השבוע פנה אלי אחד האברכים וביקש שבוועד השבועי נעסוק
קצת באקטואליה. האמת היא שבתקופה האחרונה יש הרבה הרבה
נושאים אקטואליים בוערים: עסקת שחרור החטופים ולהבדיל
שחרור המחבלים, נושא הגיוס לצבא הבוער כל יום יותר מאתמול,
השתוללות בית המשפט העליון ששוברת שיאים כל יום מחדש,
וממשל טראמפ המתנהל בצורה שונה מכל מה שידענו עד היום.
מתרחשים כאן דברים משמעותיים מאוד, וכולם צריכים
התייחסות. את ההתייחסות צריך לשאוב מפרשיות התורה,
ונשתדל לעשות זאת בזמן הקצר העומד לרשותנו – לימוד פרשיות
השבוע, ומבט מתוך פרשיות השבועות על פרשיות המציאות.
בפרשיות אלה עם ישראל מתהוה, מתחיל להיות עם. תהליך
ההיווצרות שלו משונה ומעורר פליאה: זה עם שנוצר כאומה של
עבדים מושפלים, ללא ארץ וללא מדינה, והוא יוצא מבית העבדים
בתהליך ניסי חד פעמי במהלך ההיסטוריה. הדבר הזה לכשעצמו
מעורר מחשבה על תעודת הזהות של העם הזה: לכל עם כתוב
בתעודת הזהות שהוא בעל אדמה ואין לגרש אותו ממנה. לעם
שלנו כתוב בתעודת הזהות שהוא חסר כל ונווד, ואין לו זכות קיום
עצמית. עם של עבדים משוחררים, זה מה שכתוב לנו על הדלת.
למה?
יש כאן דבר נוסף המעורר פליאה: משה רבינו לאורך כל התהליך
לא אומר לפרעה שהוא רוצה לצאת לחירות. הוא אומר רק שהוא
רוצה לצאת לעבוד את ה' במדבר. פרעה מבין את מה שעומד
מאחורי הבקשה, הוא מבין היטב שהעם שיצא ממצרים כבר לא
יחזור אליה לעולם. הוא מבין שהוא נדרש בעצם לוותר על אחיזתו
בעם ישראל. המלחמה שהוא מנהל מול ה' והקרבנות הרבים שהוא
מקריב לא היו על שבוע הפסקה מהעבודה, המאבק הוא על שחרור
העם לתמיד. אז אם כך – למה לא מדברים על כך מפורשות? מה
הבעיה לומר לפרעה את האמת: "אנחנו רוצים לצאת ממך
לתמיד"? הרי בלאו הכי אין לפרעה כח להתנגד!
התשובה היא שבאמת המאבק לא היה על יציאה לחירות. אין לעם
ישראל זכות לתבוע לצאת לחירות. המאבק עם פרעה לא היה על
עצמאות של עם. המאבק היה על הזכות לעבוד את ה', זה ותו לא.
ונבאר את הדברים.
כל העמים נבראו כדי לחיות את חיי העולם הזה. תפקידם הוא כפי
שנאמר לאדם הראשון בגירושו מגן עדן – "וישלחהו ה' אלוקים
מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם". הם צריכים ליישב
את העולם ולחיות בו בצורה תיקנית. לשם כך ניתנו להם שבע
מצוות בני נח: להכיר בה', ולחיות חיים תקינים – לא להרוג ולא
לגזול ולא לגלות עריות, להעמיד בתי משפט כדי לנהל חיים
אזרחיים מסודרים, להשתמש בבעלי החיים בצורה נורמלית
)איסור אבר מן החי(, ותו לא.
עם ישראל נבחר לתכלית אחרת לחלוטין: להיות משרתי ה'.
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הוא לא נועד לחיות חיי
העולם הזה נורמליים, כביכול, אין לו את הכלים לחיות חיים
ארציים מסודרים ותו לא, הוא פשוט לא בנוי לכך. הוא בנוי לחיים
של ערכים פנימיים, חיים של קדושה והתרוממות, הנובעות
מהתכופפות לבורא ושירותו.
היצירה של כל עם היא סביב האדמה שלו, כי זו הזהות של האדם
הגוי: אדם שחי חיים תקינים על אדמתו, מרויח את לחמו ודואג
לבטחונו האישי, בקיצור: חי חיים נורמליים. כאשר הרבה אנשים
מתאספים על פיסת אדמה אחת נוצרת ביניהם אחוה של מטרה
משותפת, כמו שכנים בבנין, הם מקימים מדינה כסוג של וועד בית
גדול, וזה מה שמאחד ביניהם: הרצון להסתדר בחיים בצורה
הטובה ביותר. כולם ביחד דואגים לבטחונם ולכלכלתם המשותפת.
לזה יקרא מדינה.
היצירה של עם ישראל שונה לחלוטין, מעיקר הווייתו. הוא נועד
לעבודת ה', ולכן הוא לא נוצר על רקע של אדמה ועצמאות
מדינית. הוא נוצר על רקע של תפקיד. דווקא מתוך החושך והריק,
מתוך העבדות והשפלות, נוצרה זהות של עם ששואף לעבודת
השם ולקירבה אליו, והגאולה הניסית שלו היא זו שבנתה בו את
הזהות הפנימית שאין לו חיים אחרים מלבד לעבוד את ה' ולשרתו.
משה רבינו לא דורש מפרעה הכרה בזכותם של עם ישראל לחיות
חיי בני חורין, הוא לא מבקש שחרור. הוא מבקש דבר אחד: הכרה
בכך שהעבדים שאתה מחזיק הם עבדי ה' ולא עבדיך. הם משרתי
ה' וזכותו לדרוש הפסקה של העבודות לצורך שירותו. אם הוא
ירצה הוא יחזיר אותם, אם הוא לא ירצה הוא לא יחזיר. כנראה
שהוא לא ירצה להחזיר אותם למצרים, אבל זה לא ענינך. אתה
נדרש להכיר בכך שיש אלוקים לעולם והיהודים הם העם שלו ולא
שלך.
ההצלחה של היהודים תלויה במידת הכרתם בכך שהם עבדי ה'
ומידת התמסרותם לתפקיד, וההצלחה של הגויים תלויה בכך שהם
יכירו בתפקידם של היהודים ויאפשרו להם לבצע אותו. כורש
נקרא בנביא "משיח ה'" משום כך שתפקידו היה להכיר בכך
שהיהודים הם עם ה' ועליו לאפשר את שחרורם מבבל, לשלוח
אותם לארץ ישראל ולסייע להם בתפקידם. זה תפקידו של הגוי:
להכיר במעלתו של עם משרתי ה', לסייע לו, וללמוד ממנו מה
שהוא יכול ללמוד ממנו. שם ה' נקרא על עמו, והעמים צריכים
להכיר בכך שהשם הוא אלוקי ישראל.
כך אנחנו מבקשים בראש השנה: "ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה'
אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה". כלומר: תכליתו של הגוי
היא להכיר שה' הוא ראשית כל מלך ישראל, ומכח מלכותו על עם
ישראל – מלכותו מושלת על כל העולם.
עם ישראל במהותו, לא נועד לחיות חיים ארציים פשוטים,
להסתדר בחיים ותו לא. לב יהודי מרגיש צורך לתכלית ומשמעות
בחיים, כי הוא נועד לחיי ם של דת ועבודת ה', לא לחיים של ארץ.
יהודי מרגיש זאת בחוש, זה מוטבע בדנ"א שלו.
מדינת ישראל קמה מתוך שאיפה לתת לעם ישראל בית משלו,
לכונן חיים ארציים של ביטחון, כלכלה, הצלחה ארצית, באותם
מושגים של כל העולם כולו. היא לא מצליחה לעשות זאת.
היהודים בתוך תוכם מרגישים שהם נועדו למשהו אחר. כל
המדינות המתורבתות מצליחות לנהל חיים דמוקרטיים,
הדמוקרטיה היא עיקרון די הגיוני שנועד לסדר את החיים בצורה
תקינה, על ידי שלטון הרוב ובד בבד שמירה על זכויות הפרט.
המדינה המתורבתת הכי לא דמוקרטית, שבאופן רשמי מנסה
להיות דמוקרטית אך למעשה לא מצליחה – היא מדינת ישראל. כי
יהודים לא מצליחים לחיות חיים בלי מטרה ובלי ערכים. הם נועדו
לחיים רוחניים. כאשר פורקים את עול התורה – מקבלים בכל
הלהט וההשתעבדות את עול הפרוגרסיביות וההומניזם.
בשום מקום לא הצליחה חבורת משפטנים להשתלט על מדינה
שלמה, רק במדינת ישראל. כי במדינה הזו יש הרבה אנשים יהודים
עם גנים יהודיים פעילים, שרוצים ערכים ומאמינים בכל להט
ליבם בחיים ערכיים, כי זה הגן היהודי שבתוכם, וכשהם איבדו את
הערך של התורה הם היו חייבים לאמץ לעצמם דת חדשה, ואליה
הם מקריבים את עצמם, את שלומם וביטחונם האישי, וכמובן את
שלומם וביטחונם של האחרים. בשם ההומניזם הם מתאבדים, הם
דואגים לשלומם של אזרחי האויב על חשבון חיי חיילים יהודים,
חותמים הסכמי שלום כשהם יודעים שהמחיר יהיה הרג יהודים,
ועוד. ניתן לומר שבשום מקום לא עובדים את דת הפרוגרס
באדיקות פנאטית כזו כמו במדינת ישראל
הדברים מפורשים בגמרא )חולין יג:( "אמר ר' חיא בר אבא אמר ר'
יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא
מנהג אבותיהן בידיהן " ובהמשך הסוגיא שם מבואר שישראל מומר
יותר נחשב לאדוק בעבודה זרה מאשר גוי, ולכן אסור לקבל קרבן
מישראל מומר, אבל מותר לקבל קרבן מגוי שעובד עבודה זרה.
כלומר: כל הגויים עובדים עבודה זרה כי זה ההרגל וזה הנוהל, הם
לא באמת מחוברים לזה. אבל כשישראל ממיר את דתו ועובד
עבודה זרה – הוא עושה זאת בכל להט נשמתו, עם כל הפרומקייט
והנשמה.
אגב מעניין לציין שהגמרא מתייחסת גם להשפעת מקום המגורים:
"נכרים שבחוצה לארץ". כאשר גרים בחוץ לארץ הכל נעשה
באדישות מסוימת, עובדים עבודה זרה מתוך הרגל. אבל כאשר
גרים בארץ ישראל – זו ארץ שבוערת באיכפתיות נשמתית,
הנשמה מתעוררת בה ומחפשת לעצמה אמונה רוחנית להאחז בה.
כל הדברים הללו מתרחשים לנגד עינינו. הלהט הדתי של
השמאלנים לקדש את מערכת המשפט נגד כל הגיון, לדבוק בערכי
הפרוגרס כאשר הדבר מסכן את החיים והורס אפילו את כשירותו
של הצבא, לאהוב את הישמעאלים הארורים רוצחינו הסדיסטים,
ולשנוא את כל מי שחובש כיפה לראשו – זה להט דתי של יהודי
בארץ ישראל. זה להט של נשמות אבודות שמחפשות לעצמן
תחליפים של בארות נשברים. נשמה יהודית, ובפרט יהודי שגר
בארץ, לא יכולה להשאר בלי דת לדבוק בה.
וזו הסיבה שמדינת ישראל לא מצליחה להיות דמוקרטית, כי
דמוקרטיה זו המצאה של גויים שמועילה לסדר את החיים ברמה
טכנית, ויהודי לא יכול להסתפק בזה, הוא חייב משהו מעבר. זו
הסיבה שמערכת המשפט הצליחה להשתלט על העם, וזו הסיבה
ל"מלחמת מצוה" שאחזו בה אחינו התועים לשמור על "דת"
הפרוגרס.
זו בעצם המלחמה שאנחנו נלחמים על שלמותו של עולם התורה.
אין לנו קיום כעם ככל העמים, אנחנו עם שכל מהותו היא דבקות
בה', העמדה של תורתו במרכז החיים, הקדשת החיים ללימוד
התורה והליכה בדרכיה גם כאשר נדרשים לשלם מחירים כואבים.
אנחנו מבינים ומכירים שקיומנו תלוי רק בזה, במילוי שליחותנו
הנצחית, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. עולם התורה הוא
האחראי לנוכחותו של הקב"ה בעולם. כשאין בית מקדש, ואין
ארבע אמות מיוחדות להשראת השכינה בעולמנו – נוכחות ה'
באה לידי ביטוי באוהלי התורה, בקרבם של האנשים שמקדישים
את עצמם לבירור רצון השם והבנת דבריו. בחורי הישיבות
והאברכים, הם החיילים של הקב"ה ובזכותם עם ישראל מצליח
לשמור על זהותו היחודית ועל תפקידו.
למרבה פלאי ההשגחה העליונה, הממשל החזק ביותר בעולם,
ממשל ארה"ב, התהפך מלהיות ממשל של דת הפרוגרס לממשל
שמאמין בה' ומאמין בשליחות הקודש של עם ישראל. כל האנשים
החזקים באותו ממשל מאמינים בתנ"ך, ורואים בו ספר שצריך
לנהל את ההיסטוריה. שגריר ארה"ב בישראל התבטא לאחרונה
בעד שחרור בני ישיבות מהצבא. הוא הסביר זאת בצורה פשוטה,
שאולי צריכה ללמד אותנו פרק או שנים בהסברה: יש אנשים
שמשרתים את העם דרך מלחמה, ויש שמשרתים בדרכים אחרות.
האלוקים בחר בעם ישראל ובארץ ישראל "מסיבותיו האישיות"
)כלשונו של אותו גוי(, ועלינו לקבל את בחירתו. כמה פשוט וכמה
קליט: יש לעם ישראל תפקיד שאלוקים רוצה שהם ימלאו אותו,
הוא בעל הבית וכך הוא החליט. זה לא משנה אם זה מוצא חן
בעיני מישהו או לא.
עסקת שחרור החטופים ממלאת את הלב ברגשות מעורבים. על פי
דרך השכל הישר זו התאבדות. הסיכון שבהחזרת המחבלים
לבתיהם, לכל הצירים הרגישים שיהודים יקרים שילמו בחייהם כדי
לכבוש אותם – הוא סיכון שאסור לקחת. מאי חזית דדמא דידך
סומק טפי? בשביל מה מתו כל אותם לוחמים, עבור כלום? גם
הגברת המוטיבציה של המרצחים הארורים לחטוף עוד יהודים -
אינה מוטלת בספק, ובפשטות זה לא בגדר "אין ספק מוציא מידי
ודאי", אלא ודאי כנגד ודאי. מותר לשער שתמיכתם של גדולי
ישראל בעיסקה נובעת משיקולים נוספים, ויתכן מאוד שאין לנו
את התמונה במלואה. יתכן שבחדרי חדרים הממשל האמריקאי
הבטיח דברים נוספים כמו ניקוי הרצועה ממיליון וחצי ערבים, וזו
היתה הדרך לרצותו.
התמיכה שהיתה בקרב הציבור לעיסקה הזו מתחלקת לשנים:
בימים שטרם ביצוע העיסקה היתה תמיכה בעיקר בקרב השמאל,
עובד דת ההומניזם. תפיסת העולם של דת זו היא ללכת אחרי רגש
הרחמים העכשווי, להתעלם ממחירים עתידיים ומשיקולים של
צדק ויושר וכפיפות לאמת. אנחנו עושים "מה שמרגיש לנו". ושוב
ניתן להיווכח שככל שיהודים מוותרים על הדת היהודית – הם
נצמדים באדיקות לדת אחרת. יש להוסיף שגם רגש הרחמים
היהודי , החיובי ביסודו, מעצים את התשוקה לשחרורם ומעוות את
החשיבה ההגיונית.
אמנם, ככל שנוקפים הימים ורואים במו העיניים את אחינו
ואחיותנו היקרים חוזרים מהשבי, הלב נמס. לב יהודי הוא רחום
וחנון, ותחושת האחוה ששוטפת בימים אלה את הארץ סביב
החזרת האחים מהשבי, היא מרוממת וגבוהה, ויש להעריך אותה
ולשמוח בה. העיסקה עצמה היתה התאבדות מופקרת )שוב, על
פניה; יתכן שיש סודות שאינם ידועים לציבור(, אך עצם שיבת
האחים וחילוצם ממלתעות חיות הטרף – הוא דבר מרנין לב כל
יהודי. צריך לדעת לחלק בין הדברים.
הרב יעקב בוצקובסקי
