B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
מנחם בגין
4/21/72
אני כותב שורות אלו ביום העצמאות. נכנסנו למחצית היובל לחידוש ריבונותנו, אחר אלף שמונה מאות שבעים ושמונה שנים של היעדרה. השנה, במיוחד השבוע, מלאה כוס הזיכרונות, הנוראים והנעלים. יש בהם לקח חשוב לעתיד. ולשם כך, מן הדין לסקור אותם.
חלפו שלושים שנה להחלטה, שנתקבלה במרכזה של אירופה – עוד מעט וכתבתי בלבה, אך איכה אוכל? – להמית כל יהודי באשר מוצאו הוא יהודי. זה לא היה פוגרום של המון מוסת ופרוע, שיכור מיי"ש ומשנאה; לא טבח בסער הדהירה של פרשים דורסים, רואי דם; לא מסע של נושאי צלב, המעמידים ברירה: להמיר את הדת, או לעלות על המוקד. על כל הזוועות ההן תעלה אימת התכנון הקר והביצוע המתמיד, במשך שנים, עד סף הקץ של המשמידים עצמם.
האנושות ירדה לשפל, שממנו עדיין לא התעלתה. עם, שהתפאר באמנויותיו, היה לחבר מרצחים. עמים סביבו, בחלקם או ברובם, סייעו בידו המכחידה. עמים אחרים לא עשו דבר, כדי להציל את הנידונים, המולכים בשורות אין-סופיות אל מאין אין שבים. בפני אדם, שמוצאו יהודי, לא הוצגה שום ברירה. אחת היתה דתו – למות.
גם העמידה מנגד, כמוה עדיין לא היתה. היום אנו יודעים. הבריטים החליטו לקצר את תקופת הסודיות של מסמכיהם הממלכתיים, מחמישים לשלושים שנה. אנו קוראים, אפוא, את המסמכים, שהועלו מן הגנזך, וכהות עינינו. איך הופקד עם להשמדה? לפני שנות דור האשמנו את הבריטים, כי הם אינם רוצים שהיהודים יינצלו, או רוצים שלא יינצלו. הגענו למסקנה זו מתוך התבוננות. אם בעיצומו של מסע ההשמדה, אין הבריטים פותחים את שערי ההצלה של "הבית הלאומי לעם היהודי", גרמנים יכלו מלאכתם. בימים אלה קיבלנו, מלונדון, אישור מתועד לכל הנחותינו משנות הארבעים.
עם לבדד ישכון… הטוב לו בכך? במה, וכיצד, תועל בדידות? בימינו אין היא עוד אפשרית. שעות מספיקות, כדי לעבור מיבשת ליבשת. אבל גם בימי דם ביקש עמנו בעלי ברית, בגלל סיבה פשוטה: אויבים היו לו.
בלעם אמר עלינו: עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הוא לא קיללנו בכך אלא בֵּרכנו, בהמשך לדברי ההתפעלות, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, ועל פי פירושי חכמינו. אולם תהא זו ברכה, שבאה במקום הקללה, או קללה שיצאה מן הברכה, בני דורנו ראו, כי ישראל הוא עם לבדד ימות. את זאת עלינו לזכור ולהנחיל לבנינו, והם לבניהם ימסרו, מדור לדור. אם יבוא מישהו, מלשכה דיפלומטית כלשהי, לייעץ לנו, לבל נתחשב באיומי אויב להרסנו, באשר הם מושמעים לצורכי תעמולה פנימית גרידא, נזכיר לו את האיומים בשנות השלושים ואת תוצאותיהם בשנות הארבעים. אף אז נאמר לנו, כי אין לראות בהם אלא "תעמולה". בלי היסוס נשיב למרגיעים הנכבדים, כי לעולם לא נשמע עוד לעצה כזו. אמנם, חכמים הם, אבל אנחנו הננו בעלי הניסיון. מה הם יודעים עליו, העומדים מנגד? רק אם נדבק בלקח ניסיוננו, היחיד בעולם, נבטיח את המשך קיומנו הלאומי.
***
לפני עשרים וחמש שנים, היינו עדיין עם לבדד יילחם. איש לא סייע לנו בהתקוממות לשלטון הבריטי בארץ ישראל. מחתרות אחרות נעזר, או נעזרות, על ידי מדינות, או אף מעצמות. המחתרת העברית החלה, וסיימה, לבדה. גם בכך ייחודנו.
נהגנו על פי השיטה: הלום והיעלם. לא היתה דרך אחרת. מי שמכנה לחימה זו בשם: פגע וברח, אינו אלא משפיל את עצמו. היינו מעטים. בריטניה הגדולה ריכזה בארץ זו כוח אדיר של למעלה ממאה אלף חיילים ושוטרים. נשקם רב ועצום היה. לא היתה לנו ברירה אלא לכבוש מידיהם, ממבצריהם, וממחנותיהם, חלק של הנשק החיוני, בו הגברנו את המלחמה בהם.
באביב 1947 היא הגיעה לשיא. לא הונח להם, לכוחות הבריטיים בארצנו, ביום ובלילה, במחנה, שדה ובדרך. היוזמה היתה, כמעט תמיד, בידינו. גורם ההפתעה היה, כרגיל, לצידנו. רוח כבירה היתה בקרב הלוחמים המתנדבים. איש לא חשב על עצמו, או על הסכנה הנשקפת לו. שום מאמץ לא נחשב לרב מדי. שום קורבן לא יקר מדי, ובלבד לשחרר את הארץ, לחדש את עצמאות האומה, להבטיח את עתידה.
המחתרת היהודית הקפידה ושמרה על הכללים הגדולים של מוסר המלחמה. שום מחתרת אחרת לא נהגה כמוה. הספרים פתוחים. ההשוואה ניתנת להיעשות. במשך שנות לחימה רבות, בתנאים קשים ביותר, עשו הלוחמים היהודים כל מאמץ אפשרי, כדי למנוע פגיעה באוכלוסייה האזרחית, לא רק יהודית אלא גם בריטית וערבית. האם כך נוהגות המחתרות ברחבי תבל, הנלחמות, מאז המחתרת שלנו סיימה את תפקידה? אירוניה של הגורל, או רשע של אנשים הוא, כי דווקא כנגדה מוטחות האשמות מסוימות. פרופ' בל, מן האוניברסיטה בהרווארד, ערך מחקר השוואתי בין מלחמות השחרור הלאומיות, שהתנהלו בתוך האימפריה הבריטית. הוא הגיע למסקנה, כי ההומאנית בהן היתה בארץ ישראל. את זאת אמר לי ההיסטוריון שאינו יהוד, ביוזמתו שלו.
האמת היא, כי הבריטים הפרו כללים. הם עינו, כדי לשבור; הִלקו, כדי להשפיל; תלו, כדי להפחיד. אך זדונם היכה בהם. על העינויים גברנו; השוט והגרדום נשברו תחת ידיהם. שבירתם החישה את קץ השלטון הבריטי בארצנו; היא עשתה אותו, למעשה, לבלתי אפשרי.
לפני עשרים וחמש שנים הלכו לוחמים יהודיים לגרדום, ושרו. גם ממרחק זה של זמן, אנו רואים את הרוגי המלכות עומדים במבחני חיים ומוות, מול לחצים למיניהם, נגד אימפריה אדירה – ורוחם על העליונה. אם אנו באים לייחד את גבורתם, אין אנו מורידים מגבורת הקרב של אחיהם לרוח, אשר קדמו להם, או באו אחריהם. נהפוך הוא. אנו מוסיפים על גבורות ישראל, בכל מערכותיו. גם הגבורה המשולשת: של עמידה בפני דין צבאי, של ישיבה ממושכת בתא המוות ושל שירה עד לנשימה האחרונה, היתה מנת חלקו של הדור, אשר גמר אומר להיות האחרון לשעבוד.
מעטים נלחמים ברבים. הראשונים גוברים על האחרונים. פלא זה, כיצד הוא שב ומתרחש בהיסטוריה, בייחוד בתולדות ישראל בארצו? גם לו יש הסבר. המעטים, בשלב מסוים של מלחמתם, היו לבלתי-מנוצחים. הם מזדהים בנפשם, ללא שיעור, עם הרעיון, אשר למענו קמו ללחום. רק המלים הפשוטות ביותר יכולות להבהיר את נכונותם. נשתמש, אפוא, בהן. הלוחמים מוכנים למות למען האידיאל שלהם. אם כך, מה יעשה להם, וכיצד יפחידם, המשעבד, האויב, המענה, התליין? זהו הרגע המכריע במבחן ההיסטורי. אם מוכח, על אף ההבדל העצום ביחסי הכוחות, כי הלוחם למען עניין צודק הוא בלתי מנוצח, אין עוד מנוס מן השלב הבא: ניצחונו. זוהי רק שאלה של זמן, או של תוספת ייסורים. התוצאה עצמה היא בלתי נמנעת.
הרוגי המלכות הוכיחו לבריטים, ולכל באי עולם המשתאים, כי היהודי, אשר קם להילחם לשחרור עמו, אינו ניתן להפחדה בשום אמצעי דיכוי. כך הם החישו את הגאולה. אין זה מקרה, כי חודשים ספורים לאחר הצבת הגרדומים בעכו ובירושלים, אמרו מעל במת האו"ם, ממושבו המיוחד, נציגי עמים רבים, ממערב וממזרח, כי בריטניה לא תוכל עוד לשלוט בארץ ישראל, ואילו היא עצמה הודיעה, ב-17 בספטמבר 1947, כי תהיה מוכנה לפנות את מינהלה וצבאה מארץ ישראל. זה היה המפנה לקראת יום השחרור.
מאז הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, אור ל-2 ביוני 1967, נותן העם כולו כבוד להרוגי המלכות בדור התקומה. חיילי ישראל מדגלים נשקם על קברותיהם. שנים רבות, תשע עשרה שנים תמימות, חיכינו לכך, כפי שציפינו, כי ביום הזיכרון הקדוש, ערב יום העצמאות, ייזכרו כל לוחמי האומה, לתקופותיהם, על גבורותיהם. על אף הכל, מעולם לא נחלשה האמונה, כי יבוא היום וכך יהיה. הוא התמהמה, אך בא. טוב הדבר. אות הוא לבגרות לאומית, להתבגרות ממלכתית. ביום הזיכרון, השבוע, ניתן לי לספר משהו גם מגבורתם של עולי הגרדום בשני בתי ספר, ביוזמתם שלהם. הריני מביע תקווה, כי שר החינוך ידאג לכך, שהתלמידים בכל בתי הספר ילמדו על פרק מופלא זה בתולדות הדור, הראשון לגאולה.
***
לפני חצי יובל שנים עלו חיילי האצ"ל על חומת המבצר של עכו, הבקיעו אותה ושחררו, תוך קרב, 41 לוחמי מחתרת. למחרת היום מודיע רדיו לונדון, כי 500 חיילים של הארגון הצבאי הלאומי הסתערו… שמנו לב, כי הפעם נקראו חיילים. כאילו בכל השנים הקודמות לא היינו ראויים לשם פשוט ונאה זה. אבל הבריטים הפריזו במספר חיילינו; הם טעו בכמעט 90 אחוזים.
דייק יותר סופרו של ה"ניו-יורק הרלד טריביון" מן הימים ההם. הומר ביגרט, כתב מירושלים, כי מבצע עכו נתקבל בהתלהבות בלתי שכיחה בקרב היהודים בארץ ישראל. אולם, אין ספק, הוסיף הסופר, כי לצד הרגשת הניצחון, מקננת בלבו של מפקד האצ"ל הרגשה מרה בגלל האבידות הקשות. הכתב הידוע התבונן במלחמתנו והבין את העיקר, אולי טוב יותר ממשקיפים יהודיים מסוימים. כל לוחם הוא אח אהוב, בן יקר. כל אדם הוא עולם ומלואו. האמת היא, כי ביום ההוא לא היתה לנו שום חדוות ניצחון; האבל על הגיבורים שנפלו בקרב, מילא את כל חדרי הלב.
מבצע עכו אף הוא החיש את בואו של יום השחרור. נציבה האחרון של בריטניה בארץ ישראל, הגנרל קנינגהאם, מסר עליו דין וחשבון מפורט – הוא נזהר מלקבוע את המספר המדויק של הלוחמים – בו גילה לעם הבריטי, ולעמים אחרים, עובדות מעניינות. נשוב ונקרא פסקה ממנו, ונדע:
יש להביא בחשבון, ששום מספר חיילים או שוטרים אינו יכול לתת ערובה מפני התקפות על כמה אלפי בניינים, גשרים, משרדי דואר, מאות מילין של דרכים, מסילות ברזל וינורות נפט, הגנה במאה אחוז על כל המוסדות הללו מפני התקפות מאורגנות, העלולות להיערך בכל מקום ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה, במשך שנים, אינה הצעה מעשית … סיכויי הצלחתן של התקפות אלו הם עוד יותר גדולים במקום כארץ ישראל, אשר בה אנשי העדה, השומרים על החוק, גמרו אומר, מטעמים פוליטיים גרידא, שלא להתבדל מאנשי הכוחות המתקיפים, היוצאים אפוא מקרב אוכלוסייה אזרחית, ויש להם בכל עת ובכל שעה יוזמה מלאה וכל יתרון הפעולה"
מילא יוזמה, אבל יתרון? יש לשער כי האסטרטג הבריטי התכוון ליתרון היוזמה. הוא שאמרנו, לעיל, מה פלא, אם בימים ההם נשא אנדריי גרומיקו את נאומו המפורסם וקבע, כי "פשיטת הרגל של ממשלת המנדט נתאשרה על ידי מאורעות הדמים בארץ ל, החוזרים ונשנים לעתים תכופות יותר ויותר".
וכיצד ראתה לונדון את ההתקפה על המבצר? שוב תבונן בתיאור מקורי מן הימים ההם: "ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית. לאחר שההוצאות להורג ערב ישיבת האו"ם צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה. הוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת מחשבת אסטרטגית. דיברתי עם כמה אנשים מן הרחוב שאמרו: הגיעה השעה שנצא… עניין עכו תופס את מחית העמוד הראשון בכל העיתונים בלוויית תמונות של בית הכלא ומפות. כמה מהם מכנים זאת כפריצת הכלא הגדולה בהיסטוריה". ביום ההוא גם נאמר בפרלמנט הבריטי, כי עוד לא היה כדבר הזה באימפריה שלנו. נכון.
עדיין מהלכים בתוכנו אנשים, התוהים כיצד השפיעה המחתרת על החלטת הבריטים, לפני עשרים וארבע שנים, לנטוש את ארץ ישראל. האם הללו מתחכמים או מיתממים? יתבוננו נא במסמכים הידועים, בעיקר בנאומיו של וינסטון צ'רצ'יל – וידעו. אין גם ספק, כי בעוד שש שנים, משיוסר תו הסודיות מעל הפרוטוקולים של ממשלת אטלי ובווין, ילמדו יותר.
אך אולי מותר לאחד מבני הדור הזה להציג שאלת תם הפוכה: כיצד היתה משפיעה על הבריטים אי-לחימה של היהודים? לכל הדעות, אין ספק ביחס לתשובה לשאלה פשוטה זו, אשר, ברוך השם, תישאר לעולמים השערה דחויה בלבד. לבריטים היתה תכנית לגבי עתידה המדיני של ארץ ישראל. הם החליטו להקפיא את המיעוט היהודי כדי שליש מן האוכלוסין. והם התכוונו להקים את המדינה אשר כבר אז נקראה פלשתינאית, מה היה מונע מהם להגשים תכניתם זו, אלמלא נלחמו בהם, עדי סילוקם? עליו להוסיף ולשאול, על פי כללי ההיגיון; אך את שאלותינו הבאות נשאב מן המציאות. מה מנע מהם לנעול את שערי הארץ, לפרסם את הספר הלבן הקטלני בשנת 1939, לאסור על התנחלות יהודית במירב השטחים של ארץ ישראל? ובכן, איך היינו מונעים מהם את הגשמת תכניתם הסופית? אם התועים בדרכי ההיסטוריוסופיה יציגו לעצמם שאלות אלו, אולי גם הם יבינו, מאיזו סכנה ניצל עמנו, ולאיזו דרך יצא, משום שבניו קמו להילחם בשלטון הבריטי.
***
אולם לסיכומם של ימי הזיכרון, הריני מבקש רשות להציג שאלה כוללת-כל: היכן היתה האנושות, ואנחנו, לא בתוכה, אלא לצידה, עוד לפני שלושים שנה? מאליה מתלווית לזו שאלה קצרה: והיום?
אינני יודע, מה יגידו המתלוצצים. המשורר השיב להם. אין צורך להשתמש בחריפות לשונו. אך ללעגם לא נשים כלל לב. נוסיף ללכת בדרכנו. הוכח, כי יש יסוד לאמונה המפעמת בלבנו.
יש השגחה עליונה, השומרת על ערכי האנושות, שהונחלו לה, במידה רבה על ידי ישראל, מאז נאמר, כי בצלם האלוהים נברא האדם. אמנם ערכים אלה אינם נשמרים בלי מנהגים וייסורים. יש והאנושות מתבהמת, מתאכזרת, מקרבת את עצמה לתהום. אבל תמיד, לעתים לפני הנפילה האחרונה, היא נמשכת מן הסף ומתחילה מחדש לשאוף לעולם, בו יהיה יותר אור. לו, לפני שלושים שנה, היו היפנים מתקיפים, לא דרומה, אלא מזרחה, ואמריקה היתה מוסיפה להיות אוהדת נייטרלית; או לו הקדימו הגרמנים, כפי שיכלו עם תוספת זמן מסוימת, בייצור הפצצה האטומית, אין לדעת, איזו אפלה היתה עדיין שוררת בחלקי עולם שונים.
ויש השגחה עליונה, הסוככת על העם הזה, לבל ייעשה בו כלה; כפי שנאמר לו מקדם. נכון, אין הוא מנוקה, הוא מתייסר, יותר מעמים אחרים. הוא הגיע, יותר מאשר פעם אחת בתולדותיו, אל סף ההיעלמות, אם על ידי שמד רוחני ואם על ידי השמדה גופנית. אבל הוא חי, בעוד חזקים ממנו נעלמו, כפי שאונקלוס פירש את המלים: ובגויים לא יתחשב, לפני שלושים שנה היינו לתולעת רמוסה. ואיזו קפיצת דרך היסטורית עשינו בדור אחד בלבד? הוצאנו את עצמנו מעבדות לחירות. עלינו מתהום דמים לפיסגה רמה מאוד. אמנם נדרשנו להביא קורבנות, מקרב טובי הבנים, בכל מערכות ישראל. אבל גאלנו את ארצנו, חידשנו את כוחה של האומה, לקיים את חרותה. דברי זכריה קוימו בנו, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם?
"גם בעיני ייפלא, נאום ה' צבאות. כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש"
עינינו הרואות, כי אמת היא האמונה.
Menachem Begin
4/21/72
I am writing these lines on Independence Day. We have entered the midpoint of the jubilee for the renewal of our sovereignty, after one thousand eight hundred and seventy-eight years of its absence. This year, especially this week, the cup of memories, terrible and sublime, is full. There is an important lesson in them for the future. And for that purpose, it is right to review them.
Thirty years have passed since the decision, which was made in the center of Europe – I was about to write in its heart, but how can I? – to kill every Jew wherever his origin is Jewish. This was not a pogrom of a provoked and wild mob, drunk on wine and hatred; not a massacre in the rushing storm of trampling horsemen, seeing blood; not a crusade of cross-bearers, presenting a choice: to convert, or to be burned at the stake. Above all those horrors will rise the terror of cold planning and constant execution, for years, until the very end of the exterminators themselves.
Humanity has descended to a low from which it has not yet risen. A nation that prided itself on its arts became a society of murderers. Nations around it, in part or in whole, assisted in its destructive hand. Other nations did nothing to save the condemned, marching in endless rows to a nowhere from which they do not return. A person of Jewish origin was not presented with any choice. He had one choice – to die.
Even standing aside was unprecedented. Today we know. The British decided to shorten the period of secrecy of their state documents, from fifty to thirty years. We are reading, therefore, the documents that were brought up from the archives, and our eyes grow dim. How was a people entrusted to destruction? A generation ago, we accused the British of not wanting the Jews to be saved, or of wanting them not to be saved. We came to this conclusion from observation. If, in the midst of the extermination campaign, the British do not open the gates of salvation of "the national home for the Jewish people," the Germans could complete their work. In these days, we have received, from London, documented confirmation of all our assumptions from the forties.
A people dwelling alone… Is it good for him in that? In what way, and how, will solitude be useful? In our day it is no longer possible. Hours are enough to cross from continent to continent. But even in days of blood, our people sought allies, for a simple reason: they had enemies.
Bilaam said about us: "A people dwelling alone, and shall not be reckoned among the nations." He did not curse us with that but blessed us, following his words of admiration, "For from the top of the rocks I see him, and from the hills I behold him," and according to the interpretations of our sages. But whether it is a blessing that came in place of the curse, or a curse that came out of the blessing, our generation saw that Israel is a people that dies alone. We must remember this and pass it on to our children, and they will pass it on to their children, from generation to generation. If someone comes, from any diplomatic office, to advise us not to take into account the threats of an enemy to destroy us, as they are voiced for purely internal propaganda purposes, we will remind him of the threats in the thirties and their results in the forties. Even then we were told that they should be seen only as "propaganda." Without hesitation, we will answer the esteemed pacifiers that we will never listen to such advice again. Indeed, they are wise, but we have the experience. What do they know about it, standing aside? Only if we adhere to the lesson of our experience, the only one in the world, will we ensure the continuation of our national existence.
***
Twenty-five years ago, we were still a people fighting alone. No one helped us in the uprising against British rule in the Land of Israel. Other undergrounds were helped, or are helped, by countries, or even powers. The Hebrew underground began, and ended, alone. In this too is our uniqueness.
We acted according to the method: strike and disappear. There was no other way. Whoever calls this fighting by the name: hit and run, is only humiliating himself. We were few. Great Britain concentrated in this country a huge force of over one hundred thousand soldiers and policemen. Their weapons were numerous and immense. We had no choice but to conquer from them, from their fortresses, and from their camps, part of the vital weapons, with which we intensified the war against them.
In the spring of 1947, it reached its peak. The British forces in our country were not left in peace, day and night, in camp, field, and road. The initiative was, almost always, in our hands. The element of surprise was, as usual, on our side. A great spirit was among the volunteer fighters. No one thought of himself, or of the danger facing him. No effort was considered too great. No sacrifice was too dear, as long as it liberated the land, renewed the independence of the nation, and secured its future.
The Jewish underground was careful and maintained the great rules of the morality of war. No other underground acted like it. The books are open. The comparison can be made. During many years of fighting, in the most difficult conditions, the Jewish fighters made every possible effort to prevent harm to the civilian population, not only Jewish but also British and Arab. Is this how the undergrounds around the world act, fighting since our underground finished its role? It is an irony of fate, or the wickedness of people, that precisely against it are certain accusations leveled. Prof. Bell, from Harvard University, conducted a comparative study between the national liberation wars that took place within the British Empire. He came to the conclusion that the most humane of them was in the Land of Israel. This is what the non-Jewish historian told me, on his own initiative.
The truth is that the British broke all the rules. They tortured, to break; they flogged, to humiliate; they hanged, to frighten. But their malice struck them. We overcame the tortures; the whip and the gallows were broken under their hands. Their breaking hastened the end of British rule in our country; it made it, in fact, impossible.
Twenty-five years ago, Jewish fighters went to the gallows, and sang. Even from this distance of time, we see the martyrs standing in tests of life and death, against all kinds of pressures, against a mighty empire – and their spirit is on top. If we come to single out their heroism, we do not detract from the heroism of the battle of their brothers in spirit, who preceded them, or came after them. On the contrary. We add to the heroism of Israel, in all its campaigns. Also the triple heroism: of standing before a military court, of prolonged sitting in the death cell, and of singing until the last breath, was the lot of the generation that resolved to be the last to be enslaved.
Few fight against many. The former overcome the latter. This wonder, how does it recur in history, especially in the history of Israel in its land? It also has an explanation. The few, at a certain stage of their war, were invincible. They identify in their souls, without measure, with the idea for which they rose to fight. Only the simplest words can clarify their willingness. Let us use them, then. The fighters are willing to die for their ideal. If so, what will the enslaver, the enemy, the torturer, the executioner do to them, and how will he frighten them? This is the decisive moment in the historical test. If it is proven, despite the enormous difference in the balance of power, that the fighter for a just cause is invincible, there is no escape from the next stage: his victory. It is only a question of time, or of additional suffering. The result itself is inevitable.
The martyrs proved to the British, and to all the astonished people of the world, that the Jew, who rose to fight for the liberation of his people, cannot be intimidated by any means of oppression. Thus they hastened the redemption. It is no coincidence that a few months after the gallows were erected in Acre and Jerusalem, representatives of many nations, from east and west, said from the special seat of the UN that Britain could no longer rule the Land of Israel, and it itself announced, on September 17, 1947, that it would be willing to evacuate its administration and army from the Land of Israel. This was the turning point towards the day of liberation.
Since the establishment of the National Unity Government, on the eve of June 2, 1967, the entire nation has given honor to the martyrs of the generation of revival. Israeli soldiers flag their weapons on their graves. For many years, nineteen full years, we waited for this, just as we expected that on the holy Memorial Day, on the eve of Independence Day, all the fighters of the nation, for their periods, would be remembered for their heroism. Despite everything, the belief that the day would come and so it would be never weakened. It was delayed, but it came. This is a good thing. It is a sign of national maturity, of state maturity. On Memorial Day, this week, I was allowed to tell something also of the heroism of those who ascended the gallows in two schools, on their own initiative. I express the hope that the Minister of Education will ensure that students in all schools learn about this wonderful chapter in the history of the generation, the first for redemption.
***
Half a jubilee ago, the soldiers of the Irgun climbed the wall of the fortress of Acre, breached it, and liberated, in battle, 41 underground fighters. The next day, Radio London announces that 500 soldiers of the National Military Organization stormed… We noticed that this time they were called soldiers. As if in all the previous years we were not worthy of this simple and beautiful name. But the British exaggerated the number of our soldiers; they were wrong by almost 90 percent.
More accurate was the reporter of the "New York Herald Tribune" from those days. Homer Bigart, a correspondent from Jerusalem, wrote that the Acre operation was received with unprecedented enthusiasm among the Jews in the Land of Israel. However, there is no doubt, the writer added, that alongside the feeling of victory, the commander of the Irgun harbors a bitter feeling because of the heavy losses. The well-known reporter observed our war and understood the main thing, perhaps better than certain Jewish observers. Every fighter is a beloved brother, a dear son. Every person is a world and its fullness. The truth is that on that day we had no joy of victory; the mourning for the heroes who fell in battle filled all the rooms of the heart.
The Acre operation also hastened the coming of the day of liberation. The last commissioner of Britain in the Land of Israel, General Cunningham, gave a detailed report on it – he was careful not to determine the exact number of fighters – in which he revealed to the British people, and to other nations, interesting facts. Let us read again a paragraph from it, and know:
"It must be taken into account that no number of soldiers or policemen can guarantee against attacks on several thousand buildings, bridges, post offices, hundreds of miles of roads, railways and oil lamps, one hundred percent protection of all these institutions against organized attacks, which may be carried out anywhere and at any time, day or night, for years, is not a practical proposition… The chances of success of these attacks are even greater in a place like the Land of Israel, where the members of the community, who abide by the law, have resolved, for purely political reasons, not to separate themselves from the members of the attacking forces, who therefore emerge from a civilian population, and have at all times and at all hours full initiative and every advantage of action."
Granted initiative, but advantage? It is to be assumed that the British strategist meant the advantage of initiative. That is what we said above, what wonder, if in those days Andrei Gromyko delivered his famous speech and stated that "the bankruptcy of the Mandate government was confirmed by the bloody events in the Land of Israel, which recur more and more frequently."
And how did London see the attack on the fortress? Again, look at an original description from those days: "The attack on Acre Prison was received here as a serious blow to British prestige. After the executions on the eve of the UN session were supposed to show Britain's firm grip. Military thinkers described the attack as a masterpiece of strategic thought. I spoke to some people from the street who said: The time has come for us to leave… The Acre affair occupies the top of the first page in all the newspapers accompanied by pictures of the prison and maps. Some of them call it the greatest prison break in history." On that day it was also said in the British Parliament that there had never been anything like it in our empire. Correct.
There are still people among us who wonder how the underground influenced the British decision, twenty-four years ago, to abandon the Land of Israel. Are these people cunning or pretending to be naive? Let them look at the known documents, especially in Winston Churchill's speeches – and they will know. There is also no doubt that in six years, when the secrecy label is removed from the protocols of the Attlee and Bevin government, they will learn more.
But perhaps one of the members of this generation is allowed to ask a naive question in reverse: how would the non-fighting of the Jews have affected the British? By all accounts, there is no doubt regarding the answer to this simple question, which, thank God, will remain forever a rejected hypothesis only. The British had a plan regarding the political future of the Land of Israel. They decided to freeze the Jewish minority to a third of the population. And they intended to establish the state that was already then called Palestinian, what would have prevented them from realizing this plan, had they not fought against them, until their removal? He must add and ask, according to the rules of logic; but our next questions will be drawn from reality. What prevented them from locking the gates of the country, from publishing the deadly White Paper in 1939, from prohibiting Jewish settlement in most of the territories of the Land of Israel? So, how would we have prevented them from realizing their final plan? If those who err in the ways of historiosophy ask themselves these questions, perhaps they too will understand from what danger our people were saved, and to what path it went out, because its sons rose to fight against British rule.
***
But to summarize the days of remembrance, I ask permission to present an all-encompassing question: where was humanity, and we, not within it, but alongside it, even thirty years ago? A short question is naturally accompanied by this: and today?
I do not know what the jokers will say. The poet answered them. There is no need to use the sharpness of his tongue. But we will not pay any attention to their mockery. We will continue to walk in our way. It has been proven that there is a basis for the faith that pulsates in our hearts.
There is a supreme providence, which preserves the values of humanity, which were bequeathed to it, to a large extent by Israel, since it was said that man was created in the image of God. Indeed, these values are not preserved without customs and torments. Humanity sometimes becomes brutish, cruel, bringing itself closer to the abyss. But always, sometimes before the final fall, it is pulled from the threshold and begins again to aspire to a world where there will be more light. If, thirty years ago, the Japanese had attacked, not south, but east, and America had continued to be a sympathetic neutral; or if the Germans had preceded, as they could with some additional time, in the production of the atomic bomb, it is not known what darkness would still be prevailing in different parts of the world.
And there is a supreme providence, which watches over this people, lest it be destroyed; as it was said to him of old. True, he is not cleansed, he is tormented, more than other nations. He has reached, more than once in his history, the threshold of disappearance, whether by spiritual destruction or by physical extermination. But he lives, while stronger than him have disappeared, as Onkelos interpreted the words: "and shall not be reckoned among the nations," thirty years ago we were a trampled worm. And what a historical leap we have made in just one generation? We brought ourselves out of slavery to freedom. We ascended from an abyss of blood to a very high peak. Indeed, we were required to bring sacrifices, from among the best of the sons, in all the campaigns of Israel. But we redeemed our land, renewed the strength of the nation, to maintain its freedom. The words of Zechariah were fulfilled in us, that it will be wonderful in the eyes of the remnant of this people in those days?
"It will also be wonderful in my eyes, says the Lord of hosts. Thus says the Lord of hosts: Behold, I will save my people from the land of the east and from the land of the west."
Our eyes see that the faith is true.
