גבורות ה' פרק ראשון

 "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו, ב). רצונו לומר כי ספור שבחו של הקב"ה אי אפשר משני פנים; האחד, מצד שלא נוכל לעמוד על הגבורה בעצמה כמה גדול גבורת מעשיו. והשני, מצד שהם רב ברבוי אין תכלית להם. ולפיכך ספור שבחו אי אפשר מצד האיכות ומצד הכמות; אם מצד האיכות, שאי אפשר לעמוד על איכות גבורת מעשיו. וגם מצד הכמות אי אפשר. וכנגד הראשון אמר "מי ימלל גבורות ה'", שהרצון בזה מי יוכל לדבר הגבורה ולרדת עד תכלית. ולפיכך אמר לשון "מלל", כי לשון זה בא על דבר חדוש, כמו (בראשית כא, ז) "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה". וכנגד רבוי הכמות שהם בלי קץ ותכלית, אמר "ישמיע כל תהלתו", אמר כאן לשון "כל תהלתו", שרצונו על הכמות. 

Who can speak of the mighty acts of Hashem; Proclaim all Hashem's praise? [Ps. 106:2]  This verse teaches us that to praise the Holy One is impossible from two perspectives. First, one cannot fully express the greatness of God’s acts. Second, since God's acts are without end, it is impossible to praise all of them. Therefore both qualitatively and quantitatively one cannot fully praise God. Qualitatively, words cannot fully capture the greatness of God's might and quantitatively, one cannot mention all of God's acts that deserve praise. This is the meaning of the verse from Psalms. Regarding the qualitative nature of God’s acts, Scripture states, "Who can speak of (milel) the mighty acts of God." The word milel, tell, implies saying something new as in the verse, "Who would have said (milel) that Avraham that Sarah would suckle children?" (Gen. 21:7) The second half of the verse expresses the great number of God's acts, "Who can proclaim all God's praise?" The expression, "all God's praise," implies the great number of acts God has performed. 

ובפרק אין עומדין (ברכות לג:), ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר "האל הגדול הגבור והנורא האדיר והאמיץ והעזוז והאמתי והיראוי וכו'", אמר ליה, סיימתנהו לכולהו שבחיה דמרך, השתא הנהו שלשה אי לאו דאמרינהו משה באורייתא ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו בתפלה לא הוי אמרינן להו, ואת אמרת ואזלת כולי האי. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף וכו', עד כאן.  

The Talmud relates: "A certain reader went down (to lead prayers) in the presence of Rabbi Chanina and said, 'O God, great, mighty, majestic, powerful, awful, strong, fearless, sure and honored.' Rabbi Hanina waited till he had finished, and then said to him, 'Have you concluded all the praise of God? Why do we say all this? Even with the three terms that we do say (haGadol haGibor, v’haNorah, from Deut. 10:17) , had not Moshe mentioned them in the Torah and the Men of the Great Assembly not inserted them in the Amida, we should not have been able to mention them, and you say all these and still go on! It is as if an earthly king had a million denarii of gold and someone praised him as possessing silver ones.'" (B. Berachot 33b) 

ופירוש הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"א פנ"ט) כי אין לספר שבחו מצד האיכות, שאין לעמוד על שבחו עד היכן מגיע השבח ההוא שמספר. וגם מצד הכמות גם כן, שאין לגמור שבחו מצד הרבוי, ששבחו הם בלי תכלית וקץ. ולפיכך אמר שהוא משל וכו', כי אם מקלסין אותו בשל כסף, הרי חלוף יש בין הכסף ובין הזהב מצד האיכות. ומה שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, ומשבחים אותו באלף, הרי חלוף זה מצד הכמות.  

Maimonides explains this to mean that one should not try to praise the extent of God's greatness nor mention all of God's mighty acts since they are without number. This is the meaning of the parable: switching gold with silver demeans the quality of the praise just as praising the king for having thousands of denarii when he actually has thousands upon thousands diminishes the king and would be an insult to him. 

ומפני זה יש לשאול, איך אנו מצווים לספר נפלאותיו של הקב"ה בליל היציאה, ולמה לא נאמר בזה גם כן "מי ימלל גבורות ה' וגו'".  

Therefore, one must ask, how can we be commanded to praise God's mighty acts that took place during the Exodus? Why not say, "Who can tell the mighty acts of Hashem, proclaim all of His praise,” and refrain from praising God. 

אבל תירוץ קושיא זאת, שודאי כשבא לספר שבחו של מקום, בודאי בזה שייך לומר "מי ימלל גבורות ה'". אבל מה שאנו מצווין לספר בליל היציאה נפלאותיו, אין זה בשביל להגיד שבחו, רק שאנו מספרים שבחו שלא נהיה כפויי טובה, שעשה הקב"ה לנו נסים ונפלאות, ואין אנו מודים לו עליהם. וכי אין אנו מחויבים לספר מה שהטיב עמנו, אף על פי שאי אפשר לספר כל הטוב שעשה עמנו, ואף מקצת נפלאותיו, מכל מקום בשביל זה אין לומר שלא לספר מקצת מהן, לומר שאין אנו כפויי טובה, ואפילו בשביל מקצת טובו שעשה עמנו יש לנו להודות לו. 

It is true that we are incapable of "telling the mighty acts of God and proclaiming all God's praise." The reason we speak of God's mighty acts on Passover eve is not for God's sake but for our own sake. We recite these praises so that we don’t become ungrateful for the miracles and wonders that God has performed for us. If we give thanks for even a small portion of that which God has done for us then we are less likely to become ungrateful. 

והכי מוכח שכל מקום שאין כוונתו לספר בשבחו שאין אסור, דהא קאמר (ברכות לג:) "השתא הני תלת אי לאו דאמרינהו משה וכו'", והשתא יקשה*, כיון שאסור לספר בשבחו של מקום, תקשה לך למה אמר משה שבחו של מקום (דברים י, יז) "האל הגדול הגבור והנורא", והרי אסור לספר בשבחו. אבל משה לא היה כוונתו לספר בשבחו, רק היה כוונתו לומר לישראל שיהיו יראים מפני השם יתברך, כי הוא "אל הגדול הגבור וגו'", ובשביל אלו השלשה דברים "הגדול הגבור והנורא" יש להם להיות יראים מפניו, כל שכן שיש לו כל השבחים, ולפיכך הותר למשה לספר שבחים אלו. ובשביל זה היה מותר לאנשי כנסת [הגדולה] לתקן אותם בתפלה, שעתה אין נראה שבא לגמור שבחו של הקב"ה, אף על גב דבתפלה בא להזכיר שבחו, מכל מקום אין נראה לומר שבא לספר כולם, כיון דנקט בתפלה לישנא דקרא.  

This suggests that if it was not our intention to praise God, then it is not forbidden to speak of God's attributes, as Rabbi Chanina said, "Had Moshe our Master not mentioned these three words…we should not have been able to mention them." Since praise of God is unseemly, why did Moshe offer these words of praise, 'great, mighty, and awesome?' It was not Moshe intention to speak words of praise God but rather to teach the people of Israel to become more God fearing. By contemplating these three terms (God is great, mighty, and awesome) the people could develop fear of God. That is why it was permissible for Moshe to recite these words and for the Men of the Great Assembly to insert them into the Amida. Even though they were included in the Amidah, they were not offered as words of praise. They were simply words that were taken from Scripture. 

והוצרך לומר גם כן "ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנו בתפלה", דאם לא כן, אף על גב דאמרינהו משה, לא היה רשאי לאמרם, בשביל שהיה נראה כאילו בא לספר שבחו של מקום. שלא היה נראה שנקט לישנא דקרא, רק שהיה בא לספר שבחו. אבל השתא דתקנום אנשי כנסת הגדולה בתפלה, מוכח שאין אנו באים לספר בשבחו של מקום, רק להתפלל בתפלה הקבוע לנו מאנשי כנסת הגדולה, שתקנו אותה לפי ענין הכתוב שהזכיר משה "האל הגדול הגבור והנורא" יתברך הוא. 

The fact that the Men of the Great Assembly decreed that they should be included in the Amida proves that we do not say them to include words of praise but rather to create a set text for the Amida based on the language of Moses. 

-----

ויש בזה הטעמה נפלאה; הרמב"ן [דברים לב, ו] ביאר שמי שהוא כפויי טובה אינו בגדר "אדם", וכלשונו: "ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא 'נדיב', ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא 'נבל'... הוא לא רצה לשלם לו גמול... ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם... ויקראו המתה 'נבלה' שנפלה לארץ ומתה". והואיל ובליל יצ"מ היתה הלידה של כנסת ישראל [כפי שיתבאר בספר זה כמה פעמים, ולדוגמה ראה להלן פ"ג הערה 2, ור"פ נט], וישראל הם הם הנקראים "אדם" [יבמות סא.]. לכך בליל יציאת מצרים יש חובה להורות שאין אנו כפויי טובה, כדי להורות שאנו "אדם".

And there is a wonderful emphasis in this; Ramban [Devarim (Deuteronomy) 32:6] explained that one who is ungrateful is not within the definition of "man," and in his words: "And in my opinion, one who does a gratuitous good deed is called 'generous,' and one who repays evil to one who has done good to him is called 'a vile person'... he did not want to repay him... and it is possible that he is called so because he falls from the category of human beings... and a corpse is called 'nevela' (carrion) that has fallen [נפלה] to the ground and died." And since on the night of the Exodus from Egypt there was the birth of the Congregation of Israel [as will be explained in this book many times, and for example see below chapter 3, note 2, and beginning of chapter 59], and Israel is what is called "man" [Yevamot 61.], therefore on the night of the Exodus from Egypt there is an obligation to show that we are not ungrateful, in order to show that we are "man."

אמרו חכמים [פסחים קטז.] "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה. אמר ליה, בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה, פטרתן מלומר 'מה נשתנה', פתח ואמר 'עבדים היינו'". והמחברים בני הדור הקודם ודורנו [ברכת אברהם פסחים שם, חיי אריה ח"א דרוש יד, תירוש ויצהר סימן צא, ורבי שלמה ברעוודה זצ"ל בספרו ליל שמורים, עמוד קיג] הביאו גמרא זו כראיה שחובת סיפור יציאת מצרים היא חובת הודאה על הנסים. והרמב"ם בספר המצות, מ"ע קנז, כתב: "שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב". וכן החינוך במצוה כא כתב: "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר 'והגדת לבנך וגו''" [ראה להלן פ"ב הערה 1]. וכן כתב השפת אמת [ויקרא, פסח, תרמ"ז ד"ה בענין המרבה], וז"ל: "בענין המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כתבו המפרשים כי בכל מקום אסור להרבות בשבחו של מקום, כדאיתא בגמרא [מגילה יח.] 'מי ימלל גבורות ה'' [תהלים קו, ב], מי שיוכל לספר 'כל תהלתו כו''. אך ביצ"מ משובח... ונראה הטעם כי למי שנעשה לו הנס, וכן במקום ובזמן של הנס, מותרין ומחוייבין להלל ולשבח. ולפי שאמרנו 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו משועבדין', ממילא נעשה לנו הנס, לכן המרבה לספר משובח. וכן בסוף ההגדה שאומרים 'ואותנו הוציא כו' לפיכך אנחנו חייבין כו'', כמו שנתבאר". ורבי יעקב מליסא [בעל הנתיבות] בהקדמתו להגדה של פסח [הנקרא "מעשה נסים"] כתב: "ולא זז מחבבינו עד שעשה סיפור טובותיו חוב עלינו, וביחוד סיפור יציאת מצרים, אשר הוא שורש כל הטובות שהטיב עמנו... הטיל עלינו יתברך בחיוב גמור להיות מצווה ועושה לספר נסיו ולהודות לו על כל פרט ופרט, כדי להגדיל שכרו אתנו, אף שהוא מחוייב בחיוב שכלי לכל מקבל טובה להודות למטיב לו, חשב עלינו יתברך הההודאה למצוה. על כן ראו השלימים ותמימים האלה מסדרי ההגדה, לסדר נוסח הכולל שבח והודאה וסיפור נסיו ונפלאותיו".

The Sages said [Pesachim 116a]: "Rav Nachman said to Daru his servant, 'A servant whom his master takes out to freedom and gives him silver and gold, what should he say to him?' He said to him, 'He should give thanks and praise.' He said to him, 'You have exempted them from saying 'Why is this night different?', open and say 'We were slaves.'" And the authors of the previous generation and our generation [Birkat Avraham Pesachim there, Chayei Arieh Vol. 1 Drush 14, Tirosh V'Yitzhar Siman 91, and Rabbi Shlomo Brevda, may his memory be a blessing, in his book "Leil Shmurim," page 113] brought this Gemara as proof that the obligation to tell the story of the Exodus from Egypt is an obligation of gratitude for the miracles. And Maimonides in the Book of Commandments, Positive Commandment 157, wrote: "That He commanded us to tell about the Exodus from Egypt on the fifteenth night of Nisan at the beginning of the night according to the eloquence of the speaker, and whoever adds to the statement and lengthens the words in magnifying what the Lord did for us, and what the Egyptians did to us of injustice and robbery, and how the Lord took our revenge from them, and to thank Him for what He bestowed upon us of His kindness, it will be better." And so the Chinuch in Mitzvah 21 wrote: "To tell about the Exodus from Egypt on the fifteenth night of Nisan, each one according to the eloquence of his language, and to praise and glorify the Lord, may He be blessed, for all the miracles He did for us there, as it is said, 'And you shall tell your son, etc.'" [See below, Chapter 2, note 1]. And so wrote the Sfas Emes [Vayikra, Pesach, 1887, s.v. "In the matter of increasing"], and this is his language: "In the matter of increasing to tell about the Exodus from Egypt, behold, this is praiseworthy. The commentators wrote that in every place it is forbidden to increase in the praise of the Place, as it says in the Gemara [Megillah 18a], 'Who can utter the mighty acts of the Lord?' [Psalms 106:2], 'Who can recount all His praise, etc.' But in the Exodus from Egypt it is praiseworthy... And it seems the reason is that for one to whom the miracle was done, and so in the place and time of the miracle, they are permitted and obligated to praise and glorify. And because we said, 'If the Holy One, blessed be He, had not taken our fathers out of Egypt, behold, we would be enslaved,' consequently the miracle was done for us, therefore increasing to tell is praiseworthy. And so at the end of the Haggadah that we say, 'And He took us out, etc., therefore we are obligated, etc.,' as has been explained." And Rabbi Yaakov of Lisa [author of the Netivot] in his introduction to the Haggadah of Passover [called "Ma'aseh Nissim"] wrote: "And He did not cease from loving us until He made the telling of His goodness an obligation upon us, and especially the telling of the Exodus from Egypt, which is the root of all the goodness that He has done with us... He placed upon us, may He be blessed, a complete obligation to be commanded and to do, to tell of His miracles and to thank Him for every detail, in order to increase His reward with us, even though he is obligated by intellectual obligation for every recipient of goodness to thank the one who does good to him, He considered upon us, may He be blessed, the thanksgiving as a commandment. Therefore, these complete and perfect ones, the arrangers of the Haggadah, saw to arrange a text that includes praise and thanksgiving and the telling of His miracles and wonders."