ותהי לו לאשה ויאהבה – גם זוהי תכונה אשר ברוך ה׳, לא פסקה מבין צאצאי אברהם ושרה, יצחק ורבקה. ככל שנעשתה יותר לאשתו, כך אהב אותה יותר! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון – נישואין יהודיים, כך נערכים רוב הנישואין היהודיים, לא על יסוד של תשוקה, אלא בכח השכל הישר ושיקול הדעת. ההורים והקרובים שוקלים בדעתם האם שני הצעירים מתאימים זה לזו; ומשום כך אהבת בני הזוג גוברת ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.
רוב הנישואין הלא־יהודיים נעשים על בסיס מה שהם קוראים ״אהבה״. עלינו רק להציץ מעט בתיאורים מסיפורי האהבה שלהם, הלקוחים מהחיים, ומיד אנו רואים את התהום העמוקה המפרידה – בעולם הלא־יהודי – בין ה״אהבה״ של בני הזוג לפני הנישואין לבין מה שמתרחש אחר־כך. כמה תפל וחסר טעם נראה הכל לאחר הנישואין, כמה שונה המצב מהדמיונות של בני הזוג לפני כן. ״אהבה״ כזו עיוורת היא; וכל צעד לתוך העתיד מביא עמו מפח נפש חדש.
לא כן הנישואין היהודיים, שעליהם נאמר: ״ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה״! כאן החתונה אינה הפיסגה, אלא רק ההתחלה של אהבה אמיתית.
וינחם יצחק אחרי אמו – ועתה לפנינו ארבע מילים נוספות, אשר מאז הביא ה׳ את חוה אל אדם, ועד סוף כל הדורות, נשארו ותישארנה לעמוד מעל כולן ביופיין והדרן: ״וינחם יצחק אחרי אמו״. גבר בן ארבעים, שלא ניתן לנחמו על מות אמו הישישה, מוצא נחמה באשתו! זהו מעמד האשה בישראל כאשה נשואה! כמה הבל ורעות רוח יש בנסיון לדמות חיי נישואין יהודיים עם תאוות חושים מזרחית והרמונות הנשים! בפטירת שרה, יצאו הרוח והרגש הנשיים מהבית; ואז חזר ומצא יצחק את אמו באשתו. לכן משהביאה האהלה נדמתה לו כשרה אמו (עיין בראשית רבה ס, טז). הרי זה הקילוס הנעלה ביותר שנאמר אי פעם על כבוד האשה ואצילותה – והוא נמצא בדברי ימי ישראל הקדמונים.
