זה היה לפנים ולפני שנים. חברי הפסיכולוג ד"ר (PhD) יעקב אופיר כבר הצליח להתחיל מהומות כאשר פרסם מאמרים בהארץ שמערערים על החוכמה המקובלת בנוגע להפרעת הקשב והריטלין בתור תרופת קסם ל"מחלה". יום אחד אני מקבל ממנו ווטסאפ: נציב קבילות מקצועות הרפואה (יש דבר כזה) קיבלה תלונה נגדו מפרופסור אחת, ותגובתו התבקשה. הסנקציה שריחפה ברקע הייתה חמורה - אולי עד שלילת רישיון העיסוק בטיפול באנשים, משום שד"ר אופיר מסרב לחשוב כמו שחושבים אחרים.
זה כשלעצמו מאורע מערער מאוד ומרתיח, אבל למרבה המזל היה לו פן חיובי. כדי לענות על הערעור היה על ד"ר אופיר לאסוף באופן מסודר ושיטתי את כל החומרים ולנסח כתב הגנה הולם. האיסוף הפך למחקר מקיף, שראה לבסוף אור כספר מדעי בשם ADHD is Not an Illness and Ritalin is Not a Cure.
למרבה השמחה, ד"ר אופיר לא נשאר בתחומי האנגלית וגם לא בז'אנר המדעי הצר. הוא כתב את הספר מחדש בעברית, כספר עיון פופולרי הנגיש לכולם. הספר נוגע בנקודות הכואבות המדויקות: אם הפרעת הקשב היא מחלה, איך זה שאחוז המאובחנים מזנק ומגיע לפעמים ליותר מ-20% (!) מהאוכלוסייה? איך זה שהלוקים בהפרעת הקשב הם דווקא מהשכבות המבוססות, אתם יודעים, אלה שיש לאל ידם לשלם לפסיכולוג שיארגן להם אבחנה מתאימה שכוללת הקלה ומרשם לתרופה הנכספת? אם ריטלין היא תרופה ולא פשוט סם, איך זה שבניגוד למה שמנסים למכור לנו, היא בהחלט עוזרת לריכוז לסטודנטים לפני מבחנים בלי שום קשר ללקות ב"מחלה"? מדוע מטשטשים לנו את הסיכונים הרבים של ה"סמים במרשם" ריטלין וקונצרטה?
אחת הבעיות, כמובן, מלבד המדיקליזציה של תחום שיכול להישאר בתחומים אחרים, היא הכסף (ושווה כסף). לא לחינם שיעורי האבחון עולים דרמטית עם הזמן ועם היותו של יישוב מבוסס. אבחון יכול לתת לכם הארכה במבחן. אבחון יכול לתת לכם אישור חוקי לקבל סם שיעזור בשיעורי הבית. כמו תווי החניה, פתאום כולם מאובחנים ופתאום כולם נכים. מהסיבה הזאת, ספרו של ד"ר יעקב אופיר חשוב היום עוד יותר, כשנראה שהבקשה העיקרית שלו היא: תרגיעו.
--
בהמשך לפוסט על הפרעת הקשב ולספרו המצוין של חברי יעקב אופיר, נראה שצריך להיכנס לשאלה העיקרית, והיא עד כמה יש לריטלין/אטנט תופעות לוואי. כי אם אין להן, מה אכפת לי למען השם שאנשים יקחו סמים? שיקחו בכיף שלהם.
אז לא מתוך הספר, אלא מתוך הבלוג המוצלח של הפסיכיאטר סקוט אלכסנדר: "Adderall Risks: Much More Than You Wanted To Know"
אלכסנדר מתוודה על הבעיה העומדת בפניו בתור "שומר סף": באים אליו לקבל מרשם לריטלין, כשברור שהמטרה היא פשוט שהאדם יתרכז יותר בעבודה שלו או בלימודים. בסוף, אומר אלכסנדר, הפרעת הקשב היא ספקטרום. יש אנשים שממש טובים בריכוז ויש אנשים שדי קשה להם להתרכז (אבל אם יהיה משהו מעניין הם יתרכזו בו). אוקיי, אז מה עושים אם מישהו בא אליך ומבקש מרשם פשוט בשביל שהוא יהיה יותר מרוכז בחיים שלו?
בסוף, בדרך כלל נותנים למי שמבקש. רק מעבירים אותו ביותר דרך ייסורים או פחות דרך ייסורים, ולפעמים אקראית לא נותנים לפלוני אלמוני. אבל השאלה המרכזית היא זאת: מהם הסיכונים באטנט/ריטלין? ככל שיש יותר סיכונים, כך צריך יותר להיזהר. אז אלכסנדר הלך ובדק את הספרות המחקרית.
אני ממליץ לקרוא את כל הפוסט (וגם את הספר) אבל בקצרה, הסיכונים הם:
א. סיכון גבוה לתופעות לוואי קצרות טווח (כמו חוסר תיאבון ועוד).
ב. סיכון נמוך מאוד לשבץ או התקף לב.
ג. סיכון של אולי אחוז אחד להתמכרות ל"פציינטים שמונחים היטב על ידי הרופאים שלהם ולוקחים את התרופה באחריות" (אוקיי)
ד. אולי סיכון של 1 ל-500 של פסיכוזיס.
ה. ראיות לכך שיש סבילות לאחר נטילה ממושכת (כלומר המינון הופך ללא יעיל כי הגוף מתרגל), גם כשהפציינט סבור בטעות שזה עדיין עוזר לו.
ו. סיכוי של 60% סיכון יחסי (+1% סיכון מוחלט) לפרקינסון בשימוש לטווח ארוך
ז. Unkown unknowns (לכו תדעו מה המחקר יגלה עוד חמש שנים).
בגדול סקוט אלכסנדר מוחה במיוחד על מצב המחקר הגרוע. אף אחד, הוא כותב, לא לוקח את נושא הסבילות ברצינות (חוץ ממחקר ה-MTA שהעלה את הנושא). יש יותר מדי אג'נדה שנמצאת במחקרים (במיוחד עם הבדיחה של "זה עוזר מאוד רק ל'חולים' ומזיק מאוד רק למי שלא 'חולה'). לסיכום אלכסנדר עצמו משווה את הסיכון של נטילת אטנט/ריטלין לאכילה של רצועת בייקון נוספת ביום ולא מונע מעצמו לתת אותה לאנשים שלדעתו זה יעזור להם.
--
זה סיכום הפוסט של סקוט אלכסנדר. יעקב אופיר הרבה יותר משוכנע בסיכונים של הריטלין, ובעיקר בכך שלאורך זמן הוא מאבד את האפקטיביות שלו, כמו שהעלה ה-MTA. מה שכן, ברור שלא מומלץ לתת לאג'נדה לטשטש לא את התועלת הפוטנציאלית ולא את הסיכונים הפוטנציאליים של הסמים הממריצים שניתנים כתרופה להפרעת קשב.
