץ חבר מקשיבים מבקשי דעת.
התלמיד -
דולה ומשקה מתורת רבותיו, קשוב לכל דבר תבונה, לכל בדל ידיעה או הבנה וממשיך לחדור וללמוד עוד.
מורה הדרך -
שמשפט אחד שלו פולש מבעד לחומות בצורות ומתווה דרך חדשה, מאיר אור חדש בלבבות התלמידים, אשר שותים דבריו בפה פעור, בצמאון, והוא עומד על גביהם וממלא פיהם הפתוח, חודר לנבכיהם.
עובד אלוקים -
המאהיב את השם בעולם, מרבה כבוד שמים, שכל משפט שלו פונה באופן ישיר לבורא עולם, מתחטא מול קונו, נושק לשפתותיו, יוצק חן לכל דבר השם ולכל גילוי שכינה, יודע את אלוקיו ומתחנן אליו, משתף אותו בכל שעל. בכל צעד. וצועד - צועד מעלה מעלה, פנימה פנימה, גבוה גבוה.
המאמין -
שכל דבריו אמת, ותורתו אמת, הנאמן לאלוקיו ומאמין בו. בכל לב וללא פשרות, ללא סטיה וללא תמיהה, חוקר ושואל מחפש ומבקש - באהבה, באמונה ברורה, במגמה טהורה, להצדיק את השם כי צדיק השם בכל דרכיו.
החבר -
ומכיוון שאבי ז"ל הכניס לחייו של ר' משה מושג חדש: 'חברות'. כך העיד ר' משה. לכן, מכוח האהבה הגדולה ששררה ביניהם, אני עומד דומע מול מיתתו, מנסה לצייר קומפוזיציה אנושית בקווי פחם, לאדם המלאכי, המלכותי, האציל והנשגב הזה ומצטער שלא הספקתי יותר, כי היו לי עוד תוכניות...
