הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל

מקור ראשון

הרב צבי פסח פראנק, הפוסק הבלתי מעורער ואב בית הדין בירושלים הגועשת של ימי המאבק על הציונות והקמת המדינה, היה אי של מתינות ושילוב בין ישן וחדש. הוא לא היה "ציוני" אך גם לא "אנטי־ציוני", ורבו פסיקותיו בעניינים רבים הנוגעים ליישוב העברי המתחדש. גדול תורה ליטאי, פוסק הלכה מובהק, שתמך בכל מאודו במפעל ההתיישבות וניצב על התפר שבין הרבנות הראשית הציונית ליישוב הישן, ובין שניהם לממסד הישיבות הליטאיות.

במלאות שישים שנה לפטירתו ישבתי לשיחה עם נכדו, ר' יעקב פראנק מפתח־תקווה, שהיה מקורב לסבו במשך כמה עשורים. ר' יעקב נולד בימי פרעות תרפ"ט לר' תנחום פראנק, בנו הגדול של ר' צבי פסח, ולשושנה בת ר' שלמה שטמפפר מפתח־תקווה. ברית המילה שלו התקיימה בירושלים, באותה שבת של פרעות חברון. הסבא ר' צבי פסח אמור היה לנסוע לחברון לאותה שבת, להשתתף בשמחת נישואי בת אחותו, למשפחת אורלנסקי. כך יצא שבלידתו ובברית המילה שלו הציל הנכד את סבו מפרעות חברון.פוסק מקורי ונחוש התומך במידנת ישראל ונאבק בגיוס נשים לצבא. הרב צבי פסח פראנק. צילום: באדיבות המשפחה

שבע ימים ומעשים הוא ר' יעקב פראנק: מתלמוד תורה "עץ חיים" בירושלים לייסוד ישיבת פוניבז' בבני ברק, משם לפועל המזרחי ולייסוד קיבוץ עין צורים. אחר כך שירות בצה"ל, שירות פוליטי ושירות דיפלומטי, אך רוב ימיו היה כלכלן ועסק בפיתוח התעשייה בישראל.

ממרום גילו הוא מביט על הדימוי שנוצר לסבו כמנהיג חרדי בסגנון המוכר, ולא היא. כאשר עוברים את מפתן דלתו של ר' יעקב פראנק ומאזינים לזיכרונותיו הקולחים, מקבלים תמונה אחרת. צפה ועולה דמותו של הרב פראנק המתון, תומך במדינת ישראל ואוהב כל יהודי באשר הוא, ומייצג בנועם עמדה רבנית איתנה מול הקנאים מירושלים והמחמירים מבני־ברק.

"השחר עלה על שמי ארצנו"

הרב צבי פסח פראנק היה ממייסדי הרבנות הראשית בשנת 1919, ומי שהביא את הרב קוק מרבנות יפו לירושלים. ידוע שהן ההגנה והן האצ"ל אכסנו תחת ביתו את נשקם בסליק מיוחד שארגן הרב, כאשר כל ארגון לא ידע על הסליק של חברו. את קו הטלפון בביתו, שהיה בקרבת מחנה שנלר הבריטי, העמיד לרשות אנשי ההגנה שצותתו מביתו לשיחותיהם של הבריטים.

בד בבד, לחם הרב פראנק למען צביונה הדתי של המדינה והתריע על חילוניותה. הוא הותקף לעיתים מימין, מצד הקנאים, ולעיתים משמאל, מצד העיתונות החילונית. כאשר ממשלת בן־גוריון יזמה חוק גיוס חובה לנשים, נאבק בו הרב פראנק בכל כוחו ואמר:

מאשימים אותי בשנאת המדינה. רואה הנך, בבית זה היה מחבוא נשק של ההגנה, ואת הטלפון שבביתי העמדתי לרשותם. לא מגיעה לי תודה על זה, מילאתי את חובתי. אני ממלא חובתי גם בזה שאני יוצא חוצץ נגד חוק אשר לפי השערתי עלול להביא לחורבן המדינה…

כאשר ביקרה בארץ ועדת פיל הוזמן הרב פראנק למסור הצהרה כנציג הרבנות. תוכן דבריו היה שהעם היהודי כולו מאוחד בגישתו כלפי ארץ ישראל, ו"אין שום הבדל מסורתי בין כנסת ישראל לבין אגודת ישראל הנבדלת ממנה, ואם ישנו הבדל הרי זה במדת הסבלנות"… דעתו הייתה שאסור לנו לוותר על חלקי ארץ ישראל, אך לצד זאת גרס שיש לקבל את הצעת ועדת פיל כרע במיעוטו לעת עתה, עד אשר יתאפשר ליהודים לדרוש את כל חלקי הארץ המגיעים להם.

עם הקמת צה"ל כתב הרב:

הלא זה המאורע החשוב, שזכינו לראות בהנץ נץ הקמת הצבא הישראלי על ידי ממשלת ישראל החדשה, שנתכוננה במעשה נסים נפלאים… כל עין רואה בזה יד ההשגחה העליונה הנטויה עלינו לחונננו ולתת לנו מחיה בארץ האבות… נתבקעו ניצוצי אור וכמו השחר עלה על שמי ארצנו הקדושה, וכבוד ה' עלינו זרח לעיני הגויים שיכירו וידעו כל יושבי תבל בזכותנו לבנות את בית ישראל בארצנו…

הן בהיותו אב בית הדין האשכנזי בירושלים, והן לאחר ייסודו את הרבנות הראשית לישראל, הייתה דרכו בפסיקת הלכה מקורית, נחושה, ללא משוא פנים לשום חוג פוליטי או "השקפה" כזו או אחרת. אלפי עגונות, ניצולות שואה ואחרות, התיר הרב לאורך חייו, תמך כמובן ב"היתר המכירה" בשנת השמיטה, וידועים פסקיו המתירים אבקת חלב נוכרי ואף שימוש בג'לטין. משפטים סבוכים הובאו תמיד אל שולחנו, ומהם נוצר לימים ספר פסקיו הגדול "הר צבי", ולצידו ספריו האחרים בהלכה ובדרוש, כמו "מקראי קודש" ועוד רבים.

קרבה גדולה לרב קוק

מתאר ר' יעקב פראנק: "עד גיל 32 זכיתי לחיות בצילו של סבי הגדול. הוא היה מכנה אותי 'מיין טייערע קינד…'. סייעתי לו בענייני ציבור ובענייני משפחה, שוחחתי עימו שיחות נפש ועקבתי אחר כל מוצאיו ומבואיו, הליכותיו ותורתו, צניעותו ופיקחותו. פעמים רבות שיתף אותי בענייניו, ואף אני שיתפתי את סבא בכל שלב של חיי ובכל התלבטות, בפרט מאז שיצאתי מן הישיבה להתיישבות חלוצית. דברים רבים שמעתי מפיו הנוגעים לענייני השעה דאז, והם שמורים עימי עד היום. עקבתי אחרי מאמציו וסבלותיו בעול הציבור, בפרשיות שונות שהקיפו אותו בירושלים".

"ידוע לכול כי הוא זה אשר הביא את הרב קוק לירושלים בשנת תרע"ט (1919), לחם למענו נגד כל מתנגדיו מחוגי הקנאים, ושילם על כך מחיר כבד. הידידות והאהבה בין סבא ובין הרב קוק לא תתואר במילים. הרב קוק השיב לו כגמולו והעריכו מאוד, ועוד בחייו נהג לשלוח אליו את השאלות ההלכתיות הקשות. השניים ממש השלימו זה את זה. בניגוד לרב קוק, סבא לא התעניין בתורת הסוד או בשירה, אלא אך ורק בהלכה.

"גם עם בר־הפלוגתא של הרב קוק, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, עמד סבא בקשרים טובים, למרות כל הפולמוסים שרחשו בירושלים בעניין הרבנות והשחיטה, במישור האישי העריכו השניים זה את זה. בימי המאבק ההם היה בר־המצווה של דודי יהודה לייב פראנק, וסבא הזמין כמובן את הרב זוננפלד. הוא נענה להזמנתו, אך לא הגיע לעלייה לתורה כי אם 'הגיח' לביתו של סבא השכם בבוקר עם מתנה תחת בית שחיו, כדי שלא יראוהו הקנאים מבקר את סבא בביתו. יודע צדיק נפש קנאיו…

"את פטירתו והלווייתו של הרב קוק זוכר אני היטב. מאז היה סבא לדובר היחיד של ירושלים המתונה, חוגי היישוב הישן שהבינו את אשר לפניהם ונשאו פניהם אל העתיד. סבא לא רצה בשום אופן להתמנות רב ראשי לארץ ישראל, וטעמו ונימוקו עמו. אולם באופן אוטומטי, כאב בית הדין וממלא מקום הרב הראשי לירושלים, הפך סבא ל'רב ראשי זמני' עד בואו של הרב הרצוג.

"היטב זוכר אני כיצד הגיע סבא בימים ההם לדרשת שבת הגדול בישיבת מאה שערים, והקנאים קיבלו את פניו בקריאות 'רשע, גיי אוועק', על כך שהעז לקבל משכורת מהוועד הלאומי. פעם שפכו עליו דלי שופכין בעת לכתו ברחוב, כשם שעשו לרב קוק לפניו. אולם סבא היה איתן מסלע, ומעולם לא התרגש מהרדיפות נגדו. עולמה של ההלכה היה עולמו, והוא ידע היטב כי מרבית יהודי ירושלים עמדו לצידו ולצד הרב קוק, גם אם לא הצהירו בגלוי על כך.

"חוגי הקנאים דאז התרכזו סביב אגודת ישראל הירושלמית בראשות ר' משה בלוי, ועל כך ניטשו ויכוח חריף ועוינות בין בית סבא ובין ר' משה בלוי ואנשיו. ב'קול ישראל' – עיתונם של הקנאים האגודאים בירושלים – כינוהו בכינויי גנאי. עיתון 'קול יעקב' הרבני־ציוני, בעריכתו של הרב שמואל ובר־שזורי מזכיר הרבנות, שהיה מאנשי סודו של סבא, ניסה להשיב להתקפותיהם של הקנאים, אך סבא ניסה להניא את שזורי מכך. 'חדל לך', אמר לו, 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'.

"סבא היה למעשה חלק מן היישוב הישן הירושלמי, אבל שינה את עמדותיו לכיוון הציוני המעשי עם הצהרת בלפור. אגודת ישראל המאוחרת התביישה במעשי קנאיה בשנות השלושים. מנחם פרוש, מי שבצעירותו השתתף ב'משחק הידוע' שחירף את הרב קוק, הפך בשנים המאוחרות למקורבו של סבא ועבר לקו מתון יותר".

נטל האשמה של תרפ"ט

סבך היה מעורב בעליית ישיבת סלבודקה לארץ ישראל, בשנת תרפ"ה־1925. מכתביו בעניין זה כבר התפרסמו בבמות שונות, וגם אני כתבתי על כך במחקרי. אבל אני יודע שיש לך סיפור אישי על כך, הקשור גם ליום פטירתו של סבא.

"כן. מיד לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917 עמד סבא בקשרי מכתבים עם רבי משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלבודקה – שהיה נשוי לבת דודו – והשפיע עליו להעלות את ישיבתו ארצה. כאשר הגיעה הישיבה וביקשה לה מקום לשבת בו, היה סבא מעורב בהבאתה לעיר חברון, שם ישב אחיינו אליעזר דן סלונים, עסקן ומנהל בנק אפ"ק, והוא שלקח על עצמו לסדר את הישיבה בחברון ולסייע בכלכלתה.

"זמן קצר לאחר התאקלמות הישיבה בחברון היא החלה לקלוט תלמידים מארצות הים, בעיקר מאמריקה. הרב אפשטיין פנה אז לסבא וביקש את עזרתו בנוגע לאחד התלמידים האמריקאים. הבחור, בן למשפחת עשירים תורנית, נשלח לארץ ישראל ולמד בישיבה מספר חודשים, אך הוריו לא הסכימו לכך בלב שלם, בעיקר בשל המצב הביטחוני. הבחור לא ידע מה לעשות עם עתידו וכיצד לעמוד מול דרישת הוריו.

"ראש הישיבה הרב אפשטיין ידע שלסבא יש קשרים עם רבני אמריקה, בתוכם רב הקהילה שהורי הבחור נמנו עליה. הוא ביקש אפוא מסבא לכתוב לרב הקהילה ההיא, שישפיע על הורי הבחור וישכנע אותם שחברון אינה מסוכנת. היא אינה 'ציוניסטית', אין בה חלוצים – שנואי נפשם של הערבים – וכל מגמתם של בחורי הישיבה היא ללמוד תורה בשקט ועל כן אין מקום לחשש. הפנייה פעלה את פעולתה, ואכן הבחור נשאר בישיבה לשקוד על תלמודו".

עד האסון הגדול…

"אכן, ביום שבת י"ח באב תרפ"ט, כאשר התרחש הטבח הנורא, השיגה יד המרצחים את אותו תלמיד אמריקני. במוצאי שבת החלו להגיע לירושלים השמועות שדבר נורא אירע בחברון, אולם איש טרם ידע על היקף האסון. תחת ידי מצוי פתק בהול ששלח סבא לרב קוק באותו מוצאי שבת פרשת עקב תרפ"ט, ובו נכתב 'יברר כבודו מה קורה בחברון'. הוא ידע שבני משפחתו היו שם, בהם אחותו ובעלה (הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון־יעקב; ש"ט), אחייניתו, וקרובים אחרים מענף משפחת סלונים. למחרת הגיעה השמועה הרעה בדבר אחותו ובעלה שנרצחו שם.

"בימי השבעה על אחותו הגיע מישהו וסיפר לסבא שגם אותו בחור אמריקני נהרג. האיש לא שיער מהי משמעות הדבר עבור סבא, שנכנס להלם. הדבר העיק עליו במשך שנים רבות. הוא ראה עצמו אחראי בעקיפין למותו של הבחור, אם כי לא שיתף בכך את בני ביתו. עשרים שנה לאחר מכן, ואני חייל בצה"ל, בשיחה אינטימית עם סבא, הוא סיפר לי את הסיפור הקשה המעיק על ליבו ואמר: 'לולי התערבותי שלי, מי יודע, אולי הבחור היה חי עימנו היום…'.

"טמנתי את הדברים עמוק בליבי. והנה בשנת 1960, ואני כבר אב לבן, קיבלתי צו גיוס לאימונים באזור ירושלים. יצאנו חוליה של ארבעה חיילים לסלול את קווי הקשר, עם פנסים, בלילה. הימים היו סוף נובמבר, ופתאום החל מטר זלעפות ואנו חשופים בשטח באין יכולת לתפוס מחסה. בשתיים בלילה מצאתי את עצמי משוטט לבדי עם פנס, בגשם ובבוץ, רטוב עד לשד עצמותיי. לפתע ראיתי לפניי מערה קטנה ומתוכה בוקע אור של מדורה. נכנסתי פנימה ומצאתי את אחד החיילים מתחמם ומכין לעצמו קפה.

"התיישבתי לצידו, נקשרה בינינו שיחה, ולפתע מצאתי את עצמי מספר לו אודות בחור הישיבה האמריקאי שנהרג בחברון. בן שיחי ננער לפתע ואמר: הסיפור הזה מוכר לי, נדמה לי שאביו של ההרוג היה סנאטור או פקיד בממשל, ואחרי הפרעות הוא הפעיל לחץ על משרד החוץ האמריקני שיקיים משפט ראווה לפורעים, וכן שיחליפו את הנציב העליון. כידוע כל הנציבים ששיגרה בריטניה לפלסטינה היו משויכים ל'בית הלורדים', שהיה ידוע באהדתו לצד הערבי. לאחר הפרעות הוחלט לשגר את הנציב ארתור וקופ, שלא היה לורד כי אם גנרל בדימוס. אמרו שרק הוא מסוגל להבין מצב ביטחוני ולעשות איכשהו סדר בארץ ישראל… ואכן, וקופ כיהן בתפקידו משנת 1931 ועד 1936. בניגוד להלכי הרוח ביישוב, הוא הפתיע וטיפל לא פעם בפורעים הערבים ביד ברזל, הקים את מבצרי הטיגארט, והכי חשוב – פתח את שערי הארץ לעלייה, היא העלייה הרביעית. בשנים ההן גדלה אוכלוסיית היהודים בארץ פי שלושה.

"תוך כדי שיחתי עם הבחור, במערת הסטף באשמורת הבוקר, נפרשה לפנינו התמונה ההיסטורית במלואה: ייתכן מאוד שלולי מאורעות תרפ"ט ומינוי וקופ בעקבותיהן, כנופיות הפורעים שהחלו במאורעות 1936 היו מכריעות חיש מהר את היישוב היהודי הקטן. אילולי הייתה עלייה כזו גדולה בשנות השלושים הראשונות, ואילולי שילש היישוב את מספר תושביו, לא היינו מצליחים להדוף את התקפות הערבים. נמצא אפוא שסבא, בעקיפין, על ידי שהשפיע על הורי הבחור האמריקאי להשאירו בארץ, גרם לכך שאביו יפעיל לחצים על ממשלת המנדט, ואלה גרמו בסופו של דבר להצלת יהודים בימי מאורעות 1936־8, ואפילו להצלחת מפעל קליטת שארית הפליטה אחרי השואה ולהקמת המדינה.

"סיימנו לדבר, אור היום החל לעלות, ואני הרגשתי שאני חייב לצאת ולספר לסבא את הסיפור ששמעתי זה עתה מפי החייל. בשעה שש בערב סוף סוף שחררו אותנו. הגעתי הביתה לירושלים, ועוד לפני שאכלתי משהו ובטרם הנחתי את ראשי למנוחה אחרי ליל שימורים זה, הודעתי מיד לאסתר אשתי: הולכים לסבא. היא לא הבינה למה אי אפשר לחכות לביקור הקבוע בשבת, אבל אני בשלי: אני חייב לראות את סבא עוד היום. סבא עבר אז מדירתו בשכונת גאולה לבית בתו הרבנית רוזובסקי, בשכונת קטמון. יצאנו לדרך והגענו לקטמון, ומי פותח את הדלת? סבא בכבודו ובעצמו. הוא מסתכל עלי ושואל: 'אתה נראה עייף נורא, מה אירע לך ומה מיהרת לבוא היום?' כאשר סיימתי את סיפורי זלגו עיניו של סבא דמעות ואמר: 'מיין קינד, לא היית צריך לטרוח לבוא עד כאן, אבל אני שמח מאוד שלא המתנת עם הסיפור הזה עד שבת, זה כל כך עושה לי טוב'.

"הגיעה השבת, ובבוקר לאחר התפילה אנו יוצאים כרגיל לכיוון קטמון, לביתו של סבא. בדרך עברנו ברחוב רמב"ן לביקור שבת קצרצר אצל אחותי וגיסי, משה וזהבה בזק. עם יציאתי מביתם לוחש לי משה: 'אל תלך לסבא, סבא כבר איננו, הבוקר השיב את נשמתו לבורא…' נשתלתי במקומי כהלום רעם. איך ייתכן? הן ביום רביעי הייתי אצלו. אכן, עקשנות בלתי מוסברת לחשה לי שאסור להמתין עם הסיפור עד שבת. וכך, יומיים לפני לכתו של סבא לעולם שכולו טוב זכיתי להרגיע את רוחו".