לרפואת כ"ק מרן אד"ש
והגאון רבי משה בן רחל
והגאון רבי אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגע
בתוך שח"י
The Alter of Slabodka, Rav Nosson Tzvi Finkel was a great man with deep insight into the human condition. He raised talmidim, each in their unique derech, enabling them to develop their own extraordinary talents without putting them in the "cookie-cutter" mode of uniformity. Only that way he could successfully raised talmidim with as diverse interests and personalities as Rav Aharon Kotler, Rav Yaakov Ruderman, Rav Yitzchak Hutner, Rav Yaakov Kaminetzky etc. etc.
He never wrote any sefarim but his students wrote his teachings down and published the sefer Ohr Hatzafun. In this sefer we see his keen psychological insight, culled from Torah sources. In one article, he talks about the power of personal bias and שוחד [bribery]. He says that no matter how great the person he, he is liable to express bias. He cites the example of the King, chosen by the Navi through the word of Hashem, who is not allowed to be a judge on a Beis Din that decides whether the year will be a leap year or not because he is biased in favor of a leap year because it will mean that he will pay his soldiers a 12 month salary for 13 months of work. A Kohen Gadol is also biased and thus disqualified because he wants there to be no leap year because if it is, it will be cold for him in the mikva on Yom Kippur. He cites other examples great Sages who were concerned with the influence of personal bias. The reason שוחד is forbidden is because if a judge takes money - even if he tries to be fair, he won't be and will twist the judgement in favor of the one who gave him the money. כי השוחד יעור עיני פקחים - even great people.
Here is a short passage:
The Chazon Ish wrote a short but extremely popular work called אמונה וביטחון where he forcefully disagrees [without mentioning the Alter by name. Professor Binyamin Brown of the "Universita Ha-Ivris" revealed in his book on the Chazon Ish that he was responding to the claim of the Alter]. He says CHAS VI-SHALOM!!! Gedolim aren't influenced by personal bias. They are 100 percent clean of any נגיעות. The Torah forbids a judge to take money from the litigants as a חק - a law with no rational reason. Once he takes bribery he will twist the judgment even against his own will. But if not for this חק - big people are completely honest and not swayed by any external factors. That is why a Rov is allowed to pasken Niddah shylos even for his own wife. We must assume that he will be completely honest. Any assumptions to the contrary is to cast aspersions upon great people.
He writes:
״יש עוד רעה חולה [!!] אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם והוא משקל המרמה של הנגיעה. חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם, בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו. ולהתגאל באיזו אשמה, יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעוות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה.....ואמנם השוחד ענין מיוחד....חייבה התורה כח בשוחד לעוור ולסלף...והנה נוסף על כח נגיעה, שהוא ממנהג העולם כפי טבע בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב....ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון, הוסר ממנו גם מחסה החכמה, והנה אין אזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו...אף אם הוא דל...ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעהו, הרי זה מן המהרהרים אחרי רבם״.
So here we have an interesting machlokes between the Chazon Ish and the Alter of Slabodka: Are great people swayed by personal considerations [albeit subconsciously and subtly]. The Alter says yes, it is part of the human condition that one's judgment is "altered" [no relation] under certain circumstances. The Chazon Ish sharply differs and asserts that great people are completely pure and honest.
[As an aside: The Chazon Ish wasn't a "mussar-nik" and was critical of the "Mussar Schools", but at the same time had great love for the Baalei Mussar. In a letter [קובץ אגרות א-קנ"ד] he writes:
'ואני נמצאתי הרבה עם הסבא ז"ל מסלבדקא ועם הסבא ז"ל ממיר ועם גדולי תלמידהון שיחיו וגם עם גדולי הנוברדקאים, ותמיד היתה שרויה ביננו אהבה בלי מצרים והיו מסורים אלי בכל לב, ומעולם לא נמנעתי להזכיר בקורת בחריפות והם התענגו על זה [כי מטבע החכמים להתענג על מיתיבי יותר מתניא נמי הכי כמו שאמר ר"י בב"מ (נראה שכוונתו לדברי הגמ' בב"מ פד, א על ריו"ח דאמר היכא את בר לקישא)] וגם אני מתענג עליהם'.]
In the last two decades there has been much research in the realm of cognitive psychology on the topic of how our seemingly balanced judgment is subtly altered by various factors. The two most famous people in the field are Daniel Kahanamen [the nephew of the Rosh Yeshiva of Ponivitch, HaGaon Rav Yosef Kahanamen ztz"l] and Amos Twersky [probably the descendent of the great Rebbes of Chernobel. If you google their names you will find a lot of information about their works]. They proved the power of bias in seemingly rational decision making [without getting into the machlokes Chazon Ish-Alter of course].
Here is an interesting discussion of bias that I found [and see here]:
הטיות חשיבה בספרות ההלכתית והמוסרית
בעשורים האחרונים התקדם מאוד תחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית בנושא הטיות חשיבה ושיפוט אינטואיטיבי.
מאז מחקרם הראשון של טברסקי וכהנמן שאף זיכה אותם בפרס נובל, בו הם הראו איך אנשי אקדמיה הבקיאים בתחום הסטטיסטיקה, עורכים לבסוף שיפוטים אינטואיטיביים שיורדים לאין שיעור ברמת הדיוק והאוביקטיביות שלהם לעומת שיפוט סטטיסטי מדעי שהיה לוקח בחשבון את כל המשתנים הרלונטיים לנושא.
הם כביכול הוכיחו בעצם שיש לנו שתי מערכות חשיבה, נפרדות או מקבילות, האחת שכלית ומחושבת והשניה אינטואיטיבית ואמוציונאלית יותר, וכמובן שהמחקר מנסה לבדוק את קשרי הגומלין ביניהן, ומה מפעיל כל אחת מהן ומדוע.
בין הביקורות שהופנו לצמד החוקרים הישראלים הללו, הושמעה הטענה שהם למעשה מציגים את המוח האנושי המתקדם כל כך, ככלי שמוביל את האדם לטעויות שיפוט טפשיות.
המבקרים התקשו לקבל את הממצאים הברורים שהראו הטיות חשיבה אוניברסליות, בקרב אנשי מקצוע מכל גווני הקשת, כמו למשל הטיות של ועדות קבלה שמסתמכות על שיפוט אינטואיטיבי, במקום על נוסחא סטטיסטית, שתשקלל בדיוק רב, את הנתונים להחלטה מושכלת ואוביקטיבית.
הטיה נבדלת מטעות, הטעות מאופיינת במקריות ובשונות המתחלקת לשני צדדי השאלה או הנושא, לעומת זאת הטית חשיבה מאופיינת בנטיה לטעות בצד מסויים, כמו הערכת מספר אירועים, או בטחון יתר בדעה שלנו.
מה אומרת התורה על הטיות? האם יש לכך התיחסות בתורה ובחז״ל?
ננסה להביא מספר מקורות ולהבדיל בין סוגי ההטיות השונות.
החוקרים מבדילים בין הטיה המתרחשת מאיליה, בעקבות צורת חשיבה היריסטית ואוטומטית, לבין הטיה שיש לה מניע, כמו למשל זכרון חלש יותר של גירויים פוגעניים.
נתחיל מאיסור לקיחת שוחד, כתוב- ״ולא תקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״ , בפשוטו האיסור הזה מתאר מצב בו דעתו ושיפוט דעתו לטובת נותן השוחד, כך שיש לנו הטיה בעלת הניעה של קבלת טובת הנאה.
אמנם החזון איש בספרו ״אמונה ובטחון״ כותב- ״חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם, בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו. ולהתגאל באיזו אשמה, יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעוות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה.....ואמנם השוחד ענין מיוחד....חייבה התורה כח בשוחד לעוור ולסלף...והנה נוסף על כח נגיעה, שהוא ממנהג העולם כפי טבע בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב....ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון, הוסר ממנו גם מחסה החכמה, והנה אין אזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו...אף אם הוא דל...ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעהו, הרי זה מן המהרהרים אחרי רבם״....
אם כן אומר החזון איש שיש סוג הטיות שכבר לא יכולות להשפיע על אנשים מסויימים, ממש כפי שסוכריה לא תטה את דעתו של שופט, כך בדיוק כסף לא יכול להטות את איש האמת לעגל פינות.
והשוחד איננו הטיה רגילה אלא גזירת הכתוב.
אולם מצאנו הטיות נוספות כמו למשל-״מים גנובים ימתקו״ שהריגוש שבהנאה האסורה גורם לה להרגיש מהנה ומתוקה יותר, או למשל-״רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חבירו״ שהקשר למה שעבדנו עליו והשקענו בו, נותן לנו סיפוק מכמות קטנה ממנו, לעומת כמות גדולה בהרבה של סחורה חיצונית זהה.
כמו כן, נאסר על קרובים להעיד בבית דין, ואמנם זה רלונטי גם לאחים כמשה רבינו ואהרן הכהן שאנו לא חוששים שישקרו כלל וכלל. וגם נאסר על חמות למשל להעיד לכלתה בפני בית הדין, שבעלה מת והיא מותרת להתחתן. כי הנחת היסוד היא, שיש שנאה ביניהן, והיא רוצה לגרום לה להתחתן באיסור, ולאסור אותה על בעלה.
הגמרא גם אומרת שבמושב בית דין מתחילים לשמוע את דעת הקטנים קודם, כי חוששים שהם ירתעו מלהשמיע את דעתם ולחלוק אחרי שהגדולים חיוו את דעתם.
אם כן מצאנו כמה תכונות נפשיות שחשודות כגורמים מטים-בושה, שנאה, חיבור וקשר נפשי, וריגוש הרפתקני מסעיר.
בנוסף לזה ישנן הטיות קבועות ומקיפות יותר, הגמרא אומרת- ״אשרי אדם מפחד תמיד״ בדברי תורה כתיב, וכפי שאומרת המשנה- ״ אל תאמין בעצמך עד יום מותך״ זאת אומרת שהאדם המאמין צריך לחשוש תמיד מפיתוי היצר שיטה את שיקול דעתו, וכפי שתיאר זאת בספר חובות הלבבות- ״בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים. המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות....ואתה ישן לו והוא ער לך״.....
מתואר פה מצב תמידי של חיי האדם, חיים בצל קול פנימי שכל תפקידו הוא, להטות אותנו. הטיה היא תמיד יחסית לנורמה הנכונה והאוביקטיביות. וממש כפי שהוכח שגם בחושים הפיזיים הברורים כל כך לכאורה ניתן להטות את חשיבתנו, ולגרום לנו לראות מציאות שונה מכפי שהיא, על אחת כמה וכמה שניתן להטות עמדות והשקפות חיים מעורפלות ומקיפות על ידי פיתוי ושכנוע ושינוי צורת ההסתכלות.
כמו שרושם חיצוני משפיע על מראיין, וכפי שמילה מקבלת משמעות לפי ההקשר בו היא נאמרה, ואשליות אופטיות מעוותות את התפיסה החזותית שלנו, וחוויות לא נעימות נדחקות אל מעמקי הזכרונות הנשכחים.
כך בעולמו של האדם המאמין, האדם שחייו הם בבחינת- ״כי תצא למלחמה״ זוהי מלחמת היצר, יש מאבק תמידי על ההטיות שמנסות להשתיק את השכל הפורמלי הנורמטיבי, של התורה והמצוות.
ומבחינה מסויימת זהו מאבק אין סופי, כי גם כאשר אדם מתקדם ומתרגל להתמודד עם כל פיתוי וכל שיבוש, בכל זאת אמרו חז״ל- ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום״ , ״וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו״ . זאת אומרת שחיינו בעולם הזה תמיד ילוו במאבק עם היצר, ובכל שלב נדרשת התמודדות ומלחמה.
רבי אלחנן וסרמן שנהרג בגטו קובנא, מרחיב בנושא, ושואל מספר שאלות קשות.
הוא מקשה על מצוות האמונה וכי ניתן לצוות על תהליך פנימי חווייתי? ומה יעשה אדם שאיננו מאמין, וכי איך הוא יתחיל לפתע להאמין?
ומה יעשה גוי שבכלל לא שמע על בורא מונותאיסטי, איך הוא ידע שיש לו חיוב לקיים את שבע מצוות בני נח?
ובכלל מה זה שהתורה מצווה עלינו-״ולא תתורו אחרי לבבכם״ שזוהי האזהרה על הכפירה באלוקים, מדוע לא כתוב -״אחרי שכלכם״ הרי הכפירה היא לכאורה טעות בהבנה ואיך היא קשורה ללב?
והוא עונה על כך שמצוות האמונה היא אפשרית כי היא לא נוגדת לשכל הישר. כפי שאמר רבי עקיבא במדרש- ״כשם שהבית מעיד על הבנאי והבגד על האורג, כך העולם מעיד על בוראו״, וכמי שהסביר זאת בספר ״חובות הלבבות״ , שלא יתכן שכלי או מכשיר תכליתי ומדוייק יווצר במקרה, או שדיו שנשפך יצור טקסט הגיוני, כך הבריאה כולה התכליתית והמסודרת מעידה על בורא שתכנן אותה.
ואם כן אומר רבי אלחנן, הכפירה מקורה לא בשכל, אלא בנטיית הלב. וכמו שאמר ישעיהו הנביא- ״לב הותל היטהו״ , זאת אומרת שהלב המשתוקק לחופש ולהנאות מטה את החשיבה ההגיונית האוביקטיבית, וגורם לאדם לכפור ולומר שהבריאה כולה נוצרה מאיליה.
ומשום כך התורה מזהירה על כפירת הלב ולא על הטיית השכל, כי סיבת ההטיה איננה בשגיאה קוגנטיבית שכלית, אלא ברצון שמכוון אותה, ולכן גם אם חכמים גדולים כאריסטו ועוד, כפרו בבורא למרות חכמתם, עדיין אפשרי לדרוש מכל אדם באשר הוא להגיע לאמונה, מפני שללא הרצון לפרוק כל עול, בלתי אפשרי להכחיש את ההכרח העובדה שיש בורא לעולם. כמו שכתוב בספר תהילים- ״השמים מספרים כבוד אל״ ״מבשרי אחזה אלוה״.
גם הגאון מוילנא כותב דברים חריפים על הטיות- ״כל דרכי האדם נמשכים אחרי הרצון הראשון וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון- הוא זך וישר בעיניו, אך תוכן רוחות ה׳ והוא יודע אם לא היה פנייה כלל ברצון הראשון.... אם יש בליבו שורש פורה ראש ולענה אז אם יתנהג על פי רוחו... יפול משמים ארץ... והוא לא ידע בעצמו, על כן אין לסמוך כלל על שכל האנושי״.....
הפתרון האולטימטיבי לזה היה לדבריו- ״לכל אדם יש דרך בפני עצמו לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוה. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה׳ , והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה, לפי שורש נשמתו וטבע גופו. ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל ואיש עצתו יודיענו, איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם אך- שאין ברוחו שום דופי, ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך.... כלומר עכשיו אין לנו להלך בגדולות ונפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו אל ה׳ לפי רצונו״....
אנחנו לומדים מדבריהם, שכאשר אדם סומך על שיקול דעתו הסוביקטיבי ללא ביקורת, הוא יכול בקלות לטעות ולבחור בדרך נוחה לו אך רחוקה מדרך התורה, ממש כפי שהיושב בועדת קבלה, ומקבל החלטות שרירותיות, על סמך התרשמות כללית, ללא שקלול מדוייק של המשתנים הרלונטיים, יטעה בבחירת מועמדים ראויים.
וכבר דימו חז״ל את ההתלבטות של כל אדם פרטי על אופן פעולתו, לדיין ושופט שצריך להכריע בדין. וכפי שכל איש מקצוע שמכבד את עצמו, מודע כיום יותר, לאופן שיבוש ההטיות האוטומטיות את שיקול הדעת האוביקטיבי והמקצועי, כך בדיוק כל אדם מאמין, שמרגיש כפוף ומחוייב לחוקי האל, צריך לבחון את טוהר קבלת ההחלטות שלו.
כמובן שיש גם הטיות קוגנטיביות נייטרליות, שאין מטרתן להסית ולהדיח, אבל צורת החשיבה שהן מפעילות גורמת לחטאים. כמו למשל הכללות או שיפוט מהיר של הזולת, שגורמים לנו לראות את מעשי השני באור שלילי. וכך ליצור שנאה, או ריחוק, ולכן אמרו חז״ל- ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״ , ״אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו״ , אלו הן הוראות שדורשות מחשבה, ודחייה של חשיבה אוטומטית פשוטה, ועל ידי זה ניתן לתת פרשנות חיובית או מקילה למעשה שלילי שנתקלנו בו, וכך לא מוכרחים לראות רע, ולא מתעורר בנו יצר של כעס או זלזול על הסובבים אותנו, ונחסכת מאיתנו אנרגיה שלילית של ריב ומחלוקות.
