(י-יג) ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם וגו׳ – דווקא הבטחון המוטעה של משה עצמו, אשר סבר שהעם הגיע כבר למדרגה הנדרשת של בגרות רוחנית ומוסרית, מבהיר במידה רבה את משמעותן ונחיצותן של ההכנות וההגבלות שתבאנה עתה. שכן אם נבין אותן על בוריין, הרי שמטרתן הייתה לגרום לעם לתפוס, ולקבוע לעולמי עד, את המרחק הרב והעצום שהפריד בין דרגתם הרוחנית והמוסרית באותה העת, לבין הגבהים שאליהם יתעלו ויתחנכו במהלך מאות ואלפי השנים, על ידי התורה שהם עומדים עתה לקבלה.
והייתה מטרה נוספת הקשורה לכך בקשר קרוב: לְאַמֵּת באופן היסטורי לדורות הבאים, שה׳ כביכול נשאר במקומו, מול העם, ושדְבָרוֹ בא אל העם. ה׳ לא היה בתוכם או בקרבם, וקולו לא יצא מתוך העם.
תורת ישראל היא מערכת החוקים היחידה שלא יצאה מתוך העם אשר נועדה להיות לו לחוקתו. היהדות היא ה״דת״ היחידה שלא נבעה מליבות בני האדם המוצאים בה את הבסיס הרוחני לחייהם. דווקא התכונה ה״אובייקטיבית״ הזאת של תורת ישראל ו״דת״ ישראל, היא העושה את שתיהן ליחידות במינן, ומבדילה אותן באופן ניכר וברור מכל יתר הדברים בעולם המכונים חוק או דת. תכונה זו עושה את תורת ישראל לגורם היחיד בתרבות האנושית, שיכול להיחשב גורם מזרז ומטרה מוחלטת לכל צורה אחרת של התקדמות; בעוד שהתורה עצמה, כאידיאל המוחלט הניתן מלמעלה, נותרת מעל ומעבר לכל מושג של התקדמות.
כל יתר ה״דתות״ ומערכות החוקים, מוצאן במוחות האנושיים של תקופה מסוימת; הן אינן מבטאות אלא את תפיסת האלקים, הייעוד האנושי ויחס האדם אל האלקים ואל הזולת, שאחזה בהם חברה מסוימת בתקופה מסוימת בהיסטוריה. משום כך, כל הדתות והחוקים מעשה־ידי־אדם אלה, כמו כל יתר בחינותיה של התרבות האנושית – המדע, האמנות, המוסר והמנהגים – נתונים לשינוי עם הזמן החולף. שכן מעצם טבעם ומוצאם, אינם אלא הביטוי לאותה מדרגה שהשיגה התרבות האנושית בשלבים שונים של ההתפתחות האנושית.
לא כן ״דת״ ישראל ותורת ישראל. הן אינן נובעות מאמונות שאחזו בהן בני אדם בתקופה זו או אחרת, ואינן מכילות מושגים אנושיים מוגבלי־זמן על ה׳ ועל ענינים אנושיים ואלקיים. הן ניתנו מפי ה׳; ונאמר דרכן לבני אדם, על ידי רצון ה׳, מה צריכים להיות מושגיהם עד סוף כל הדורות, אודות ה׳ והדברים האלקיים, ומעל הכל, אודות האדם והענינים האנושיים.
למן ההתחלה עמדה תורת ה׳ במצב של ניגוד אל העם אשר בקרבו היה עליה להופיע לראשונה בארץ. היה עליה להוכיח את כוחה בראש ובראשונה על עם זה, אשר התנגד אליה בשל היותו עם קשה עורף. התנגדות זו שהתורה מצאה בקרב העם אשר בתוכו זכתה למעונה הראשון בארץ, היא ההוכחה הגדולה ביותר למקורה האלקי של התורה. התורה לא קמה מתוך העם, אלא ניתנה אל העם, ורק לאחר מאות שנים של מאבק רכשה התורה את לבות העם, כך שהם הפכו להיות נושאי דגלה במשך כל הדורות. (על ייחודיותה של היהדות ויחסה לדת, עיין אוסף כתבים, כרך א עמ׳ קפג–קפו; פירוש, לעיל ו, ז).
תכליתן של כל ההכנות וההגבלות האלה, היא כנראה להבליט ולציין ניגוד זה באופן ברור ככל האפשר, בכניסתה הראשונה של התורה אל העולם – ניגוד שהוא תכונה כה יסודית למהותה ומקורה של התורה. התורה עומדת לבוא אל העם. יש לצפות לבואה במשך שלושת ימים. ואפילו בכדי להיות ראויים להמתין לתורה, חייבים העם קודם לכן לקדש את גופם ולבושם; הווי אומר, עליהם להעשות ראויים לקבלת התורה, על ידי שיבואו להכרה, באופן סמלי, בַּלידה מחדש – התחדשות חייהם מבפנים ומבחוץ – שהתורה תעורר בהם. במצבם של עכשיו, עדיין אינם מוכנים לקבל את התורה. רק החלטתם הנחושה להיהפך לבסוף למה שהם צריכים להיות, תעשה אותם ראויים לקבלת התורה.
ההבדלה בין העם העומדים לקבל את התורה לבין המקור האלקי ממנו יקבלוה, מובלטת גם במושגים של הפרדה פיסית. המקום שממנו יקבלו העם את התורה, מובדל מהם בבירור רב. הוא מורם אל תחום שמעבר לתחום הארצי. אין היתר לאף אדם או בהמה לדרוך ברגלם במקום ההוא, או אף לגעת בו. כל יצור חי שכף רגלו תדרוך בו, חייב מיתה. רק כאשר יסתיים מתן תורה, יוּשב המקום אל התחום הארצי, ויוּתר גם לאדם וגם לבהמה לשוב ולהתהלך בו. עד אותו הזמן, יוגבל העם על ידי גבול סביב סביב, אשר ממנו והלאה ייאסר עליהם ללכת. כל זה נעשה כדי להראות באופן מוחשי שמקור מוצאה של התורה הוא על־אנושי ועל־ארצי.
לא תגע בו וגו׳ – ״בו״ מוסב על ההר.
או ירה יירה – המושא של הפועל ״ירה״ בבניין קל הוא תמיד החפץ המושלך, ולא האדם שעליו הושלך החפץ. וכאשר מדובר באדם עליו הושלך דבר־מה, מוסיפים את אות היחס ״ל־״, כדוגמת: ״לִירוֹת וגו׳ לְיִשְׁרֵי־לֵב״ (תהילים יא, ב).
גם בפסוקנו, ״ירה״ אין פירושו שהוא נורה בחצים, אלא שהוא נדחף למטה מעל מקום גבוה (״דחייה״), הווי אומר: המעשה הראשון והעיקרי של מיתת ״סקילה״. העונש כאן הוא כעונש המגדף והעובד עבודה זרה. גם אותם ממיתים על ידי דחייה, ורק אם הנפילה אינה מביאה למותם, גומרים את ההמתה על ידי סקילה (עיין סנהדרין מה.–:).
במשך היבל – ״יבל״ פירושו ״להביא הביתה״; מכאן ״יְבוּל״ (ראה ויקרא כו, ז), תבואת השדות המובאת הביתה (גם ״תבואה״ נגזרת מ״בוא״); ומכאן ״יוֹבֵל״ (שם כה, י), שנת השיבה הביתה. ומכאן גם ה״יובל״, השופר שתוקעים בו לתת את האות לשחרור ולשיבה הביתה [עיין משנה ראש השנה כו:]. כך גם בהקפת העיר יריחו תקעו ב״שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים״ (יהושע ו, ה). שכן לא היו אלה תרועות מלחמה; יריחו לא תיכבש בחרבו של ישראל. התקיעות היו סימן לחומות העיר, לשחרר את העיר, ולהשיבה אל האנשים שנעשו עתה לבעליה על פי דין.
גם בפסוקנו, ״יבל״ הוא הסימן ה״קורא הביתה״, המציין את שחרור העם – הווי אומר, את סיום מתן התורה.
