התורה בוחרת לפתוח את 'ספר הגאולה', כפי שמכנה אותו הרמב"ן, בצמד המילים: "ואלה שמות". כבר בפתח דבריה מתחילה התורה לפרט את שמות בני ישראל הבאים מצרימה, אף על פי שבסוף ספר בראשית כבר מצינו רשימה שכזו. החזרה הזו על רשימת שמותיהם של בני ישראל מכריחה אותנו להבין מדוע בחרה התורה לפתוח את ספר הגאולה – ספר שמות, דווקא במניין שמותיהם של בני ישראל? ועוד, מה הצורך להוסיף את המילה "שמות" בראשית הפרשה? לכאורה לא היינו חסרים כלום אם היה נאמר "ואלה בני ישראל" בלא הזכרת המילה "שמות".
הגידה לי – מה שמך?
נראה כי את הפתח להבנת השאלות הללו נוכל למצוא במדרש חז"ל מרתק ביותר. המדרש, המופיע ב'מסכת שמחות', מתאר מה מתרחש עם הרשעים לאחר מותם:
"שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: כיצד דין הקבר? אמר להן כיון שנפטר אדם מן העולם בא מלאך המות וישב לו על קברו ומכה אותו בידו אומר לו הגידה לי: מה שמך? אומר לו: גלוי וידוע שמי לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי. באותה שעה מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו ומושיבו בדין. אמר ר' יהושע שלשלאות חצין של ברזל וחצין של אש מביא ומכה אותו…"
תיאור זה של חכמינו ז"ל מעורר יראה נוראה מחד, ותמיהה רבה מאידך. על פי דברי המדרש סיבת הסבל הרב שעובר הרשע לאחר מותו, נובעת מפגם אחד – שכחת שמו. אולם דברים אלו צריכים ביאור, וכי בגלל שהאדם שכח ביום הדין מה שמו עליו לקבל ייסורים כה קשים ומרים? ועוד, מדוע שהאדם בכלל ישכח את שמו ביום הדין?
שכחת השם – שכחת היעוד
הרב קוק מסביר שלא ניתן להבין את השאלה כפשוטה, אין זה מעניין המלאכים לשאול את האדם מה היה שמו בחייו, לא על שאלה מעין זו תסבול הנשמה סבל רב. אלא מסביר הרב, שמו של האדם איננו רק השם החיצוני בו הוא נקרא במהלך ימיו על האדמה. השם, בדיוק כמו הנשמה, יש בו גילוי ייעוד ומטרה: "כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר" (אורות הקודש ח"ב, עמ' קלט). כשאנו מכנים חפץ או חיה בשם, אנו באים לבטא ייעוד פנימי של הדבר, בירור תכלית וחזון אותו אנו חפצים להגשים.
התורה שבה ומדגישה לנו שוב את שמות בני ישראל על מנת לומר לנו שכל תהליך גאולת ישראל תלוי בשאלה אחת – האם בני ישראל יזכרו את שמם? על השאלה הזו חז"ל משיבים לנו באופן מופלא, שאף על פי שהגיעו בני ישראל למ"ט שערי טומאה ולא היו ראויים להיגאל, אחד הדברים ששמר עליהם הוא "שלא שינו את שמם" (שיר השירים רבה ד, יב). הזיכרון של שלושת האבות, של יוסף הצדיק, ושל בני יעקב גרם לעם ישראל לזכור מניין הוא מגיע, מהם שורשיו ומהו ייעודו. הזיכרון הזה הותיר מקום לתקווה, "ומשם עתידין להיגאל".
