הגאון הגדול המופלא והמופלג רבי דוד יצחק מן זצ"ל
ראש ישיבת כנסת חזקיהו
הגאון המופלא רבי דוד יצחק מן זצ"ל, נודע בכל בית ישראל, בחידושי תורתו הערבים והגאוניים, אשר נתפרסמו בשיעוריו ברבים, ובכ' ספריו הכבירים, בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ.
בשנה החולפת, לעת מלאו עשור לפטירתו, יצא לאור בס"ד ספר נוסף מחידושיו הרבים שנותרו בכתובים, תהלה לדוד – חושן משפט, ובו מ"ה מערכות על סוגיות רבות בענייני חושן משפט, סדורים על סדר השו"ע, השלמה לסדרת ספריו על סדר ד' חלקי השו"ע.
כפתיחה לספר זה, התעתדו המו"ל להדפיס מאמר זה, בענין 'הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות'. עקב תקלה טכנית נשמטה פתיחה זו מהספר, ומערכת 'מוריה' רואה לעצמה זכות להשלים את החסר, ולהביאה כאן כלשונה.
הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות
א) ברכות דף ס''ג:, אמרי דבי רבי ינאי, מאי דכתיב (משלי פ''ל), כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב, במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושני' ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן (ב''ב דף קע''ה.), רבי ישמעאל אומר הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן שהן כמעין נובע, ע''כ. ואינו מובן לכאורה מהו הענין המיוחד של להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, וודאי כל דבר יש לו את דינו שבתורה שאינו כדינו של דבר אחר, ומהו המיוחד בהבחנה זו דווקא שעלי' הוא מה שאמרו שזוכה להבחין וכו', וכבר עמד בזה המהרש''א בב''ב דף קע''ה. שם, עיי''ש. וכן צ''ב הענין המבואר כנ''ל, שבשותק פעם אחד זכייתו היא להבחין בין דם טמא לדם טהור, ואילו ע''י שתיקה של ב' פעמים זוכה הוא להבחין בין ד''מ לד''נ, דמהו הטעם שלהבחנה זו סגי בשתיקה של פעם אחת, ואלו להבחנה זו בעי שתיקה של ב' פעמים, וגם בזה עמד שם המהרש''א שם, עיי''ש ובעיון יעקב בברכות ובב''ב שם, עיי''ש.
ב) והנה בעצם דברי רבי ישמעאל שהרוצה שיחכים (כלשון המשנה בב''ב שם) יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע, הרי מלבד הצ''ב במיוחד בדיני ממונות דווקא להיותם סיבה להחכים על ידם, ועיין ברש''י בברכות שם שביאר שדיני ממונות עמוקים הם, וגם בזה צ''ב במה מתבטאת עמקותם יותר משאר דינים, וביותר צ''ב, שהרי ר''י עצמו תלה את הדבר בהיותם כמעין הנובע ולא בעמקותם המיוחדת של דיני ממונות, ומהו מה דתלי לה רש''י במה שדיני ממונות עמוקים הם, וזה מלבד הצ''ב דמ''ט דווקא בהם ישנו במיוחד את הענין של כמעין נובע שנאמר במשנה, וכן דמה ענין מעין הנובע לחכמה דווקא, דמשו''ז העסק בהם מחכים, ובעיקר צ''ב הביטוי שאמר ר''י שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהרי לשון מקצוע שהוזכר בכל מקום היינו קרן זווית (עיין בזה ברש''י נחמי' פ''ג י''ט, ובאע''ז שמות פכ''ו י''ח שמקצוע היינו זוויות, וברד''ק דה''י ב' פכ''ו ט', וברמב''ם בפיה''מ תמיד פ''א מ''ד ועוד ועוד), ומה ענין הביטוי של זווית ופינה לדיני ממונות לומר עליהם שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן דהיינו פינה או זווית גדולה מהן, דמה גדלות וחכמה יש בזוית או פינה להגדיר עי''ז את החכמה המיוחדת של דיני ממונות.
ג) ונראה שכאן מבואר יסודו הידוע של הגרש''ש זצ''ל בשער''י בריש ש''ה, ועיקרו הוא (ביתר ביאור בדבריו בש''ג פ''ג עיי''ש) כמוש''כ בשער''י בשער ג' שם, וז''ל, ונראה שכלל הוא במשפטי גדרי ממון וכו', הוא חוזר לעיקרי הגדרים של שלטון וזכות ממון שבין אדם לחבירו, וכמו שעיקרי הגדרים של זכות ממון אינן חוקים עפ''י התורה, אלא היסוד בהם הסכמת שכלנו וכו', וכן דרכי הקניינים וכו', ומש''ה גם ספק הנופל בזה חוזר לכלל זה, שהיסוד בזה סברת החכמים שהחליטו שכן ראוי להיות שהמוציא מחבירו עליו הראי' וכו' וכיון שעפ''י משפט השכל החפץ שייך למוחזק, הרי זה חפץ שלו כאילו זכה בו עפ''י שאר הסכמות שכליים, והתופס ממנו הוא הגוזל וכו', ע''כ, והיינו שבעוד שכל דיני התורה יסודם הוא במשפט התורה המחייבם, הרי בד''מ המחייב הוא משפט השכל, ועל מה שחייב השכל הוא מה שישנם משפטי התורה בממונות של לא תגזול ועוד ועוד, ועיין עוד בדבריו בש''ה במה שהוסיף הגרש''ש זצ''ל לבאר עוד ביסוד זה, עיי''ש.
ולפי''ז נראה, שבעוד שבשאר דיני התורה ובכלל זה דיני נפשות, הרי לא החכמה האנושים קובעת בזה, ולא מחמת חכמה זו הוא שישנם כל הדינים וההלכות, אלא אך ורק השכל האלוקי שזכינו ונתגלה לנו בתורה הק' הוא הקובע, ושכלו של האדם וחכמתו מיועד בלימוד זה רק לדעת על ידו את מה שאמרה ע''ז התורה, הרי לא כן הוא בדיני ממונות, שהחכמה והשכל של החכמים (כמובן כשפועלת בזה אך ורק החכמה של החכמים שבאה מחכמת התורה) היא הקובעת, באשר כל כולה עפ''י החכמה היא, ולכן שפיר נאמר על הרוצה שיחכים שיעסוק בדיני ממונות, שהרי חכמה זו היא של שכל אנושי השייך לבני אדם שעליהם הוא מה שנאמר הרוצה להחכים וכו', ולכן בעסק בדיני ממונות שהשכל האנושי הוא שקבעם, הרי העסק בהם שהוא עסק בחכמה אנושית, מחכים את השכל האנושי, דהיינו מש''כ שיחכים בשכל זה, ואין זה כך בשאר דיני התורה שאין זו חכמה אנושית אלא סוג אחר של חכמה הוא, שהיא לדעת את המהלך של י''ג מידות שהתורה נדרשת בהם כדי לגלות עי''ז את רצון התורה, אבל אין זו חכמה אנושית, ולכן אין העסק בזה מחכים בחכמה אנושית, והיינו מש''כ רש''י כנ''ל שדיני ממנות עמוקים הם, ומשום שבעוד ששאר הדינים אינם ענין לעמקות או אי עמקות, אלא למה שגילתה וציוותה התורה בלבד, הרי דיני ממונות התלויין בחכמה, הכוונה בזה היא על שיא החכמה המגיעה עד עומק הדבר בחכמה, שעפ''י זה הוא מה שנקבעים דיני ממונות, ונמצא שד''מ הצריכין את העמקות הגדולה ביותר של השכל האנושי, יש בהם את השיא של החכמה' באשר רק בשיא של החכמה מגיעים לעומקם של דברים שהם הקובעים את דיני הממונות, ולכן יש בעסק בהם ובהגעה לעומקם של דברים, מעשה המחכים ביותר את העוסק בו, והיינו מה שהרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.
ד) ומבואר שפיר גם מה שאמר ר''י כנ''ל, שהעסק בהם מחכים כיון שהם כמעיין הנובע, והמבואר מדברי רש''י כנ''ל דמיישך שייך ענין זה למה שד''מ עמוקים הם, שהרי ההגדרה של מעיין הנובע היא, שאפשר להוסיף ולהוציא בהם עוד ועוד דינים, כשם שכ''ה במים של מעין נובע, וזה ישנו רק בדיני ממונות שהשכל האנושי הוא הקובע בהם, ולכן מה שיוסיף בהם השכל האמיתי, הם הם הדינים, ולכן שייכא בזה ההוספה של עוד ועוד כשם שכ''ה במים של מעיין הנובע, אבל שאר הדינים שאינם תלויין בחכמה האנושית אלא אך ורק במה שאמרה התורה, ובמה שניתן לגלות בי''ג מידות את דברי התורה, הרי לא שייכא בהן כל הוספה שתבוא ע''י החכמה שהיא חכמה אנושית, שהרי אין החכמה קובעת בזה כלום, ובזה נאמר ממילא את מש''כ רש''י כנ''ל שד''מ עמוקים הם, וכנ''ל דשייך בזה העמקה ביותר ע''י שכל האדם אחרי ששלא כשאר דיני התורה הם שרק הכתוב בתורה הוא הקובע ותפקידו של השכל הוא רק לברר מה אמרה ע''ז התורה, ולכן ממילא הרי הם כמעין הנובע וכנ''ל, והיינו מה שנתלתה החכמה של דיני ממנות במה שהיא כמעין הנובע, שכנ''ל הוא משום שהשכל והחכמה היא הקובעת בזה, ועי''ז שפיר הגדיר ר''י את המהלך המיוחד שישנו בדיני ממונות, ומחמת הגדרה זו הוא שאמר ר''י שהרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, וזהו מה שנתלו הדברים זה בזה.
ומבואר נמי מה שאמר ר''י כנ''ל שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן שהן כמעין הנובע, ומשום שאכן עניין זה שדברי תורה יהיו תלויין בשכל אנושי, הוא בפשטות דבר המנוגד לכל מהלך התורה שעיקרה הוא שהיא תורת ה' המחייבת לעשות את ציוויו ית', אלא שבתורה זו ישנה זווית ופינה שהיא מקום בפנ''ע, שניתן מה' בתורתו הק' באופן כזה שישנה התורה שבזה לחייב את מה שמחייב השכל האנושי, ומהלך זה הוא אכן פינה וקרן זווית בפנ''ע בתורה, והינו מה שאמר ר''י שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שפירושו הוא, שאין לך דבר שהוא מקצוע ומהלך אחד לגמרי משאר התורה יותר מהן, ולכן אע''פ שגם שאר חלקי התורה יש בהם ענין של זווית ופינה בפנ''ע, וישנו יחוד גם בכל אחד משאר חלקי התורה, וכמבואר בשבת דף ל''א., אמר ריש לקיש, מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו', אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות, ע''כ, ועי''ז ישנה זווית ופינה מיוחדת לכל חלק וחלק בתורה בענינים אלו המיוחד לו בלבד, הרי אין לך מקצוע יותר מהם, באשר כל השאר ישנם הם באותו מהלך, והזוית והמקצוע שבהם אינו במהלך אחר לגמרי משאר כל חלקי התורה אלא שבאותו מהלך יש לכאו''א מהם זווית לעצמו, ולא כן הוא בדיני ממונות, שהמקצוע והזוית שלהם מיוחד היא בהיותו כנ''ל לגמרי במהלך אחר משאר דיני התורה, וכמו שהמשיך ר''י לבאר דמשו''ז הרי הם ודווקא הם כמעין הנובע, וכנ''ל שיסודו הוא במה שהחכמה היא הקובעת בזה, ולכן שפיר הו''ל ד''מ דווקא אין לך מקצוע בזוית ופינה יותר מהן, ומבוארין בס''ד היטב דברי ר''י אלו, ושו''ר מש''כ בענין זה בפנים יפות בר''פ משפטים בפכ''א א', ומתאים למש''כ, עיי''ש.
ה) ולפי''ז נראה בביאור דברי הגמ' בברכות שבריש הדברים, שההבדלה בין דם טמא לדם טהור מבטאת בעיקר את המסורת והקבלה של התורה שבע''פ שניתנה מה' בסיני ונמסרת היא מדור לדור ע''י הרב לתלמידיו, וביותר נצרכת היא הקבלה והמסורת בהבדל שבין דם טהור לדם טמא, (וכידוע כן גם בזה''ז שניתנה תושבע''פ להכתב, ואעפ''כ בענינים אלו בע''כ לקבלה ומסורת של רב לתלמיד), וכיון שתלוי הדבר במסורת וקבלה, הרי בע''כ שתהי' הקבלה מדויקת עד מאד, וכשאינה מדויקת א''א לסמוך עלי', והדיוק בא רק באופן שאם מתקשה התלמיד בדבר, שואל הוא את הרב ואינו חושש שמא היא שאלה של שטות שיכעס עליו רבו עלי' ולכן לא ישאל אותה, ואל''כ וחושש הוא מכעסו של רבו, אינו שואלו את מה שאין ברור לו, ונשארים אצלו הדברים שלא בבירור מוחלט, ובכה''ג א''א שיבין את ההבחנה הגמורה הנצרכת בין דם טמא לדם טהור שבע''כ בעי לזה קבלה ברורה ומדויקת, והיינו מה שנתלה הדבר בתלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, ומשום שבאה שתיקתו על אף צערו מכך, מחמת הידיעה שתשלום זה של צער שווה הוא על מה ששאל הוא את רבו שאלה זו הביאתו לידי בירור מושלם של הדבר, אבל מי שאינו שותק הרי זה משום שאינו מעריך את השכר שישנו בשאלה לרבו והבירור הבא מזה, ולכן סבור הוא שהכעס שכעס עליו רבו הוא ללא תמורה, ולכן אין הוא שותק עליו, (ושו''ר באורחות צדיקים בשער הכעס, שג''כ פירש את דברי הגמ' לענין שאינו נמנע מלשאול את רבו מחמת החשש מכעסו, עיי''ש),וע''ז אמרה הגמ', שתלמיד כזה שאינו מבין את החשיבות וההכרח לשאול את רבו, לא יקבל את המסורת השלימה ולא יוכל להבחין בין דם טמא לדם טהור, ורק מי שמבין את ההכרח בדיוק הקבלה והמסורת הבאה ע''י שאלה לרבו ולכן שותק הוא על כעסו של רבו, הוא זה שיזכה לדעת את הדברים באופן שלם ולהבחין עי''ז בין דם טהור לדם טמא, והיינו מה שלמדה את זה הגמ' ממש''כ ומיץ אף יוציא דם, דהיינו שגם מי שמוצץ ומביא אף על עצמו ביודעו ששאלתו תביא עליו את האף של רבו, ומ''מ שווה לו הדבר, הוא זה שיוציא דם ויבחין בין דם טמא לדם טהור, וכנת'.
ו) והנה כ''ז הוא בהבחנה שבין דם טהור לדם טמא, שכנ''ל עיקרו בקבלה ובלימוד מהרב הוא איך להבחין בדברים, אבל בהבחנה שבין דיני נפשות ודיני ממונות, הרי למש''כ עיקרו הוא במה שבד''נ עיקרו הוא בקבלת וידיעת דבר התורה שישנו על הדין, בעוד שבד''מ עיקרו הוא להביא את עצמו לידי תכלית החכמה שהיא הקובעת את הדינים, ואז אין הקביעה מבחוץ אלא ישנה היא בו עצמו מכח חכמתו, ובזה הוא מה שישנה ההבחנה בין דיני ממנות לדיני נפשות, וכ''ז במי שהגיע לתכלית החכמה, שאז אכן ישנה בו הבחנה בין ד''נ הנובעים מדין התורה, לבין ד''מ המוכרעים מהחכמה שישנה אצלו, אבל מי שלא הגיע לתכלית החכמה, הרי א''א שיכריע בחכמתו שאינה רק חכמת אמת בלבד אלא מעורבת בה גם רצונות ודעות שאינן מחכמה, ופשיטא שבכה''ג א''א שחכמתו היא שתכריע, ובכה''ג הרי ההכרעה אצלו בד''מ היא באותו מהלך של הכרעה שישנה בדיני נפשות, שהוא להכריע ע''י מה שקיבל מאחרים שכך מתחייב לעשות, וממילא שבכה''ג אין אצלו כל הבחנה בין ד''נ לד''מ אחרי שבתרווייהו פועל הוא רק לפי הקבלה והידיעה ולא לפי החכמה המועילה בד''מ, ורק מי שפועל אך ורק לפי החכמה מבחין הוא בין דיני ממונות לדיני נפשות.
ולפי''ז נראה בביאור הילפותא מהקרא דמי שכועס עליו רבו ב' פעמים ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, שבכה''ג מבואר במהותו שבמקום שהנידון הוא חכמה, אין אצלו כלל תפיסת מקום לכל דבר אחר שאינו של חכמה, ושבכה''ג פועלת בו אך ורק החכמה, ולכן שותק הוא אחרי שבחכמה אין כל מקום לכעס אלא לשתיקה על מה שעשה לו רבו, וזה תלוי בב' פעמים ע''ד שאמרו בגמ', שבעבר אדם עבירה ושנה נעשית לו כהיתר, עיין ביומא דף פ''ו: ודף פ''ז., ובמו''ק דף כ''ז:, ובסוטה דף כ''ב., ובקידושין דף מ'. ועוד, והיינו שנעשה לו הדבר כהרגל וטבע ועי''ז כהיתר, ומידה טובה מרובה, וכל ששתק ב' פעמים מחמת בקשת החכמה, הרי זה נעשה לטבעו שבחכמה ישנה אך ורק חכמה ואין בלתה, ובכה''ג הרי אכן תקבע חכמתו בד''מ ולא בד''נ, וכדמייתי עלה הגמ' לדברי ר''י במשנה בב''ב הנ''ל, שכנת' אהכי הוא דמיירי, והיינו מש''כ בגמ' שע''י ב' פעמים יזכה להגיע להבחנה בין ד''מ לד''נ, שכנת' היא ההבחנה ביסוד מהלך הדין שיהי' אצלו בין ד''נ לד''מ, ומבוארין היטב בס''ד דברי הגמ'.
