"זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ" (איכה א, ז). המאירי לתענית (ל, א, ובספרו במגן אבות עניין ד) דן על מחלוקת הראשונים בתשעה באב שחל במוצאי שבת איך לנהוג בהבדלה, האם לא להבדיל כלל על הכוס, או להבדיל וליתן לתינוק, או להבדיל למחר במוצאי התענית, והביא ש"קצת מפרשים כתבו שלא תיקנו הבדלה על הכוס אלא כשהעשירו (עי' ברכות לג, א), ובתשעה באב הרי כולנו עניים, והרי הכתוב עומד וצווח זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ", ולכן הם קבעו שאין כלל להבדיל בת"ב שחל במוצ"ש. והמאירי מסיים: "מילי דבדיחותא נינהו".
"קצת המפרשים" האלו הם מגדולי הראשונים, הרמב"ן בתורת האדם (עניין אבלות ישנה אות קצב, הביאו הרא"ש תענית פ"ד סימן מ), וכן הוא בחידושי תלמיד הרמב"ן תענית ל, א, ובחידושי הר"ן פסחים קז, א ועל הרי"ף כב, א בדפי הרי"ף, ובעוד כמה ראשונים. אמנם ברמב"ן לא הוזכר הפסוק "זכרה ירושלים" אלא הסברא שבמוצ"ש שחל בליל ת"ב "כל ישראל עניים מרודים", כי "בשעה שאין כוס בעולם - אין צריך להבדיל". ונראה שהפסוק הובא ע"י תלמידי הרמב"ן (ואינו לפנינו לא ברמב"ן ולא אצל תלמידיו) רק כרמז לכך שבזמן זכירת עוניה של ירושלים כולנו כעניים, אולם המאירי כנראה הבין שזהו טעם ממשי ועל כך התרעם ש"מילי דבדיחותא נינהו".
ע"פ המועדים בהלכה לרש"י זוין זצ"ל הצומות פרק ד (בתוספת נופך)
