הלל

 יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בָהֶן לִקְרוֹת בְּכָל יוֹם אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין יִשְׁתַּבַּח שִׁירַת הַיָּם. 

[רמב"ם הלכות תפילה ז י"ג]

והנה במס' מגילה דף י, ב, אמרינן: וא"ר יוחנן מאי דכתיב: ולא קרב זה אל זה כל הלילה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה. וכ"ה בסנהדרין לט, ב, [בשינוי לשון קצת, יעו"ש, וגם בשינוי המ"ד, ע"ש, ובע"י משוה הגירסאות יעו"ש].

ועי' במפרשים שהקשו דאיך ישראל אמרו שירה, הא מע"י טובעים בים וכו', [עי' בע"י סנהדרין לט, ב,] ועי' במהרש"א שם שכ' דרק על מלאכים אמרי' דאין להם לומר שירה משום הא דמע"י טובעין וכו', אבל לא על ישראל, וכ' שם דבהכי ניחא הא דבערכין י, ב, אמר טעמא דלכך בז' של פסח אין גומרין הלל וכמו בח' ימי חג הסוכות, ומשום דפסח אינו חלוק בקרבנות, ולמה לא קאמר טעמא משום הא דמעשי ידי וכו', משום דטעם זה הוא רק למלאכים ע"ש.

והנה דבריו צ"ב, דבערכין לא מזכיר כלל מז' של פסח, אלא מכל ימי חוה"מ פסח, ע"ש. ובזה ל"ש הטעם דמע"י וכו', דזה שייך רק לז' דפסח. ועי' בס' חו"י סי' רכ"ה, [ובתו"ת פ' בשלח העיר על דבריו, והדברים כתובים בחו"י עצמו ע"ש].

ומה שחילק המהרש"א בין מלאכים לישראל, הנה בב"י או"ח סי' ת"צ הביא מס' שבלי-הלקט בשם מדרש הרנינו שהטעם שאין גומרין את ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בנפול אויבך אל תשמח, הנה מבואר הטעם דמע"י טובעין וכו', גם על ישראל, ולא רק על מלאכים, ולפ"ז שוב קשה איך ישראל אמרו שירה, ולמה לא נאמר בזה מע"י טובעין וכו'.

עוד צ"ע בזה, מה הוצרך לטעם הזה שהביא הב"י מהשבלי-הלקט וכנז' דמע"י וכו', הא כבר הביא מקודם טעם הגמ' בערכין משום דאין חלוקים בקרבנותיהם, וטעם זה יספיק גם לז' של פסח, ולמה צריך ב' טעמים, [ואולי זה טעם נוסף מהמדרש]. ולכאורה הי' אפשר לומר דעל ז' של פסח, דנאמר בו מקרא קודש, לא סגי ביה בטעם דאין חלוק בקרבנות, דמ"מ שם מקרא קודש, יש עליו, והו"א דצריך לגמור בו ההלל, וכמו בכל חג, לכך צריך הטעם דמע"י וכו', אבל באמת בב"י כ' בשם שבה"ל: שהטעם שאין גומרין את ההלל כל ימי הפסח הוא משום שנטבעו המצריים וכו', ומשמע דהטעם הוא לכל ימי חוהמ"פ, ובזה קשה למ"ל טעם נוסף למה שנאמר בגמ' וכנז', אמנם בפרישה שם כ' דטעם שנטבעו המצריים וכו', זהו טעם אימים אחרונים. אולם בשבה"ל, שהביא הב"י כ' טעם זה אכל ימי הפסח. ועי' ט"ז סי' ת"צ סק"ג שכתב: קורין ההלל בדילוג מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מע"י וכו', וכיון שבז' אין גומרין אותו, גם בחוה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מיו"ט האחרון, וצ"ע למ"ל לטעם זה, הא בגמ' בערכין אמרי' טעם אחר לחוהמ"פ מפני שאינם חלוקין בקרבנותיהן, ועי' בילקו"ש רמז תרנ"ד שלכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל ז' ימים משום בנפול אויבך אל תשמח, [והוא כעין דברי השב"ל הנז']. [ועי' במשך-חכמה פר' בא, יעו"ש], וצ"ע כנז'.

ונראה בזה, לפי המבואר בספר מעשה-נסים להר"א מיימון בסי' א' שהביא מהר"ד הבבלי דנראה מדבריו דאמירת הלל בשעת הנס ממש הוא חיוב מן התורה, וזה ממאמר משה רבינו בשירת הים: שירו לה' כי גאה גאה, ועי' בירושלמי פ"ה דסוטה ה"ד דדריש ויאמרו לאמר אשירה לה' לאמור לדורות. ופי' הקה"ע בפי' הב': שיאמרו שירה על כל נס שיעשה להם, וע"ש להלן בירושלמי, ועי' בירושלמי פ"י דפסחים ה"ו דאמרי', כתוב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה', התנדבו ראשי עם כשהקב"ה עושה לכם נסים יהיו אומרין שירה, התיבון הרי גאולת מצרים [שלא אמרו מיד בשעת הגאולה, עד בקיעת הים] שנייא היא שהיא תחילת גאולתן, ופי' בקה"ע ולא היתה גמר גאולתן עד עברם בים. ועי' בספר הגריפ"פ על הרס"ג מ"ע נ"ט וס'.

והנה לאור זה, מתיישב היטב, למה משה ובני ישראל אמרו שירת הים, ואין בזה מה שאמר הקב"ה למלאכים מע"י טובעים בים וכו', דלגבי ישראל, יש בזה חובה מדין שירה על הנס, לומר שירה בשעת הנס, א"כ אפי' אם מע"י וכו', נמי מחובת שירה על הנס, צריך לאמר שירה. ומשא"כ מלאכים דלא היה נס לגבייהו, ואין לגבן חיוב מדין שירה על הנס, שפיר א"ל הקב"ה מע"י וכו', ומשא"כ ישראל, וכמ"ש.

ומעתה אמנם אין חילוק בין מלאכים לישראל, אלא החילוק הוא דבישראל בשעת הנס יש חובה עליהם לאמור שירה מדין שירה על הנס, אולם לגבי אמירת הלל לדורות ביום שהיה הנס, דזה מתקנה לומר על כל צרה וצרה וכו', כדאמרי' בפסחים קיז, א, שפיר שייך לומר דלא תקנו אמירת הלל מטעם זה דמעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה, וכמו לגבי מלאכים, אלא דבשעת הנס, יש חובה לומר מדין שירה על הנס, וכמש"נ.

והנה לפי המבואר בגמ' בפסחים הנז', ולפי פירשב"ם, [וערש"ש], הרי שני דברי' נאמרו בתקנ' הלל, על כל פרק ופרק, דהיינו רגלים, ועל כל צרה וצרה וכו', והיינו על גאולת ישראל מהצרות. והנה בז' של פסח, הרי יש בזה מהני תרתי, דהוא רגל, וגם היה אז נס הים, ולא גרע מנס חנוכה דאומרים הלל מדינא דעל כל צרה וצרה וכו' וכנז', וכמו שפי' הרשב"ם. והנה הטעם דאמרי' בערכין על חוהמ"פ, דאינן חלוקין בקרבנותיהן. הוי טעם שלא לגמור ההלל מדינא דרגל, וכמו דאמרי' בחוה"מ סוכות, בכל ימי חוה"מ, וע"ז קאמר דבפסח אין חלוקין בקרבנותיהן, אבל מיהא יאמרו מצד הצלה מהצרות, וכמו בחנוכה דלא הוי רגל כלל, וא"כ גם בז' של פסח יאמרו מצד ההלכה השניה של אמירת הלל, וע"ז קאמר דמצד הנס אין אומרים דמע"י טובעין בים וכו', אמנם טעם זה לא סגי אלא דלא יאמרו מצד נס ההצלה, ואכתי מדין רגל, היו צריכים לומר כמו בחוהמ"ס, דלא היו אז ימי נס כלל, וע"ז קאמרי' בגמ' הטעם דאין חלוקין בקרבנותיהן, ואין בזה הלכה לומר מצד הרגל. ונמצא ששני הטעמים משלימים זא"ז שלא לגמור ההלל לא מצד הרגל ולא מצד הנס, וכמש"נ.

אמנם אכתי דברי הט"ז הנז' קשה דכתב דלכך לא גומרין ההלל בחוהמ"פ, משום שבז' של פסח נטבעו המצריים וכו', וכיון שבשביעי אין גומרין אותו, גם בחוה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מיו"ט האחרון, ובזה קשה דלמה צריך לטעם זה בכל ימי חוהמ"פ, הא בזה יש טעם הגמ' שאין חלוקים בקרבנותיהם, וקשה לומר דס"ל להט"ז שיש מקום לומר בכל חוה"מ, משום נס ההצלה, דהרי בחוה"מ לא נתחדש הנס, ואין זה דומה לחנוכה דהתם נתחדש הנס בכל יום, וכמש"כ התוס' בתענית כח, ב, או כטעם השני שכ' בשבה"ל בשם ר"ש משום דחלוקין בנרותיהן, [ועמש"כ בזה בהלכות חנוכה], ובחוהמ"פ אין הטעמים הללו, וא"כ למה צריך הט"ז להוסיף טעם ע"ד הגמ', וצ"ע.

ואולי יש מקום לומר דמחמת הטעם שכתב הט"ז, לא יאמר בחוהמ"פ הלל שלם, אף אם שכח לומר ביום הראשון של פסח, דמחמת הטעם של הגמ' דאין חלוקין בקרבנותיהן, היה צריך בכגון זה שלא אמר ביום הראשון, לומר ביום שנזכר לומר הלל, אבל מחמת הטעם שכ' הט"ז דמע"י וכו', אין לגמור ההלל אף כשלא אמר ביום הראשון, [וכן ראיתי שכ' ר"ג אחד].

אבל באמת לא נראה כן, דמסתברא דבכה"ג שפיר צריך לגמור ההלל, דהטעם שכ' השבה"ל והט"ז וכנז', הוא רק טעם על אמירת הלל משום הנס של ההצלה, אבל מאחר שיש חיוב הלל משום הרגל, מסתבר דצריך לאמרו ביום שנזכר בו בימי הרגל. ונראה דאף בשביעי של פסח עצמו, צריך לגמור ההלל, אם לא אמרו כל ימי הפסח, דאף שביום זה מעשה ידיו טבעו בים, אין זה פוטרתו מלומר הלל מחמת הרגל.

ונראה הדבר מוכרח, מדלא הוזכר בגמ' הטעם של מע"י טובעין וכו'. ואם היה נ"מ לדינא בזה, היו צריכים להזכיר זה, ומוכח דאין נ"מ לדינא בין הטעמים, ואמנם צריך לגמור ההלל בחוהמ"פ ובז' של פסח, אם לא אמר ביום הראשון. ושוב חוזרת התמיהה על הט"ז למה הוצרך לטעם נוסף, וצ"ע.

[ויש לעיי' לפ"ז מה יהיה הדין בגר שנתגייר בחוהמ"פ, אם יצטרך לגמור הלל ביום הראשון לאחר גרותו, או ביום גרותו, אם עדיין זמן אמירת הלל דלא שקעה עדיין החמה. וכן יש לעיי' בקטן שנתגדל בתוך חוהמ"פ, דאף דמקודם היה חייב מדרבנן, מ"מ הלל מתקנת נביאים הוא או מדברי סופרים, ועי' להלן. וא"כ יתחייב לומר הלל שלם ביום שגדל. אך י"ל דבגר וקטן כיון דלא נתחייבו ביום הא', לא חייבו אותם יותר, ובהכי ניחא דלא הזכירו הפוסקים חידוש זה דקטן וגר יצטרכו לומר הלל השלם בה"ג, אבל באדם שנתחייב לגמור ההלל ביום הא', ומאונס לא אמר הלל, שפיר חייב ביום שנזכר לגמור הלל, וצ"ע. וצ"ע מה הדין אם ביום א' אמר הלל, ולא גמר, דטעה דגם ביום א' דפסח א"צ לגמור ההלל, אם צריך לגמור הלל ביום שנזכר, כיון דמיהא אמר הלל, ואולי גם בזה יצטרך לגמור הלל, כיון דלא גמר ההלל, לאו אמירת הלל הוא, ובפרט לאלו שמברכים ביום א' לגמור את ההלל, ומאחר שלא גמר לא קיים מצות גמירת הלל, וצ"ע.

ואולי יתכן דכיון דקבעו חכמים את יום א' דפסח לאמירת הלל שלם, א"כ כבר נקבע יום זה, ורק יום זה, לאמירת הלל, ואם לא נזכר או נאנס ולא אמר ביום זה, אין לו תשלומין, וזה מה שלא הוזכר ברמב"ם ובטוש"ע הטעם דאין גומרין את ההלל בימי חוהמ"פ, משום דאין חלוקין בקרבנותיהן, אלא כ' סתמא דרק ביום א' גומרין ההלל, משום דכבר נקבע כן, ואם לא אמר ביום זה, אין לו תשלומין, וצ"ע בזה].

והנה למש"כ לעיל, דהטעם דמע"י טובעין וכו', שייך נמי לישראל, ורק לגבי שירה בשעת הנס, הי' על ישראל לומר מדין שירה על הנס, צ"ל דמה דאנו אומרים בכל יום שירת הים בסדר התפילה, וכמש"כ הרמב"ם בהלכה זו, [אלא דהרמב"ם כ' שקורין השירה אחר שמברכין ישתבח, ואנו נוהגים לאומרה לפני ישתבח], אין זה מדין שירה, אלא הוא אמירה בעלמא, שאומרים מה שאמרו אז בזמן קריעת ים סוף. א"נ למש"כ במשנה ברורה סי' נ"א סקי"ז בשם הזוה"ק: ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר הים, ומאחר שמדמה בנפשו כאילו עבר בים באותו היום, שייך לומר שפיר שירת הים, דהא מדמה כאילו עבר בים אז. ועמש"כ עוד בענין שירת הים, בפ"ז מיסוה"ת, ולהלן בפ"ז מס"ת הי"א.

ב. רמב"ם פ"ג מחנוכה ה"ו: ולא הלל של חנוכה הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ובראב"ד כתב: ויש בזה עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם.

ועי' במ"מ שכתב: ובאמת שבפרק ע"פ [קי"ז, א] אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה, אבל לאמרו בימים קבועים מדבריהם הוא, ואע"פ שהביאו בערכין דף י, ב, אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון.

ועי' בחי' מרן הגרי"ז הלוי שכ' שצ"ע דברי המ"מ דהא בפסחים קיז, א, אמרי': נביאים שביניהם תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן ולכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן, ויעו"ש בפי' רשב"ם דכל פרק ופרק היינו רגלים, הרי דעיקרי תקנת הנביאים מעיקרא כך היתה שיאמרו אותו בין ברגלים ובין על כל צרה וצרה, ולפי"ז צ"ע דברי המ"מ שחילק בינייהו דלאמרו על כל צרה שנגאלין ממנה הוא תקנת הנביאים, ובימים הקבועים הוא רק מד"ס, ומ"ש זה מזה, וצ"ע.

וע"ש שכתב על יסוד דברי רה"ג ז"ל שהביא הר"ן בפסחים קטז, ב, שלכן אין מברכים על הלל שאומרים בשעת הסדר בלילי פסחים משום שאז אין קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה, ולאור זה מיישב דברי המ"מ דהקרא דהשיר יהיה לכם כליל התקדש החג, היינו הלל של שירה שאומרים אותו בשעה שנגאלין מן הצרות, והיינו בשעת הגאולה, והוא מדין שירה, כמו ליל התקדש החג, דאמירת הלל אז הוא מדין שירה, אבל לאומרו בימים הקבועים שזהו דין נוסף של קריאת הלל בלא תורת אמירת שירה, בזה ס"ל דיסודו הוא מד"ס, ע"ש.

והנה ביאור דברי רבינו האי גאון שכתב, דבלילי פסחים, ההלל הוא מתורת שירה, ולא מתורת קורין את ההלל. נראה דהנה במתני' שם תנן: ר"ג אומר וכו' בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים [וברמב"ם בפ"ז מחמץ ומצה ה"ו איתא: כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים. ונראה דזה פירוש שמפרש לה הרמב"ם, דכאילו הוא יצא ממצרים, הכוונה כאילו יצא עתה, ולא דגריס כן במתני', דהרי בסידור ההגדה שברמב"ם, גריס כגירסתנו: כאילו הוא יצא ממצרים, וע"כ דפרושי מפרש לה כן] שנאמר וכו' לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל וכו'. ומפרש לה רה"ג דהחיוב בזה הוא משום דין שירה על הנס, דמאחר שחייב לראות עצמו כאילו הוא עכשיו יצא ממצרים, הרי דנחשב כאילו קרה לו הנס כעת, ובשעת הצלה יש מן התורה חיוב שירה על הנס, וכמש"כ לעיל מספר מעשה נסים להר"א מיימון בסי' א' שהביא דברי מהר"ד הבבלי בזה, ומדברי הירושלמי פ"ה מסוטה ה"ד ופ"ו דפסחים ה"ו. ונראה דזה מה שמפרש רה"ג הנז', דהחיוב בליל פסח, בשעת הסדר, הוא מדין שירה על הנס, דמאחר דחייב אדם לראות עצמו כאילו עכשיו יצא ממצרים, הרי יש עליו חיוב מחמת הנס שקרה לו עכשיו, שיצא ממצרים עתה, וזה דין של חיוב אמירת שירה על הנס, ואין זה מתורת קורין הלל, שהוא חיוב לומר בימים הקבועים שקבעו חכמים, או ברגלים או בימי חנוכה מחמת הנס שקרה אז בזמן החשמונאים, אבל כאן זה חיוב מדין אחר של אמירת שירה על הנס.

[ויתכן דלכן ס"ל לרה"ג דאין ע"ז ברכה, משום דהרגשה זו של כאילו יצא זה עתה ממצרים, הוא דבר המסור ללב, ולא כאו"א מרגיש זה למעשה, ויכול להיות ברכה לבטלה, לכן לא תיקנו ע"ז ברכה כלל, וצ"ע].

והנה תנן במתני' הנז': לפיכך וכו' ונאמר לפניו הללויה, כ"ה גי' הרמב"ם, אולם בתוס' שם גורסין: ונאמר לפניו שירה חדשה, ובט"ז או"ח ס"ס תע"ג כתב: והנוסח בסידורים שלנו כתוב: ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה, וג"ז אינו נכון, כיון שאומר ונאמר, ממילא קאי על הגאולה העתידה. [א"כ הי"ל לומר שיר חדש, ולא שירה חדשה]. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה, וכן נכון דבאמת קאי על הגאולה שעברה, שהרי קורין הלל המצרי, ובמרדכי של זקני מהרב"ב ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול, וזה נכון טפי, ושייך לומר שירה חדשה, כי נאמר בסגול, הוא לשון עבר.

והנה לפי המבואר בדברי רה"ג וכנז', הרי אמירה זו היא בתורת אומר שירה, וכפי שנתבאר דהוי כאילו קרה הנס עכשיו, דחייב אדם לראות את עצמו כאילו עתה יצא ממצרים לפיכך חייבים וכו', א"כ ההלל שאומר כעת: הללויה וגו', הוי זה שירה חדשה, דלכאו"א נחשב כאילו הנס קרה עכשיו, ובכל שנה ושנה הוי זה שירה חדשה. ואין זה כאמירת הלל בחנוכה, דקורין אז הלל על הנס שקרה לאבותינו בימים ההם, וא"כ אין זה שירה חדשה בכל שנה ושנה, אבל שירת ההלל בליל הסדר הוי זה בכל שנה, שירה חדשה, על הנס של עכשיו, וכש"נ. א"כ שפיר הוא מה שאומרין: ונאמר [בחולם] לפניו שירה חדשה הללויה, דמה שנאמר כעת הללויה וגו', הוא שירה חדשה בכל שנה ושנה על הנס של עכשיו, ואין הכוונה של ונאמר וגו' על הגאולה העתידה, אלא על הנס של עכשיו, דכאילו יצא עכשיו ממצרים וכמש"נ, וזה שירה חדשה בכל שנה ושנה.

והנה יתכן לפ"ז דלכן אומרים ביום הראשון של פסח, שלש פעמים הלל, ביום בשעת התפילה, ובלילה בתפילת ערבית [לאלו שנוהגין כן], ובשעת הסדר, דהאמירה ביום הוא מהילכתא דאמירת הלל ברגל, וכמו שבועות וסוכות, והוא בכלל מה שאמרו בפסחים קיז, א, דתקנו לומר הלל על כל פרק ופרק, והיינו בכל רגל ורגל, וכדפירשב"ם, וכנז' לעיל, ובלילה בזמן התפילה, הוא בשביל נס ההצלה, וכמו אמירת הלל בחנוכה דקבעו על הנס, ומאחר שאומרים גם ביום, משום דין רגל, קבעו בלילה משום נס ההצלה. ובשעת הסדר אומרים בתורת אומר שירה על הנס של עכשיו, דכאילו עכשיו יצא ממצרים, וכמש"נ. דמדברי הרמב"ם בפ"ז מחו"מ ה"ו וה"ז נראה דמה דחייב לראות עצמו כאילו יצא עתה ממצרים, הוא על שעת הסדר, יעוש"ה. [וכפי ששמעתי דיוק זה בהרמב"ם ממרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל]. וא"ש מה דאומרים ביום הראשון של פסח ג' פעמים הלל.

ועי' בטו"א מגילה יד, א, בהא דאמרי' דלכן אין אומרים הלל בפורים, משום שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, ופריך יציאת מצרים דנס שבחו"ל היכי אמרי' שירה [וערש"י שם שכ' דהלל הוא שירה, וכן מתבאר אמנם מדברי הגמ' שם, יעו"ש. ויש להעיר מזה על דברי רה"ג הנז', דשני דינים הם וכנז', וצ"ע]. והק' בטו"א, דמה פריך מפסח, דילמא לאו משום הנס הוא דאומרים הלל, אלא משום דין אמירת הלל במועד, וכמו עצרת וסוכות דלא נעשה בהם נס, וע"ש שכתב די"ל דפריך מהלל שאומרים בלילי יו"ט הראשון של פסח, דזה לא משום הרגל, דהא אין אומרים בלילה, באף רגל, אלא ביום לחודיה, ובפסח אומרים אותו משום הנס [וע"ש משה"ק ע"ז מערכין י, ב, יעו"ש] ומבואר כמש"כ דבליל פסח אומרים הלל, משום הנס.

אולם כוונת הטו"א הוא, על הלל שאומרים בשעת הסדר, דהא מביא שם ממתני' בפסחים צה, א, ושם איירי באמירת הלל בזמן אכילת הפסח בלילה, ע"ש, וזה לא כמש"כ וכנז'.

ואמנם אמירת הלל בתפילת ערבית לאו מילתא דפסיקתא היא, דבאו"ח סי' תפ"ז כתב בסעיף ד': בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימה בברכה תחילה וסוף, אולם הרמ"א כתב שם: וכל זה אין אנו נוהגין כן כי אין אנו אומרים בלילה בביהכ"נ ההלל כלל. ודברינו דלעיל הוא לפ"ד מרן המחבר בשו"ע, וכפי המנהג בארצנו הק'.

והנה לפי המבואר, דבשעת הסדר אמירת ההלל הוא מדין שירה על הנס של עכשיו וכנז', יתבארו טפי דברי המ"מ הנז' שכ' דמדברי קבלה הוא בזמן הנס דכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן, וע"ז הוא דנאמר בדברי קבלה השיר [ביום שתגאלו מן הגלות - רש"י פסחים צה, א], יהיה לכם כליל התקדש החג. דאמנם בליל התקדש החג אמירת הלל הוא מדין שירה על הנס שנגאלו זה עתה, דחייב אדם וכו'. וזה מה דקאמר השיר לעת"ל, בזמן הגאולה, הוא מאותו דין שירה בליל התקדש החג, שהוא על נס הגאולה של עכשיו ממש, וכש"נ.

ונראה דזה מה דקאמר: כליל התקדש החג, והוא זמן הסדר של פסח, דאילו תפילת ערבית יכול להתפלל מבעוד יום. דרב צלי של שבת בע"ש כדאמרי' בברכות כז, ב, אבל אמירת ההגדה והחיוב לראות עצמו וכו', הוא רק בלילה ממש. וכמש"כ התוס' בפסחים צט, ב, ד"ה עד: דגבי מצה דוקא בעינן עד שתחשך כדתניא בתוספתא פ"ב הפסח מצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח [ועמש"כ בחידושנו שם], ומאחר שאמירת ההגדה הוא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך, כדאמרי' בהגדה, א"כ זמנו רק משתחשך, וזה מה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש החג, והיינו בזמן הסדר, דהוא זמן אמירת ההגדה, שהוא רק בלילה, דאז האמירה היא על הנס של עכשיו, דחייב אדם וכו', ומאותו דין שירה, יהיה השיר לכם בזמן הגאולה העתידה במהרה בימינו.

אלא דקשה ע"ז [וכן ע"ד מרן הגרי"ז זצ"ל] מדברי הגמ' בערכין י, ב, דאמרי': ר"ח דאיקרי מועד לימא הלל, לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. והרי לפי המבואר הא דהשיר יהיה לכם וגו'. הוא דין אחר לגמרי מדין אומר שירה, ולא מדין קורין את ההלל, וא"כ מה מייתי מזה. ועי' בטורי אבן במגילה יד, א, שהק' נמי מגמ' זו על דבריו דלעיל דבליל הפסח ההלל הוא מדין הלל על נס וכנז'. ועי' רש"ש שם שהק' בגמ' זו מהא דפסחים צה, ב, יעו"ש, וצ"ע. ועי' בירושלמי שהביאו התוס' בברכות יד, א, ד"ה ימים. ועי' ביאור-הגר"א או"ח ס"ס תפ"ז, וצ"ע.

ג. והנה בסדור הגר"א כתב על הפסוק: ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לד' כי גמל עלי, כי שלמות הבטחון הוא כאשר ימצא בשלש זמנים אלו: א' כאשר הוא בעת צרה אליו ישא את נפשו; ב' כאשר תבוא לו הישועה לא יבקש ישועה מבני אדם רק מאת ה'; ג' כאשר יושע לו ה' ביום ההוא ישיב לד' ולא ישכח ישועתו אז הוא הבטחון בשלמות בלב ולב, לכן אמר ואני ביום צרתי בה' בטחתי וכו', גם ביום ישועתו יגל לבי בישועתך וכו', אשירה לד' כאשר תושע לי זרועו וכו'.

ונראה דהדברים מבוארים בפרקי תהילים, שאנו אומרים בהלל, דבפרק קט"ז איתא: אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא, וזה כאשר הוא בעת צרה, אליו ישא נפשו: "ובשם ה' אקרא". עוד נאמר בפרק זה: כוס ישועות אשא "ובשם ה' אקרא", וזה כאשר תבוא אליו הישועה, שוב: ובשם ה' אקרא, ולהלן נאמר: לך אזבח זבח תודה "ובשם ה' אקרא", וזה כאשר נגמרה הישועה, אז אינו שוכח ישועתו, אלא לך אזבח זבח תודה "ובשם ה' אקרא", ואלו שלש הזמנים שכ' הגר"א, וכאמור.

משנת יעקב