כַּבֵּד את אביך ואת אמך
הנה אמרינן בקרא מצוות כיבוד אב ואם. ואיתא בגמרא כתובות (ק"ג א') דילפינן מ'ואת' אמך, ו' יתירה לרבות את אחיך הגדול. וביאר המנחת חינוך (מצוה ל"ג) דפליגי הרמב"ם והרמב"ן בגדר האי חיוב כיבוד, דהרמב"ן (ספר המצוות שורש ב') סובר דהחיוב לכבד האח רק מחמת חיוב כיבוד האב, כי רצון האב שיכבדו האח הגדול, ומשום הכי חייב לכבד האח רק בחיי האב. [וזה לשון הרמב"ן, לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם, והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם].
אמנם דעת הרמב"ם (פ"ו הל' ממרים הט"ו) משמע דהיא גזירת הכתוב או תקנת חז"ל, ואינו מחמת כיבוד האב, ומשום הכי חייב לכבד האח אף לאחר מות האב. ולאור האמור, כשהאב אמר לבן שלא יכבד את אחיו הגדול, בשלמא לשיטת הרמב"ן דהחיוב לכבד האח רק משום כבוד אביו, אין הכי נמי ישמע לאביו, אמנם לשיטת הרמב"ם דכבוד אחיו הגדול אינו מחמת כיבוד האב אלא הוה חיוב בפני עצמו, לא ישמע לאביו, כיון דהאב אומר לו לעבור על דברי תורה, והרי אמרינן בגמרא יבמות (ו' א') דאם האב אומר לו לעבור על דברי תורה אין שומעין לו, דכבוד המקום קודם. [וכן אם אמר לבנו שלא יכבד את אמו אפילו בנשואה ודאי לא ישמע לו].
אמנם יש לדון לא כך, אלא גם לשיטת הרמב"ם חייב לשמוע להאב, דהרי בגוונא דהאב אמר השקיני מים והאח אמר השקיני מים, ודאי ישמע לאב, ואם כן חזינן דבגוונא דהאב מחייב את הבן לא לכבד אדם אחר שהבן מחוייב בכבודו, מכל מקום הבן חייב לקיים רצון האב, ואם כן נימא דגם כשאומר שלא יכבד האח הגדול, הרי זה גופא כבוד האב, ומחוייב לכבד את האב גם אם על ידי זה יתבטל כבוד האח. אמנם לאידך גיסא יש לדון דלא דמי, דבשלמא בכגון הנ"ל, רצון האב אינו מתייחסת נגד התורה, והכיבוד מתבטל מאליו על ידי עשיית רצון האב, משא"כ הכא רצון האב שעל ידי שלא יתכבד הבן יתכבד האב, והא הוה נגד רצון התורה שמחייבת את הבן בכבוד אחיו הגדול. אך אם באמת כבוד האב הוא שלא יתכבד הבן או האם, וכגון באומר לבנו שיש לו תועלת בזה גופא שהם לא יתכבדו, צריך עיון טובא.
איזה שירצה יעשה
הנה יש לדון בגוונא דהאם אומרת לבן שילבש בגד חם שלא יצטנן, והאב אומר דאדרבא לא ילבש, דכך יתרגל לקור. מה יעשה הבן. ויש לדון בזה מכמה אנפי:
א. בנשואה ישמע להאב, ובנתגרשה איזה שירצה יעשה הנה איתא בגמרא קידושין (ל"א א') דאם האב אומר השקיני מים, וגם האם אומרת השקיני מים, יקדים האב, דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. אמנם בנתגרשה, דהאם אינה חייבת בכבוד האב, איזה שירצה יעשה. ואם הכי נמי בנידון דידן, נימא דבנשואה, חייב לשמוע לאב, ובנתגרשה, איזה שירצה יעשה.
ב. שב ואל תעשה עדיף הנה בגוונא דהאב אמר לבנו שלא ישא פלונית, והאם הגרושה אמרה שכן ישאנה, ולבן לא איכפת ליה. בפשוטו היינו אומרים דאיזה שירצה יעשה. אך כתב בגבעת פנחס (להפלאה סי' ג') דלא ישאנה, דאע"פ דאמרינן בגמרא דאיזה שירצה יעשה, מכל מקום אם ציווי אחד עובר בקום ועשה, וציווי אחד עובר רק בשב ואל תעשה, אמרינן דשב ואל תעשה עדיף. ולפי זה בנידון דידן, יש לדון מהו שב ואל תעשה. ולכאורה נימא דהכי נמי ישמע בקול האב ולא ילבש, דלגבי האב הוי שב ואל תעשה, דהיינו לא ללבוש, משא"כ לגבי האם הוה בקום ועשה, דהיינו לבישת הבגד.
ג. עושה מעשה לגרום ביטול העשה אך יש לדון דעובר בשניהם בקום ועשה, דהרי גם אם ישמע להאב ולא ילבשנו, יעבור בציווי האם בקום ועשה, דלצאת מהבית בלא בגד חם, חשיב דעובר בקום ועשה, דהרי כשנמצא בבית אינו מבטל רצון אמו, ואם כן כשיוצא לחוץ מתבטל רצון אמו על ידי מעשה. נמצא דגם ציווי האב וגם ציווי האם מבטל בקום ועשה, אם כן נשאר הדין דאיזה שירצה יעשה. אמנם לאידך גיסא יש לדון לא כך, דאם ישמע להאב ולא ילבש הבגד, יעבור רק בשב ואל תעשה, דהרי העבירה דהיא ביטול רצון אמו אינו אלא בשב ואל תעשה, והיינו אי לבישת הבגד. ותליא בפלוגתת המנחת חינוך והאור שמח, דהנה יש לחקור בעושה מעשה לגרום ביטול העשה, מי אמרינן דחשיב שביטל המצוה בקום ועשה, דהרי עשה מעשה, או דילמא נחשב שביטל רק בשב ואל תעשה, דהעבירה היא בהא דאינו מקיים העשה, וזה הוה בלא מעשה. ובמנחת חינוך (מצוה ח' ה') מבואר דנחשב קום ועשה, אמנם האור שמח (ה' שבועות י"ח, ט"ו מאכל"א ה"ו ד"ה ולכן) מוכיח דנחשב שב ואל תעשה, וכן יש להוכיח מהתוספות בשבועות (ד' א' ד"ה אבל) דהנשבע לאכול וזרק לים אינו לוקה.
ד. הוכחה מגבעת פנחס כהצד השני אך לפי זה אמאי כתב הגבעת פנחס דאם ינשא לאשה אחרת אינו עובר על ציווי האם אלא בשב ואת תעשה, הרי כשינשא לאשה אחרת מבטל דברי האם בקום ועשה, דהרי אחרי שנשא אשה אחת, כבר אי אפשר לינשא לאשה אחרת, דהרי אסור לקחת שתי נשים מפאת חרם דרבינו גרשום, אלא על כרחך שמעינן דהגבעת פנחס סבירא ליה כהצד השני הנ"ל, דבכהאי גוונא חשיב שב ואל תעשה. אך אינו כן, דהרי גם אם לא ישא אשה אחרת, ולא יהא חרם דרבינו גרשום, הרי לא ישאנה, דאסור לו משום דאמרינן דשב ואל תעשה עדיף, ואם כן בזה שנשא אחרת לא הוסיף מידי. [והרי אע"פ דכתב המנחת חינוך דאם זורק בשר הקרבן לתוך בור עמוק שאינו יכול להוציאו משם עד עלות השחר, דחשיב דעבר על לאו דנותר על ידי מעשה, מכל מקום אם זרק אותו סמוך לעלות השחר כשבין כך כבר אינו יכול לאוכלו, מודה המנחת חינוך דלא עשה מידי].
ה. שב ואל תעשה לישאר בפנים או בחוץ אך באמת יש לדון דדנין באופן אחר, דאם הוא בתוך בית בלא בגד החם, שישאר ולא יצא החוצה כנגד רצון האם, ואם הוא בחוץ בלא הבגד, שלא יכנס כנגד רצון האב, דזה לעולם בשב ואל תעשה. ולפי זה אינו ענין לפלוגתת המנחת חינוך ואור שמח. ואולי תליא אם אמרה באופן שלא לצאת החוצה, או שאמרה שילבוש כשיצא לחוץ, וצריך עיון.
