סיפר שהגיע אצל מרן הגרי"ז כחצי שעה לפני זמן תפילת ערבית במוצאי שבת. הגרי"ז היה יושב אל מול הפתח. נגש אליו ר' שלמה פישר ושאלתו בפיו, על דברי הגר"ח [בספרו על הרמב"ם פ"כ מעדות] שבמלקות לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה, דמבואר בדעת הגר"ח בדעת הרמב"ם דמלקות חייבין אף בכאשר עשה. שהגר"ח ביאר דהרמב"ם ס"ל דהמיעוט הוא מחמת שעשו בו העונש ולא מחמת ביטול הזממה, ולכן במלקות לא שייך כלל כאשר עשה, דהא חיוב מלקות הוי דוקא ע"פ חיוב ב"ד, וכיון שהוזמו ואיגלאי מילתא שלא נתחייב מלקות מעולם, הא נמצא דאין על המלקות דין ב"ד כלל, והוי כהולקה חוץ לב"ד דהוי הכאות וחבלות בעלמא ולא "מלקות", ולכן סובר הרמב"ם דבמלקות לעולם לא שייך כאשר עשה.
והקשה ר' שלמה, מהא דתנן (מכות ו, ב): היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, ואם לאו הרי אלו שתי עדיות, לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה. ומעתה בגוונא שאין רואין אלו את אלו והוזמה אחת מהן, הרי הוא והן נהרגין, וה"נ במלקות לפי הרמב"ם ילקו, וצ"ב מאי טעמא אין כאן כאשר עשה, והרי בכה"ג ודאי ל"ש לומר שהוי כמו שהולקה חוץ לבי"ד ולא 'מלקות'. [עי' בספר אילת השחר שם שהביא בשם 'ושמעתי שהקשו להגרי"ז', ובספר אבן ישראל על הרמב"ם שם].
וכל הבית נהפך כמרקחה, כל הנוכחים ניסו לתרץ ונתווכחו, והרב שקוע בשרעפיו וממשיך להסתכל אל כיוון הדלת, והיה נראה כאילו מתבונן ומכיר בכל מי שנכנס, לפתע בהגיע זמן ערבית, הרב התנער ממחשבותיו ואמר, איני יודע מה אבא יעשה עם הקושיא הזאת, מהיכן הגיעו כל האנשים הללו.
אזי התברר שכל כולו היה מונח בקושיא ובכלל לא שת לבו לכל מה שקורה סביבו, ולא אחז מי הם הנכנסים, למרות שהיה נראה כי מתבונן בהם. לי המחזה הזה היה שווה כמו הרבה מאוד שיעורים.
