Wooowww!!!!
"זכור את יום השבת לקדשו"
איתא בגמרא פסחים (ק"ו א') דילפינן מהכא מצוות קידוש דאורייתא, שזוכרהו על היין בכניסתו. ואיתא בבעלי התוספות (מובא בתוספות השלם על התורה פרשת יתרו) "זכור" בגמטריא "רגל", כלומר זכרהו קודם לרגל, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולכאורה הכוונה כשחייב גם לעלות לרגל וגם לקנות יין לקידוש, ואין לו מספיק כסף לשניהם, אמרינן דקידוש קודם מפאת תדיר. אבל לכאורה הדבר צריך עיון גדול, דהא דעת רוב הפוסקים דקידוש דאורייתא סגי באמירה, והא דבעינן לקדש על היין הוה רק מדרבנן, ואם כן בפשוטו ראוי שיקדש שלא על היין ויעלה לרגל, כיון דעליה לרגל דאורייתא. אלא נלענ"ד לבאר דברי התוספות באופן אחר, דאין כוונתם דקידוש על היין קודם לעליה לרגל, אלא כוונתם דבנוסח הקידוש יש להזכיר קודם שבת ואחר כך יום טוב מפאת תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
ב. אחר יכול לקדש הנה כתבו בבעלי התוספות על התורה (מושב זקנים שמות שם) ד אף להסוברים דקידוש על היין דאורייתא, כמבואר בפירוש המיוחס לרש"י בנזיר ד' א', מכל מקום אם נשבע שלא לשתות יין, אינו שבועה לבטל את המצוה, דהרי אינו מושבע ועומד מהר סיני שהוא עצמו ישתה מהיין דהרי יכול ליתן לחבירו. הנה דברי בעלי התוספות הם לבאר הגמרא בנזיר, דהנה איתא בגמרא נזיר ג' ב' דרבי שמעון יליף מקרא "מיין ושכר יזיר" שנזיר אסור אף ביין שמצווה לשתות. ומקשינן בגמרא אמאי בעינן קרא דנזיר אסור ביין של מצוה דהיינו קדושתא ואבדלתא, הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני. וביארו בתוספות (שם ד' א' ד"ה מאי) דכוונת הגמרא להקשות בלשון תמיה, וכי מושבע ועומד מהרי סיני, הרי דנהי דקידוש היום דאורייתא , מכל מקום החיוב לקדש על היין אינו דאורייתא, דזוכרהו על היין הוה רק אסמכתא, ואם כן למה לן קרא למעוטי. אמנם בבעלי התוספות הנ"ל כתבו דלהסוברים דקידוש על היין דאורייתא (כשיטה המיוחס לרש"י שם) כוונת הגמרא להקשות, וכי מושבע ועומד מהר סיני שהוא עצמו ישתה מהיין והרי יכול ליתן לחבירו.
יכול על ידי אחר
הנה להאמור יש לדון בנשבע לבטל המצוה ויכול על ידי אחר, כגון ביש כמה מוהלים ונשבע שלא למול, האם חשיב נשבע לבטל את המצוה.
א. יכול על ידי אחר
הנה להאמור מבעלי התוספות לא חשיב נשבע לבטל את המצוה.
ב. נשבע לא להיות שליח ציבור
אמנם מתשובות תשב"ץ (ח"ב סי' קס"ג) יש להוכיח דחשיב נשבע לבטל את המצוה, דהנה נשאל התשב"ץ (שם) על אחד שנשבע שלא להיות שליח ציבור האם השבועה חלה, והשיב, דאף ששבועה חלה על מצוה דרבנן ותפילה הוי דרבנן, אבל כאן שהשבועה היתה שלא לעבור לפני התיבה נראה שהיא מצות עשה מן התורה, שהרי עובר לפני התיבה כדי להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדושה שהוא מן התורה, [שהרי בדברים שבקדושה אמרינן בגמרא ברכות (כ"א ב') מנין שאין היחיד אומר קדיש וקדושה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', כל דבר שבקדושה אין יכול לאומרו בפחות מעשרה. וכמו כן לעבור לפני התיבה הוה דאורייתא מחמת קריאת התורה, שהוא מצות עשה מן התורה היא, שאפילו ברכת התורה לפניה היא מן התורה], וכיון שלעבור לפני התיבה יש בו מצוה מן התורה להוציא הרבים בדברים שבקדושה, אם כן הנשבע שלא לעבור לפני התיבה הוא כנשבע שלא לאכול מצה של מצוה שלא חלה עליו שבועה וחייב לקיים המצוה. חזינן דאע"פ דגם אדם אחר יכול להיות שליח ציבור, מכל מקום חשיב נשבע לבטל את המצוה. ועיין עוד מה שהבאנו בגליון פרשת ויחי תש"פ אמאי לא חל מצד הא שכולל שאר חלקי התפילה שהם דרבנן.
ג. נשבע שלא לייבם עוד מצאנו בתשובות תשב"ץ (ח"א סי' ק') דהנשבע שלא לייבם לא חייל שבועתו אף דיכול לחלוץ. וכן הנשבע שלא לחלוץ לא חייל שבועתו אע"פ שיכול לייבם. וכעין הא דאמרינן (נדרים ח' א') דהנשבע שאש כים ואשנה פרק זה, הוה מושבע ועומד מהר סיני, דנהי דיכול ללמוד פרק אחר, מכל מקום בפרק זה יש מצוה.
ג. חיוב קידוש דאורייתא הנה כתבו קמאי (תוספות נזיר ד' א' ד"ה מאי) דהחיוב לקדש על היין הוי רק מדרבנן, אבל מן התורה בעינן שיקדש רק בדברים, וגם לא בעינן נוסח דידן דקידוש. והנה אם אין לו יין או פת, אכתי חייב בקידוש מן התורה. ויש לעיין האם בכהאי גוונא סגי שיאמר נוסח דמהני רק מדאורייתא.
א. שורש הספק
שורש הספק, מי אמרינן דחייב לומר כל הברכה דרבנן כמו שחכמים תיקנו , או דילמא נימא דכיון דבלאו הכי לא יקיים הדרבנן כתיקונו, דהרי אין לו יין או פת, שוב חוזר להחיוב דאורייתא וסגי שיאמר הנוסח דמהני מדאורייתא. והנה מבואר במאירי (ברכות נ"ב א' ד"ה ולענין פסק) דבאין לו יין יאמר כל הברכה של הקידוש בלא כוס. [וכתב שהרי מצינו קידוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקידש עליו היום].
ב. נידון ערוגת הבשם
הנה כעין זה דן בערוגת הבשם (או"ח סי' ב') בשמיני של סוכות בחוץ לארץ, שמצוות סוכה רק מדרבנן, ואין לו אלא סוכת נסרים דפסולה מדרבנן וכשירה רק מן התורה, האם חייב לשבת בהאי סוכה. דבשלמא כשחייב במצוה מדאורייתא, אם אינו יכול לקיי ם המצוה באופן שייצא מדרבנן, עכ"פ יקיימנו באופן שייצא מדאורייתא, אמנם היכא דבין כך אינו חייב אלא מדרבנן, אם כן נימא דאינו חייב, דהרי מדאורייתא אין כאן שום מצוה, ומדרבנן הרי לא מצי לקיימו כתקנת חז"ל. ואסיק דבאמת אינו חייב. [והביא ראיה מריטב"א בסוכה (י"ד ב'). וכתבנו במקום אחר דיש לעיין בדבריו ובראייתו]. מעתה יש לדון דתליא בהכי גם נידון הנ"ל בקידוש, האם חייב בהחיוב דרבנן לומר כל הנוסח של קידוש, באופן דבלאו הכי אינו מקיים החיוב דרבנן כתיקונו דהרי אינו מקדש על היין.
ג. בחייב מדרבנן לקדש שלא במקום סעודה
הנה מקשינן בגמרא פסחים (ק"א א') אמאי עושין קידוש בבית הכנסת אע"פ דאינו במקום סעודה. [ומתרצינן דהוה במקום סעודה להאורחים שאוכלים בבית הכנסת]. והקשה ברא"ש (פסחים פ"י סי' ה') מהו קושיית הגמרא, הא יש לקדש בבית הכנסת כדי להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו כדי שעכ"פ ייצא ידי חובת קידוש דאורייתא. אלא הוכיח מהכא דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה הוה דין דאורייתא, נמצא דאם אינו במקום סעודה לא יצא ידי חובתו גם מדאורייתא. והקשה הגרע"א (גליון סי' רע"א על מג"א סק"א) על דברי הרא"ש, הרי הקידוש בבית הכנסת אינו אלא מדרבנן, כיון דהקידוש דאורייתא כבר יצא בתפילה. [ומוסיף הגרע"א דדוחק לומר דדילמא מקדשין בשביל אותם שאין יכולים להתפלל. וגם לכאורה לאו דוקא תפילה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא גם כן יוצא דמכל מקום הזכיר שבת].
ד. קושיית הגרע"א תליא בהנ"ל
הנה לכאורה קושיית הגרע"א תליא בנידון הנ"ל, דבשלמא אם נימא דחייב לקיים הדרבנן באופן דמהני דאורייתא, [דלא כמסקנת ערוגת הבשם], לכאורה מיושב קושיית הגרע"א, דאע"פ דכבר יצא ידי קידוש דאורייתא בתפילה, מכל מקום הא עדיין חייב מדרבנן לומר נוסח הקידוש על היין, אם כן חייב לק דש כדי שיקיים הדרבנן לומר הנוסח של הקידוש על היין באופן דהוה קידוש עכ"פ מן התורה, אע"פ שאינו במקום סעודה ומדרבנן לא הוה קידוש אלא במקום סעודה . אמנם אם נימא כהצד הנ"ל דבכהאי גוונא אינו חייב בהדרבנן כיון דבלאו הכי אינו יוצא ידי חובתו מדרבנן, [כמסקנת ערוגת הבושם] אם כן שפיר הקשה הגרע"א.
ה. לחלק בין הנושאים
אך יש לעיין בזה, דאולי נחלק בין סוכה ביום שמיני בחוץ לארץ [או אתרוג בחול המועד] ובין קידוש לאחר שהתפלל. דהנה זה תליא במי שישב בסוכה הכשירה מן התורה ופסולה מדרבנן, כגון סוכת נסרים, והשתא נזדמן לו עוד סוכה שכשירה מן התורה ופסולה מדרבנן, כגון שהסכך מקבל טומאה מדרבנן, האם נימא ליה שיחזור ויעשה המצוה. [וכעין זה יש לעיין במי שיש לו סוכה ויש שם פסול אחד דרבנן כגון נסרים, ואין לו סוכה אחרת, האם צריך להקפיד באותו סוכה שגם לא יהא סכך בדבר המקבל טומאה]. ויש לדון דזה לא דמי לגוונא דערוגת הבשם, דבשלמא התם בגוונא דערוגת הבשם, יש צד לומר דחייב לקיים הדרבנן, דהרי ביום הזה עדיין לא קיים מצותו כלל. משא"כ הכא הרי כבר קיים המצוה דאורייתא, ואם כן נימא דבכהאי גוונא אינו חייב לקיים הדרבנן. והכי נמי בנידון הגרע"א, הרי הדאורייתא בלא הדרבנן כבר קיים בתפילה, ואם כן נימא דודאי אינו חייב לקדש שנית באופן שלא מהני מדרבנן.
הגרא"ג זצוק"ל
