הרב איתמר אלדר
באחד הרגעים המופלאים ביותר במהלך סדר העבודה של יום הכיפורים בבית המקדש, אנו פוגשים טקס מוזר, שבמידה מסויימת מקרין זרות על כל הסיטואציה של היום הקדוש. מדובר על המעמד שבו הכהן מטיל גורלות על שני השעירים (שני תיישים) שאחד מהם אמור לעלות כקרבן לה' והאחר משולח לעזאזל המדברה. לכאורה לא ברור מדוע דורשת התורה מן הכהן להותיר את ההכרעה בשאלה זו בידי הגורל ואולי אף נאמר בידי המזל?
נדמה, כי שורש פתרון הבעיה הוא בהבנת התנועה הנפשית הקשורה בהטלת גורל הכרוכה, בראש וראשונה, בהפקעת הבחירה מידי האדם. המדהים הוא שהפקעה זו מתרחשת דווקא בעבודת יום הכיפורים, מקום שבו האדם מבקש דווקא להעניק תוקף עליון למעשהו.
להבדיל אלפי הבדלות, מקום נוסף בו אנו נתקלים ביד הגורל המופיעה ברגע הכי פחות צפוי, היא אצל המן הרשע, מגלומן אכזרי הטווה תוכנית יסודית להשמדת העם היהודי. והנה בתוך הצורך של המן בשליטה מלאה על המציאות, הוא לפתע מוותר על יכולת ההכרעה דווקא באחד מן הפרטים החשובים ביותר במזימתו – התאריך. במקום לפתוח יומן, ולמצוא את התאריך בצורה שתשתלב עם שאר פרטי התוכנית באופן אפוטימאלי, מפיל המן גורל ומותיר את קביעת התאריך ליד המקרה, או שמא נאמר ביד הגורל. מה פשרה של פעולה זו?
אין לנו אלא להסביר כי המן, מבקש להעניק למזימתו כח על טבעי. הוא מבקש להפקיע את התכנית מגבולות המוח האנושי, ולהזרים לתוכה כוחות על טבעיים של קוסמות, כישוף, עבודת אלילים, וכל מה שהאמין בו כקיים מעבר למציאות הפשוטה. בכדי שכוחות על אנושיים יוכלו לפעול בתוך המציאות, גם אדם מגלומן ובעל שגעון גדלות יהיה מוכרח לסגת לאחור, לפנות מקום ולוותר על השליטה (או אולי נאמר על הבחירה). המקום שבו האדם מוותר על ההכרעה האנושית, הוא המקום המאפשר לכוחות עליונים לפעול. כך בטומאה אצל המן, ולהבדיל בקדושה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
מסופר על הבעל שם טוב, שנסע במרכבתו בדרך, ולפתע הגיע לגשר ארוך וצר ביותר, שרוחבו כרוחבה של העגלה במדוייק. העגלון, הגם שהיה מטובי העגלונים, עצר את העגלה ומשנשאל על ידי אדונו מדוע אינו ממשיך, השיבו כי אין בידו לעבור את הגשר מאחר וכל סטייה, ולו הקטנה ביותר, תגרום לנפילת העגלה לתהום. כל כמה שניסה הבעש"ט לשכנעו להמשיך, סירב העגלון באמרו כי אין עגלון בעולם שיוכל לחצות גשר ארוך שכזה מבלי לסטות, ולו פעם אחת לימין או לשמאל. השיבו הבעש"ט: "צודק אתה, ביד כשרון אנושי אין יכולת, אך ביד ה' יתברך יש!". הוציא מכיסו מטפחת וכרכה על עיניו של העגלון, ואמר לו: "סע!".
במקום שבו נגמרת היכולת האנושית, במקום שבו האדם בוחר לוותר על יכולתו האנושית וכביכול "להפקיר" את המציאות "ביד הגורל", הרי שהגורל- שהוא הוא ה' יתברך, פועל באופן מלא באותה סיטואציה, וככל שמוקטנת הנוכחות והשליטה האנושית כך מתעצמת נוכחות הבורא בבחינת הפסוק 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים' (תהלים מו,יא).
רעיון זה מצינו גם אצל ר' נחמן מברסלב:
טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך (שיחות הר"ן ב')
הפקרת התנועות והמעשים כלפי לה' איננה הסרת אחריות, ובוודאי שאיננה 'הפקרה בידי המזל'. אדרבה: זוהי תנועה של משיכת שפע והתחברות אל רצון ה' הפועל במציאות ללא הפרעה.
ה'גורל' אם כן, איננו סתמי, עיוור או מקרי, כי אם כלי מכוון, וביטוי לשאיפה לגעת במקום הרצון האלקי החופשי. הגורל דורש מהאדם לסגת, לוותר על כוחו, על שליטתו ועל הרצון והצורך להיות זה שקובע.
רעיון זה מקבל אצל ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מ') משמעות נועזת. ר' צדוק קושר את מעמד הגורלות של השעירים ביום הכיפורים ובעיקר את בחירת השעיר לעזאזל, לרצון שלנו להראות כי גם העבירות שלנו היו ברצון ה' יתברך, וזה גם היסוד של הרעיון לפיו זדונות נהפכים לזכויות. לפי ר' צדוק שני השעירים הם ביטוי לשתי תנועות שהאדם נמצא בתוכן בכל יום במשך השנה כולה: לה' או לעזאזל. האם דרכי אל הקודש או אל ארץ גזרה? ובעיקר מה תהיה הבחירה?
הדמיון המוחלט הנצרך בין שני השעירים, אולי גם הוא מבקש ללמדנו, כי אין לתלות את הבחירה בנסיבות קודמות. האדם נולד דף חל ואין בו נטיה לאחד הכיוונים. העובדה כי בסופו של דבר ניצבים בפנינו שני שעירים, שתי תנועות, האחת לה' והאחת לעזאזל, איננה קשורה לנסיבות הקודמות שלהם, שהרי שניהם שווים במראה ובקומה. בחיים האלה הכל בחירי!
אולם נדמה כי מעשה השעירים מבקש להפקיע לא רק את התפיסה הנסיבתית אלא גם את התפיסה הבחירית, שהרי בסופו של דבר לא בן אנוש הוא הבוחר. הכהן הוא אמנם הניצב במרכז העבודה, שכן הוא השוחט, המקריב, המזה את הדם על המזבח, הוא המתפלל, אולם בעצם הבחירה הוא נתבע לסור לאחור. לא הוא הבוחר כי אם ה'.
מיהו המחליט אם השעיר הימני לה' והאחר לעזאזל, או להפך? מיהו המחליט מה תהיה התנועה שאליה צועד האדם? כבר אמרנו כי אלו לא הנסיבות המקדימות, אולם גם אין זה האדם עצמו – כי אם ה' יתברך, שכן הגורל, כפי שראינו לעיל, הוא ביטוי להפקרה שמפקיר האדם את עצמו לפעולת הבורא, המקום שבו האדם מרפה את אחיזתו ממושכות החיים לטובת המשכה עליונה.
אם ממשיכים בדרכו של ר' צדוק, הרי שגורל השעירים, באופן סמלי, מגלה לנו למפרע כי כל הבחירות שלנו, כל הצמתים בהם ניצבנו בפני שתי ברירות ובחרנו לימין או לשמאל, לה' או לעזאזל, לא היו באמת בחירה כי אם 'הפלת גורל'. עינינו הסומות מטעות אותנו לחשוב כי אנו בוחרים, אולם מצד האמת, אין בחירה שהרי הכל ברצונו יתברך.
הרב קוק מלמדנו כי הכרה גבוהה זו של ר' צדוק, צריכה גם תיחום והגדרה. לשיטתו של הרב קוק החוויה האולטימטיבית המלווה את האדם בחייו היא 'הכרת האחריות של האדם על מעשיו, הבאה מתוך מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם'. הרשות נתונה בידי האדם ותודעתו היא תודעת אחריות ובחירה, ומתוך כך הוא פועל בעולם ומתוך כך הוא גם חותר אל התשובה שיש בה מתן דין וחשבון על בחירותיו, אולם המהלך התודעתי איננו מסתיים כאן:
'אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים, שלגביערכו של האדם אינם טובים, ותוצאותיהן הן מרות לו, לרשות הגבוה, וכולם נערכים מחוץ ליסוד חופשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה, רשות הגבוה, אשר כל מעשינו פעלת… (אורות התשובה טז, א*)
גם לפי הרב קוק, ישנו רגע אחד של התנוצצות ביום הכיפורים, בשיאה של התשובה, בשיאו של המאמץ, שבו אנו מתמלאים בהכרה חדשה, מנחמת ומועדדת כי הכל ברצונו של ה' יתברך, גם הבחירות הפחות מוצלחות. אלו שהלכו לעזאזל. אין בהכרה זו משום הסרת אחריות, כי אם התבטלות והשלכת יהבנו בפני ה'. זוהי הכרה שיש בה פיוס, הכרת ערכנו האמיתי לצד קרבת אלקים שיש בה ממד של שותפות עם הבורא. ברגעים אלו אומר האדם: 'אני אינני מולך, אלא אתה ה' ואני איתך ומאיתך". זוהי הכרה המבשרת כי הכל ברצונו יתברך, והשגגות והזדונות, הינן ההוצאה לפועל של רצונו – והכל זכות. בעזרת ה', שנזכה.
