את עשר מכות מצרים מקובל לחלק לשלש קבוצות, כדברי י' יהודה בהגדה של פסח:
"ר' יהודה היה נותן בהם סימנים:
דצ"ך – דם-צפרדע-כינים
עד"ש – עקב-דבר-שחין
באח"ב – ברד-ארבה-חשך-בכורות"
הרשב"ם בפירושו לפרשתנו (ז', כו) פוקח את עינינו להבין שלא סימנים בעלמא לפנינו, כדי שנזכור בראשי תיבות את סדר המכות, אלא ציון המבנה הפנימי של עשר המכות, המסודרות בשלוש שלשות, שבסופן – כ'מכה בפטיש' – מכת בכורות.
וכה דברי הרשב"ם:
שתי פעמים היה משה מתרה בפרעה בשתי מכות, ובשלישית לא היה מתרה… בדם ובצפרדעים = היתרה, בכינים – לא היתרה.
בערוב ובדבר – היתרה, בשחין – לא היתרה. בברד ובארבה – היתרה, בחשך – לא היתרה.
ומוסיף האברבנאל נדבך נוסף לסדר 'השלשות':
לפני המכה הראשונה שבכל מחזור מצטווה משה להתייצב לפני פרעה ברשות הרבים. לפני השניה הוא מצטווה לבוא אל פרעה – כלומר – להראות אליו בתוך ארמונו. ואילו המכה השלישית באה – כאמור – ללא כל התראה.
לא נוכל לעמוד כאן על תהליכי ההתפתחות של עשר המכות, המצטיירים לאור מבנה זה כ'ספירלה מעגלית' (או משולשת…) המעמיקה בכל סיבוב את עצמת המכות, אך מכל מקום מבהירים דברי הרשב"ם והאברבנאל את הסימנים שהיה נותן בהם ר' יהודה.
ברם, מלבד חלוקה זו, ההולמת את המבנה הספרותי של הפרשה ניתן להציע חלוקה נוספת המדגישה את תוכן המכות, ולפיה מתחלקות עשר המכות לחמישה זוגות.
חלוקה זו מסוכמת בתמציתיות ע"י עמוס חכם, ב'דעת מקרא' וכה דבריו:
"הזוג הראשון – דם, צפרדע – תחילתו במימי היאור.
הזוג השני – כינים, ערוב – הם בעלי חיים שביבשה (בפרט עפ"י הפירוש שערוב הם מיני זבובים ושקצים הממלאים את העפר (ח', יג) והאדמה (ח', יז).
הזוג השלישי – דבר, שחין – הם מיני מגפות וחלאים רעים.
הזוג הרביעי – ברד, ארבה – משחיתים את יבול הארץ ובאים בעקבות מזג אויר קשה (ברד ורוח קדים).
והזוג החמישי – חשך, מכת בכורות – דומים זה לזה, לפי שהחושך הוא מן התארים של השאול – מקום המתים – כדברי הכתוב במקומות רבים, כגון: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג', ו)".
במסגרת מצומצמת זו, נשהה את מבטנו על מכת החשך, הצמודה כ'אחות תאומה' למכת בכורות, ופורשת לפניה רקע שחור משחור.
בפרשת 'וארא' – בשבוע שעבר, עמדנו – בעקבות התבוננות במכת הדם – על המגמה הכפולה שבמכות מצרים:
עשיית שפטים באלהי מצרים, ומכה מכוונת למצרים עצמם באותם תחומים שפגעו בישראל – מידה כנגד מידה.
מגמה כפולה זו תקפה אף במכת החושך:
ראש הפנתאון האלילי במצרים היה 'רע' – אל השמש שלו סגדו המצרים והקימו מקדשים מפוארים.
דבר זה רמוז במקרא גופו בדברי פרעה בפרשתנו:
"ראו כי רעה נגד פניכם" (י', יא), היינו – האל 'רע' מצפה לכם להנקם בכם (וראה ברש"י שם).
מכת החושך מבשרת אפוא בלא אומר ודברים, כי "כשירצה א-לוהי ישראל – יעלם השמש, הנחשב בעיני מצרים כאל ראשי, ולא יוכל עוד להאיר ליראיו".
מעבר לעצם החשכה הנופלת על עובדי השמש, יש כאן ביטוי אירוני הבא ללמדם כי א-לוהי ישראל הוא הוא "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מ"ה, ז).
ואף 'רע' – אלהי מצרים, אינו אלא כלי שרת בידיו, וברצותו הופך הוא אור לחושך, ו"השמש יהפך לחשך" (יואל ג', ד).
אך לא רק ב'רע' אלהי מצרים עושה מכת החושך שפטים אלא גם במצרים עצמם, הסוגדים לרע ולרוע הלב ומחשיכים את עיניהם של ישראל.
גלות מצרים – לא היתה כל כולה אלא חשך ואפלה, כדברי הכתובים בברית בין הבתרים:
"והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו
ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם
ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, יג).
בכל שנות השעבוד דוכאו בני ישראל ממצרים ביד חזקה כ"יושב חשך וצלמות, אסירי עני וברזל" (תהילים ק"ז, י).
אך עתה הנה הגיעה שעת גמול ושילם. ריבון העולמים מוציא את בניו מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (י', כג). ולעומתם נופלת על המצרים "אימה וחשכה גדולה" – מידה כנגד מידה.
אף הביטוי 'וימש חשך' – הינו ביטוי ל'אימת הסומים' ועיקר פשוטו: חשכה גדולה ללא שביב אור, עד שהשרוי בה נאלץ למשש דרכו כסומא באפלה, כדרך שמבקש שמשון העוור מהנער המחזיק בידו "והמישני את העמודים" (שופטים ט"ז, כו) וכדרך שנאמר בפרשת התוכחה: "והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העוור באפלה" (דברים כ"ח, כט).
הניב "וימש חשך" אינו אפוא אלא 'תואר השם' לציון אפיו של חושך מוחלט שבו נאלצות הבריות למשש באפלה, והתואר הקודם לשם מגמתו להדגיש זאת הדגשה יתירה.
ברוח זו מפרש ר' שמשון רפאל הירש:
" 'וימש חשך' – החושך יגרום למצרים למשש את כל הסובב אותם ולהיות תלויים לגמרי בחוש המשוש מבלי שיוכלו להעזר במאור עיניהם".
ומקרא מלא מעיד על פירוש זה:
"ימששו חשך ולא אור ותעם כשכור" (איוב י', כא).
אולם מעבר לכל, צוררת מכת החושך בכנפיה את צינת המוות ואת אימת הסומים המצפים בחרדה לקיצם.
לא בכדי הפכו המילים 'חשך' ו'צלמות' למקשה אחת, שכן החושך שוכן בצל-מוות ויום המיתה נקרא יום חושך "ויזכור את ימי החשך" (קהלת י"א, ט) "כי בחשך בא ובחשך ילך, ובחשך שמו יכוסה" (שם ו', ב).
במכת החושך, הצמודה למכת בכורות, מאותת ריבון העולמים למצרים כי מי שהפיל את חשכת השעבוד על בנו בכורו – ישראל והביאו עד שערי מוות, סופו שתפול עליו אימה חשיכה גדולה ובכור בניו יגיע אלי מוות.
חשכה כנגד חשכה וכליון כנגד כליון
"ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון".
הרב חנן פורת
-------
"מה העבודה הזאת לכם?"
במצוות חינוך, מצווים אנו רק מדרבנן. אך לחנך את בנינו על יציאת מצרים, לקבוע בליבם את זכר המאורע הגדול אשר בו קנה ה' אותנו לעם ובו גם פתח את עשרת הדברות, נצטווינו בפרשתנו: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (י"ג ח').
למרות לשון הפסוק והגדת לבנך, הגדרת המצווה בהלכה היא "מצוות סיפור יציאת מצרים". "אפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו כדי שיתעורר ליבו בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב" (לשון ספר החינוך, מצוה ר"א).
נראה, שבמכוון קבעה התורה את מצוות ההגדה בלשון זו של הגדה לבן. רק טרחתך להנחיל את המורשת לדורות הבאים מוכיחה שאכן קבועים הדברים בלבך שלך ומלאכת החינוך שלך את ילדיך תצלח רק אם תמשיך "לחנך" גם את עצמך.
פסוק זה, שהינו המקור למצוות ההגדה המחייבת לספר ביציאת מצרים אף לעצמנו, הוא לפי מה שבארו חז"ל – בהגדה של פסח, התשובה הניתנת לבן הרשע האומר: "מה העבודה הזאת לכם" (י"ב כ"ו). נראה אם כן, ששאלת "מה העבודה הזאת" צריכה תשובה, ולא רק הרשע מתחבט בה. באמת, אין דברי הבן הרשע שונים בהרבה משאלת החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם" (דברים ו' כ'). אפשר שכל ההבדל מתמצה בהקדמת התורה לדברי שני הבנים, אצל החכם כתוב "כי ישאלך בנך", החכם שואל ומצפה לתשובה, אבל אצל הבן הרשע נאמר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם".
כיון שהשאלה לגיטימית, נשאל גם אנו: עד לפרשה זו, סיפרה לנו התורה את תולדות האנושות, מעשי האבות והתהוותה של האומה. קנינו דעת והפנמנו אורחות מוסר. והנה ערב צאתנו לחרות, מוטלת עלינו עבדות חדשה. עשרים מצוות עשה ולא-תעשה בפרשה, רובן עוסקות בפרטי קורבן פסח מצרים ופסח דורות. העבדות למלכו של עולם אמנם מכובדת יותר - אך לא בהכרח קלה יותר. ושאלת הרשע המתבארת בירושלמי (פסחים פ"י ה"ד) "מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה", כמעט מתבקשת מאליה, הלזאת חרות יקרא? האם כדי להתחנך לאורם של אידיאלים, צריך להכביד על החיים בכל כך הרבה דקדוקי מצוות מעשיות? לעיתים דומה שדקדוקי המעשה המרובים גורמים לשקיעה בפרטים עד כדי הסטת המבט מהרעיון הכללי, "מרוב עצים לא רואים את היער".
לבעל ספר החינוך תשובה חד משמעית: אל תדמה שאפשר לדבוק ברעיון מופשט מבלי להתעסק בפרטי מעשה, אין זו אלא אשליה. "דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם... ואפילו רשע גמור בלבבו... אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בתורה ובמצוות... ינטה אל הטוב... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות... ואל יבטיחך יצרך לאמור... מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות ... אל בני השמר מפניהם כי תלכד ברשתם... ואחר דעתך זה (את היסוד שאחרי המעשים נמשכים הלבבות), אל יקשה עליך מעתה ריבוי מצוות בענין זכירת נס יציאת מצרים שהוא עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקנו בהם נתפעל אל הדבר". (ספר החינוך מצוה כ').
על יסוד זה, חוזר החינוך פעמים רבות בספרו לאמור: האדם נטוע בעולם המעשה ואף הוויתו הרוחנית מושפעת ממנו, על כן זקוק הוא לאמצעים מעשיים הפועלים על עולמו הרוחני.
אכן, כשם שעולמו המעשי של האדם מעצב את רגשותיו תודעתו ואמונתו, כך הרוח הגדולה מבקשת לעצב ולמצוא את ביטויה בעולם המעשה וככל שהרעיון גדול, ככל שהנשמה מלאת חיים, היא תתפשט ותאיר את פרטי הפרטים של החיים המעשיים. ישראל אשר נתקדשו בקדושתו של הקב"ה אי אפשר להם להשאיר את עולם המעשה מנותק מעולמם הרוחני. נמצא, שהזרימה בין עולם הרוח לחיי המעשה, עליה הצביע 'החינוך', הינה זרימה דו סטרית.
"החדש הזה לכם ראש חדשים". לפי פשוטו של מקרא זו הוראה להציב את חודש הגאולה כנקודת ציון התחלתית במערכת הזמן שלנו. אכן, חז"ל ראו כאן מקור למצוות קידוש חדשים, ולפי זה אין כאן רק הוראה בדבר היחס הנכון אל מסגרת הזמן הנתונה, אלא גם ציווי והענקת כח לעצב את הזמן. מצווה זו היא הראשונה שנצטוו בה כלל ישראל ולא בכדי, משמעותה עיצוב המציאות כולה הכלואה במסגרת הזמן, היא היסוד לקיום המצוות כולן. עם השחרור מעול מצרים משתחררת הנשמה האלוקית שבנו ומבקשת לפעול על המציאות כולה. מי שעבורו חודש החרות הוא הראשון לחדשי השנה הוא גם מקדש חודשים. ישראל המקדשים את הזמנים משתתפים כביכול עם יוצר כל ביצירת הזמן. כך מצאנו במדרש רבה: "לפי שקדוש החודש בשלושה, כשבקש הקב"ה לקדש את החודש, אמר הקב"ה למשה ואהרן אני ואתם נקדש את החודש. זהו שכתוב ויאמר ה' אל משה ואהרן." כביכול שותפים אנו עמו ומכוחו אף לנו כח להאיר את כל פינות חיינו המעשיים.
לא תמיד ולא בכל מצווה מבינים אנו כיצד מעשי המצוות ודקדוקיהן מביאים לידי ביטוי בעולם המעשה את הרוח, האידיאל, הנשמה. "איך כל הפרטים מקושרים עם הכלל ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי" (אורות התשובה פ"ד) ואז עלולים אנו להרגיש מועקה וטורח בקיום פרטי פרטים שאין אנו "מתחברים" אליהם. הרצון לראות ולהבין את הקשר הינו מבורך, אך בהכירנו שהקשר הזה אכן קיים, נמשיך ונקיים ונלמד ומתוך המעשים ימשכו ויפתחו גם הלבבות.
הרב מנחם פליקס
