ושם "שָׁלֵו" הוראתו בעצם על מה שיורה עליו שם "שלום", ויובדלו אמנם כפי חלוף הגזרות שנגזרו מהם. כי ממה ששם "שלום" נגזר מן "שלם" מהוראת השלימות, כך הוא מורה על קנין ומציאת שלימות בדבר, ושם "שָׁלֵו" ממה שהוא נגזר מן "שַׁל" מהוראת השמטה והשלילה וכמו שיתבאר, כך הוא מורה ג"כ על שלילת החסרון שימצא בו הדבר, שזה שנשאר משולל מן ההפסד המתפשט אל אחרים יאמר עליו שהוא "שָׁלֵו" או יושב בשלוה וכלומר משולל מן הרעה. אבל עם כל זה, הענין בשלום ושָׁלֵו אחד. כי משלילת החסרון יתחייב חיוב השלמות, ומחיוב השלמות יתחייב שלילת החסרון בהכרח. אבל ישמש הכתוב אמנם לפעמים בזה ולפעמים בזה, לפי השתנות העתים והזמנים. שבזמנים שבהם הטובה מרובה ישמש בשם "שלום", להורות שזה הנושא הוא בכלל אותה הטובה והשלימות. ובזמן שאין שלום בעולם והרעה מתרגשת ומשמשת ישמש בשם "שלוה", להורות שהנושא פלוני משולל מן הרעה המצויה לשעתה.
ושימושי "שָׁלֵו", "לא שלותי ולא שקטתי" (איוב ג, כו), "שָׁלֵו הייתי ויפרפרני" (איוב טז, יב). "יִשְׁלָיוּ אוהביך" (תהלים קכב, ו), "ושלוה בארמנותיך" (תהלים קכב, ז), "שָׁלֵו כל בוגדי בגד" (ירמיה יב, א), "אויביה שָׁלוּ" (איכה א, ה) ודומיהם, כולם מלשון שלילה שנשלל הדבר מההפסד המתפשט על השאר.
ושורש "שלו" "שלי", שְׁהֻנָּחַת הראשונה על אחד מב' הפכים, אם על השלילה וההשמטה, שנשמט ונשלף הדבר מרובא דאיתא קמן, דהיינו שהנשלח מכאן הוא המעוט, והרוב נשאר במקומו וענינו. ויורה ג"כ על היפך השלילה דהיינו אם שנשאר הדבר מתחלתו במקומו וענינו בתוך הכלל, או שנכנס בתוך הכלל אחרי שהיה חוץ ממנו.
ומהוראת שם "שַׁל" על ההשמטה מן הכלל, אמר "של נעליך" (שמות ג, ה). "ונשל גוים רבים" (דברים ז, א), "ונשל הברזל מן העץ" (דברים יט, ה) דהיינו שישמט הברזל מקתו וישאר הקתא בידו, או שישיל הברזל שפאים מן העץ המתבקע. "כי ישל זיתך" (דברים כח, מ), "וינשל את היהודים" (מל"ב טז, ו), "כי ישל אלוה נפשו" (איוב כז, ח), "של תשלו לה מן הצבתים" (רות ב, טז) דהיינו שישמיטו לה קצת מן הצבתים הגדולים.
ואמר "ובשליתה היוצאת מבין רגליה" (דברים כח, נז) כנוי לולד שיצא עכשיו לאויר העולם שניתק ונשמט משרשו ונזרק לחוץ, וכטעם נֵפֶל, "כנפל טמון" (איוב ג, טז) מלשון הפלה. או יהיה ענין "ובשליתה" הולד הדבוק עוד בשליתו שהוא הכיס שהולד נוצר בו והוא בא עמו לאויר העולם או אחריו, וכן נקרא בלשון חז"ל (ברכות ד, א) "שליא", והוא ג"כ מלשון הֲשָׁלָה והשמטה. כי אותו הכיס הוא עצמו הביצה הנשמטת משלל של ביצי הנקבה מתחלת הריונה, והובאה לתוך הרחם ע"י נשיפת חצוצרות הרחם, ושם היא נשרשת ע"י איזה ליחה דבקיית. ומקום הדבק יקרא "עוגת הרחם", והביצה היא הדבוקה היא הקולטת הזרע הבא ברחם והיא הולכת הלוך ונפוח מיום ליום כל עומת שיגדל העובר המתהוה הלוך וגדל, ונעשה שומר לולד כקרום ביצת התרנגולת. וחופפת עליו כל ימי ההריון עד בוא עת פקודתו לצאת לאויר העולם, שאז יתבקע אותו הקרום והולד נשמט לחוץ, והקרום וחררת הרחם אחריו, והוא נקרא "שפולי לידה". וכבר החליטו חז"ל בכמה דוכתי (חולין עז, א) שאין שלי'א בלא ולד, ונפקא מינה לענין טומאת לידה, ולפטור הבא אחריו מן הבכורה. והוא האמת בלי ספק, ומוסכם ג"כ מגדולי הטבעיים. וכן נקרא אצלם ז"ל (זבחים לה, א; חולין לט, א) העובר הנמצא במעי אמו "שליל", ג"כ מטעם שמוקף עדיין בשליתו. או שנקרא השליא "שלי'א" מצד ההוראה שיורה שם "שַׁל", על שמירת הדבר בשלימותו כמו שהתבאר והשלי'א הוא השומר את הולד.
ובבחינה העיונית, יאמר שם "שַׁל" על נפילת הרצון לענין משונה שאינו רגיל בו או שאינו מוטבע אליו, כמו "הלא אמרתי לא תשלה אותי" (מל"ב ד, כח) דהיינו שלא תשליכני אל ענין שאינני מוכן אליו בטבע. וכן "לדבר אתו בשלי" (שמו"ב ג, כז) על עסקי שלו כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין מט, א). או שענין "בשלי" מענין השמטה גשמיית והיינו שהטהו מן הדרך ששם עוברים ושבים, (למן) [לפנות אל] הצד, כדרך מי שיש לו דבר סתר לחבירו שמדבר אתו בשלי ובהשמטה מן הדרך המפורסמת. "ויכהו שם האלהים על הַשַּׁל" (שמו"ב ו, ז), "בני, עתה אל תשלו" (דהי"ב כט, יא) ודומיהם. ונקרא שפת הדרך שאינו שייך לגוף הדבר "שול" כמו "שולי המעיל" (שמות כח, לד) מלשון השלה ויציאה מכלל הדבר. או שיקרא "שול" על שם שמירת הדבר בשלמות, שהשולים מקיפים בדבר ומשמרים [אותו] מן הקריעה ושאר הפסד.
וכן הושאל שם "שַׁל" בהטלת ה[אות] אל"ף באמצע המלה להוראת הקבר, כמו "אבל שאוֹלָה" (בראשית לז, ה), "וירדו חיים שאוֹלָה" (במדבר טז, ל), "מוריד שאול ויעל" (שמו"א ב, ו), "ימלט נפשו מיד שאול" (תהלים פט, מט), ודומיהם כולם מלשון השלה והעתקה שנשל הדבר מכלל החיים. ואמר "כשאול מי יודה לך?" (תהלים ו, ו), "כי לא שאול תודך" (ישעיה לח, יח) ור"ל מי שתשוקתו חזקה לקיים כל המצות, ראוי לו שיאריך ימים אחר שלא יהיה עוד יכולת לקיים אותם בקבר.
וכן הונח שם "שאל" להוראת תביעת דבר חפץ או רצון או תשובה מזולתו, כמו "ושאלה אשה משכנתה" (שמות ג, כב), "וישאלו ממצרים" (שמות יב, לה), "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שמות כב, יג) ודומיהם, שהם שאילת דבר חפץ. ואמר "ככל אשר שאלת" (דברים
יח, טז), "אשאלה מכם שאלה" (שופטים ח, כד), "נשאל נשאל ממני דוד" (שמו"א כ, ו), "לתת את שאלתי" (אסתר ה, ח) ודומיהם מלשון הפקת רצון-זולתו. ואמר "וישאלהו האיש לאמר, מה תבקש?" (בראשית לז, טו). "כי ישאלך בנך" (שמות יג, יד), "שאל לו במשפט האורים" (במדבר כז, כא), ודומיהם מלשון תביעת תשובה ומענה. וכל אלה הלשונות של שאלה כולם מלשון "שָׁל" ששולל דבר מחבירו, אם חפץ, או רצון, או דבור, ומשמיט אותן ממקום חיבורן. ונמצא בחסרון [האות] אל"ף. "יתן את שֵׁלָתֵךְ" (שמו"א א, יז). ואולם ההנחות האלה הן אמנם הנחות בשילוח כפי דעת השואל שהוא חפץ לשלול דבר מזולתו. אבל בבחינת המשאיל והכנתו ורצונו, אפשר שלא תתהוה שם איזה שלילה כי לא ימצא הַשְׁאֵלָה ולא יתן [לו] כלום; ותשאר א"כ השלת השואל "עקרה ולא ילדה". כמו שאמר "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך" (בראשית לב, ל), ושאלתו נשארה בכח235 כי המלאך לא הגיד לו את שמו, ולא היתה שם השלה. וכן "ושאל בקציר ואין" (משלי כ, ד), "עוללים שאלו לחם, פּוֹרֵשׂ אין להם" (איכה ד, ד), ודומה לאלה שלא נתמלאה השאלה ולא היתה שם שלילה כי אם בכח רצון השואל. וכבר נמצאו כזה לשונות רבים במקרא שנאמרו אמנם בהעברה וכפי מחשבת צד אחד מן הצדדים המתעצמים באותו הנושא, כמו "אלהים אחרים" שהם אלהים במחשבת העובדים (רש"י על שמות כ, ג), או "איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב), והיינו כפי מחשבת הבעל שחושד אותה בזנות, ולפעמים היא טהורה ומנוקה מעון. "וגנֹב מבית האיש" (שמות כב, ו) דהיינו כפי טענת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת גנב או אונסין ואפשר שהוא בעצמו שלח בה יד. וכמו זה שם "ברח" המורה אמנם על הצלה כוחניית236 לא על הצלה פעליִית. שזה שבורח מדמה בעצמו שבא ברווחה וניצול מן הרעה אבל אפשר שיהיה מושג ונתפס שוב, עיין עליו לעיל.237 ועוד שמות רבים כמוהו המונחים אמנם אם על צד ההכשר שבנושא להיות מתילד לאיזה תולדה כמו שמות: "חרב", "מאכלת", על שם היכולת להחריב ולכלות הדבר, ואם על צד חיוב השתלשל התולדה מהם בסוף. ונקראו כן על שם סופן כשם "בער", מהוראת ההבערה, שנקרא פעל הדליקה "בער" על שם סופו שיהיה מבוער מן העולם ע"י האש. כך שם "שאל" שע"י התביעה אפשר שתתיחד שם איזה השלה והשמטה והוא א"כ ג"כ שם ההכשר, שהתביעה היא הגורמת אל ההשלה.
ושם "שַׁל" בכפל הלמ"ד שם "שלל", להוראת הבִּזָּה, כמו "יחלק שלל" (בראשית מט, כז), "השלל והמלקוח" (ע"פ במדבר לא, יא) ודומיהם הרבה כולם לשון השלה ששוללין דבר משאר קניני הבעלים. וכן "והיתה נפשך לך לשלל" (ירמיה לט, יח) דהיינו הצלתו את נפשו תהיה לו במקום הבזה שנשכר האדם בעת הרעש. ובפעלים, "לשלול שלל" (ישעיה י, ו). ובחסרון [אות] למ"ד הכפל, "שלות גוים רבים ישלוך" (חבקוק ב, ח). ובבחינה העיונית ישמש ממנו על מי שנגזלה מחשבתו ודעתו שאינו יודע מה לעשות,
235 בפוטנציה, ולא התממשה.
236 בפוטנציה, כונתו לעשות כך ולא הצליח לבצע זאת.
237 בביאור מלת "ברח".
והרי הוא כאילו באו אויבים על מחשבתו ושללוהו, כמו "אשתוללו אבירי לב" (תהלים עו, ו), "מוליך יועצים שולל" (איוב יב, יז), "וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו). ובחסרון הכפל "כי ישל אלוה נפשו" (איוב כז, ח), "ויכהו שם האלהים על השל" (שמו"ב ו, ז), "בני, עתה אל תשולו" (דהי"ב כט, יא).
אלה הם ההוראות שיורה שם "שַׁל" על השלילה והיציאה מן הכלל, ושנגזר ממנו שם "שָׁלֵו" להוראת השלוה כשיהיה הדבר משולל מכל מקרה ופגע רע המתרגש בעולם. וכבר הכפלנו דברינו פעמים ושלש ויותר פעמים, מענין המלות המורות על ב' הפכים שהוצרק זה הענין למניח-הלשון בכל הדברים הנופלים תחת הדבוק והפרידה שהם מקרים בו, דהיינו שאפשר שידבק בם המתדבק ואפשר שיפרד ממנו, להניח הֻקְחָתָם פעם על הדבוק ופעם על הפרוד, ויותר באותן העתקות שכל מה שהנעתק קונה או מפסיד דביקותו כאן, הוא מפסיד או קונה לו דביקות במקום אחר. ועיין בביאור [מלת] "סר" כי שם תמצית זה הענין. וכבר הראנוך בשמות "מסר, מנע, משה, משך, מעד" ודומיהם מנוספי [אות] מ"ם האמנתי"ו בראש המלה המורות על היפך מה שהונח עליו שם העיקר שלהם בלי תוספת. כמו שם "סר" שהֻנְחָתו הראשונה על הסרה, ובתוספת ה[אות] מ"ם שם "מסר" מורה על האיסור238 ועשות דביקות. וכן שם "שה" מורה על ההשוואה, ושם "מָשָׁה" על בטול ההשוואה. שם "שך" מורה על השכונה, ושם "משך" על נתוק השכונה. שם "נע" הונח על התנועה, ושם "מנע" על בטול התנועה והעסק. שם "עד" הֻנְחָתו על הויעוד, ושם "מעד" על העדר הויעוד. ככה שם "שַׁל" שהֻנְחָתו הראשונה על השלילה והוצאת דבר חוץ לגדרו, נגזר ממנו בתוספת ה[אות] מ"ם שם "משל" להוראת הממשלה, והיינו החזקת הדבר בגדרו או הכנסתו אותו לשם.
והממונה על זה הענין נקרא "מושל", שהוא המחזיק את הדבר בגדרו וענינו הנאות לו, וכטעם "נָגִיד" שמאגד את הדבר שנתמנה עליו. אמר "לממשלת היום וכו' לממשלת הלילה" (בראשית א, טז). "ולמשול ביום ובלילה" (בראשית א, יח) והוא בבחינת הנבראים הצריכין לאור השמש ולאור הירח והכוכבים שע"י זה נעשו אלה הגרמים השמימיים כמושלים עליהם במה שהם צריכים לתקן עניניהם אחר תנועתם וענינם. "ומושל בכל ארץ מצרים" (בראשית מה, ח). "תמשילהו במעשי ידיך" (תהלים ח, ז) היינו שיש בכחו להטות הנמצאים עמו על-הארץ אחר רצונו ודעתו. "מושל בגבורתו עולם" (תהלים סו, ז), "אתה מושל בגאות הים" (תהלים פט, י) שלא יעברו המים הזדונים החק שחקק להם, ולא יטה לארץ מנלם.239 "אשר אין לה קצין שוטר ומושל" (משלי ו, ז) שלא ימצא לזה המין מנהיג רא שיי שינהג כל הקבוץ על ידו, כמו בשאר בעלי-חיים, וביתר במין הדבורים שיש להם מלך ומנהיג. "ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב). אמר כי ארך-אפים טוב מגיבור, בבחינת שהגיבור מנצח אמנם את זולתו, ובעל ארך-אפים הוא מנצח את עצמו. והוא צריך לגבורה יתירה להיות קצתו מנצח קצתו, וראוי שישובח על
238 קישור יחד.
239 מליצה ע"פ איוב טו, כט.
זה. ויותר [ממה] שהמנצח את עצמו ראוי ליחוס ושבח הגבורה, עוד יהיה זה המושל ברוחו יותר נפלא בענינו, ולא מן הגיבור בלבד כי אם אפילו מן הלוכד עיר שהוא יותר מן הגיבור. כי הלוכד עיר מבצר, עם שהוא מנצח ב' דברים דהיינו תוקף-העיר ותוקף-העם היושב בה, הנה הם דברים שחוץ ממנו. אבל המושל ברוחו שהוא הכופה ומנצח את עצמו להתנהג כדת וכהלכה, (מלבד) [נוסף על כך] שצריך בעצמו [להיות] ג"כ כלוכד עיר שינצח ב' דברים דהיינו המקרים החוציים המסיטים אותו על החטא, וגם המסית הפנימי "יצר סמוך"240 השוכן אתו בתוך טומאתו, עוד יש בזה הנצחון מדה יתירה שהיא התנצח הדבר את עצמו, עד שנמצא בו יתרון מן ארך-אפים במה שמנצח ב' דברים, ויתרון מן הלוכד עיר במה שיש בנצחון [שלו] הנצוח את עצמו, ומכל שכן שהוא יותר משובח מן הגיבור הפשוט שאין בו כל המדות הללו.
ועל צד ההעתקה הונח ג"כ שם "משל" להוראת המשל והדמיון, כמו "וישא מְשָׁלוֹ" (במדבר כג, ז), "למשל ולשנינה" (דברים כח, לז), "משל ומליצה" (משלי א, ו) ודומיהם. וענין משל הוא מה שיקבע לו האדם דבר לדוגמא ולהקיש ממנו אל שאר דברים ממה שאותו הדוגמא כולל כל הענינים שימצאו בדבר המתדמה, ויקרא אותו הדוגמא "משל", שהוא מושל על המתדמה, אחר שכל עניני המתדמה והנחותיו נמשכות אחריו ומגודרים הימנו. ונאמר שם משל על דברים מתחלפים, אם על דבור מוסריי שיקבע לו האדם דבר יסודיי הכולל ענינים רבים מן המוסר ומעמיד אותו לדוגמא לעיני המשכיל, שיפלס דרכיו אחר ענין זה הדבור המושל על הכל, כמו "משלי שלמה בן דוד" (משלי א, א), להיות כל מאמרי הספר יסודות ראשית בדרכי החכמה ומוסר, ושכל אחד כולל ענינים רבים. וכן "להבין משל ומליצה" (משלי א, ו), ר"ל שיש ג"כ בזה הספר מסירת מפתח איך להקיש מן המשל הניתן, אל שאר דברים המתיחסים לענינו. שזה הענין מן ההקשה הוא בעצמו סעיף מסעיפי החכמה וידיעה מיוחדת. ואחר שהולך ומונה מעלות הספר כשהוא גורם לדעת חכמה ומוסר ואמרי בינה, ולתת ערמה לפתאים ולנער דעת ומזימה, יאמר שיש בו ג"כ זאת המעלה שמעמיד את הקורא בו על היכולת להבין "משל ומליצה", והוא לשלשל ענינים רבים מענין אחד הנמסר לו בדרך כלל, והם "דברי חכמים וחידותם". כי החכם אינו מציע דבריו במלות רבות אבל ידבר הכל בצמצום גמור, אמנם כל דבור ודבור ממנו כלל דברים הרבה. ומי שאינו מנוסה בזה הלשון יהיה לו דברי החכם כספר חתום וככלי אין חפץ בו, כי לא ידע לעשות ממנו תשמיש לכל מלאכת מחשבת. ולפיכך נקראת התורה "משל" כמו שדרשו רז"ל (מכות י ע"ב) באמרו "כאשר יאמר משל הקדמוני" (שמו"א כד, יג) במה שבכל מלה ומלה וכל נקודה ונקודה נרמזו ענינים רבים דתיים ומוסריים.
וכן יקרא "מָשָׁל" הדבור המפורסם שישמשו בו בני אדם כשיזדמן להם דבר המתדמה לאותו ענין הנשוא באותו הדבור. אמר "על כן היתה למשל 'הגם שאול בנביאים'?" (שמו"א י, יב) דהיינו זאת השאלה "הגם שאול בנביאים?" נעשה כל כך רגיל בפי ההמון
240 מליצה ע"פ ישעיה כו, ג.
עד שהניחו אותו לשמש בכל דבר שאין להנושא שייכות עם הנשוא, לומר בו "הגם שאול בנביאים?" שיהיה זה כולל כל מה שאפשר שישאל השואל על הסדור הבלתי-נאות ולא יצטרך להרבות במלות. וכן יאמר שם "מָשָׁל" על הדמיון והשוות, כשישתנה דבר לדבר ידוע שנתהוה כבר בפועל, או שענינו מפורסם שרגיל להיות כך, עד שילקח ממנו ראיה ודמיון לדבר שני המתאחר, או הבלתי רגיל כל כך כמו "למשל ולשנינה" (דברים כח, לז), "ואהי להם למשל" (תהלים סט, יב) ודומיהם. וזהו ג"כ ענין "וישא משלו ויאמר" (במדבר כג, ז) "ויוסף איוב שאת משלו" (איוב כז, א) והיינו הכנסת חומר הענין בסגנון דבר הדומה לו, שאינו מוציא הדבר מלבו כפשוטו אבל הוא מלביש אותו בסגנון מליציי. אבל יש בו דמוי לענין האמתי המכוון בסיפור. ובפעלים מזאת ההוראה אמר "ונמשלתי עם יורדי בור" (תהלים כח, א), "נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג), "אלינו נמשלת" (ישעיה יד, י) ודומיהם.
ומזה שיורה שם "שַׁל" על החזקת הדבר בגדרו, נבנה שם "שלם" בתוספת ה[אות] מ"ם בסוף להוראת השלימות, שהוא ג"כ להוראה הפוכה. דהיינו שנשאר הדבר בענינו ולא נשלל ממנו כלום, והושאל ממנו הוראת התשלומין כמו "שלם ישלם" (שמות כא, לו), וכן שם "שלום" וכמו שנתבאר.
ומשימוש שם "שַׁל" על השלילה והעדר השלילה בלשון הכתוב כך הוא שימושו בלשון חז"ל לפעמים על ההשלה, כמו "השולה דגים מן הים" (בבא קמא קיט, א), "משילין פירות" (שבת קכד, א), "הנחל והשולית" (בבא קמא סא, א) והוא אפיק הנהר הנשלל מגוף הנהר. וכן אמרו (בבא מציעא כא, ב) "בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר". ולפעמים על האסיפה והיפך השלילה כמו "שלל של ביצים" (ביצה ז, א) שהוא קובץ ביצים באשכול, וכן שם "שלשלת של מפתחות" (שבת מח, ב) שהוא אסיפת חוליות הרבה במחברת אחת, ויהיה זה ג"כ ענין "משילין פירות" (שבת קכד, א) לשון שלשול כמו "המשלשל את החביות" (מכות ז, א) והוא שעוזב אותו על יד על יד. וכן יהיה ענין "שלולית" אסיפת מי גשמים להשקות השדות. וכן "שולל לאחר ז' [ימים] ומאחה לאחר ל'" (מועד קטן כב, ב) והוא עשות תפירה בצורת שלשלת, בלתי מאחה הקרעים היטב.
ושם "שאנן" הוראתו על הבדידות במנוחה, שאין שם אלא שתיקה וצניעות מכל המיה ורֶיע, והוא ענין יותר מקובל על הנמצא בו והוא נהנה ממנו ביותר כשהוא מעמד יותר טבעיי לו והוא משומר בו מכל מקרה. כי הנה ענין השלום והשלוה עם שהוא מעמד שנהנו בו הבעלים, הנה הוא בא לפעמים בעסק גדול וקול המולה גדולה מרוב אדם ובהמה המצטרכים לרגל המלאכה והעסק אשר לבעל השלום, שיש לו אלף ספינות בים ואלף ערים ביבשה.241 ואע"פ שיתנהג לו הכל על בוריו ותיקונו והוא מוצלח בקניניו ואין כושל במחנותיו, הנה הוא מוכנס בעמל עצום ופומבי גדול, זה יוצא וזה בא, והיה זה שלומו שיהיה מסוגף בעמל נפש וטפולו מרובה, שלא כל אדם נהנה מזה הענין. וכן הוא בשלום-המדינה, אע"פ שיש לה שלום מבית ומחוץ, הנה לפעמים המייתה מרובה
241 כלומר שהוא בעל עסקים מרובים, והמליצה הוא מעירובין (פו, א).
מרוב עוברים ושבים. כי "תשלח קצירה עד ים"242 ויצהירו תַרְנֵיהּ וּמְפָרְשַׁיָה עד מַעֲבַר לנהרי כוש.243 "גם שכירה בקרבה" (ירמיה מו, כא) הפנו יחד ללכת בפרקמטיא עד אפסי ארץ, (ומתבדרו אִשָּׁב יָמָי) [ומתפזרים על שבעה ימים]. ועל הרוב ימשך זה הענין ממה שאין ספוק במדינה לכלכל כל היושבים בה מאותן הדברים הגדלים בתוכה והיא מחוסרת מהרבה דברים המוצרכים לקיום הקבוץ, על כן צריכין היושבים שמה להמציא להם תחבולות רבות לעשות להם עסק עם מדינות אחרות ולסחור את כדור הארץ כולו. אמנם כל שיש בה ספוק מצד עצמה לפרנס יושביה ולהמציא להם כל צורכם, אז בוודאי מוטב לה מעמד המנוחה ומעוט הרעש וקול שאון כשהוא מעמיד (המסכים) [המוכן] ביותר (לענין) [לענינם] הטבעי. ועל זה מין המנוחה הוא מה שיורה שם "שאנן", אם בבחינת איש פרטיי כשהוא בשתיקה נעימה מסולק מכל המערער ומבטל, כמו "ושאנן מִפַּחַד רעה" (משלי א, לג), "הלעג השאננים" (תהלים קכג, ד), "נשים שאננות" (ישעיה לב, ט), ואם בבחינת אומה שלימה היושבת במנוחה, ודבר אין לה עם אדם, כמו "שאנן מואב מנעוריו" (ירמיה מח, יא), "הגוים השאננים" (זכריה א, טו) ודומיהם.
יריעות שלמה
----
הבדל בין "שלום" ל"שלו"
למרות ששני המושגים מתארים מצב חיובי, נקודת המוצא שלהם שונה:
שלום: נגזר מ**"שלם"** (שלמות). הוא מתאר מצב חיובי של קניין וריבוי טובה. המילה "שלום" מתאימה לתיאור זמנים שבהם הטובה והשפע מרובים.
שָׁלֵו: נגזר מ**"של"** (השלה/שלילה). הוא מתאר מצב של העדר רע. האדם ה"שליו" הוא זה ש"נשל" (ניצל/הוסר) מהצרות ומההפסד המצוי סביבו. המילה "שלווה" מתאימה לתיאור זמנים קשים, בהם האדם הפרטי ניצל מהרעה הכללית.
2. נגזרות של משמעות ה"השלה" (הוצאה והרחקה)
מילים רבות במקרא נגזרות מהמשמעות של הוצאת חלק מן הכלל:
פעולות פיזיות: "של נעליך" (הסרת הנעל), "ונשל הברזל" (הגרזן ניתק מהידית), "ישל זיתך" (נשירת הזיתים).
שִׁלְיָה (הריון): נקראת כך כי הולד נשל (יוצא/נפרד) ממנה ומהרחם לאוויר העולם (או שהיא עצמה נשמטת החוצה). לחלופין, מלשון שמירה (המשמעות השנייה), כי היא שומרת על הולד.
שאוֹל (מוות): המקום אליו האדם מגיע כשהוא נשל ונעתק מכלל החיים.
שאלה (בקשה): כאשר אדם שואל חפץ או מבקש תשובה, הוא מנסה לשלול (להוציא) את הדבר מיד חברו אליו. גם אם השאלה לא נענתה, הפעולה הרעיונית היא ניסיון להוצאה.
שלל (ביזה): לקיחת רכוש והוצאתו מיד הבעלים (הכפלת ה-ל' מחזקת את המשמעות).
שוגג/טעות ("שלו"): "לא תשלה אותי" – מלשון השלכה למצב לא רצוי, או הטיה מדרך הישר והמחשבה הנכונה ("השלה" של הדעת).
3. נגזרות של משמעות ה"חיבור והשמירה" (תוספת האות מ' או משמעות הפוכה)
המחבר טוען שתוספת האות מ' בתחילת השורש הופכת את משמעותו מ"הסרה" ל"חיבור ושליטה":
מושל (שליט): בניגוד ל"של" (הוצאה), ה"מושל" הוא זה שמחזיק את הדבר במסגרתו, מאגד אותו ושומר עליו שלא יתפרק (כמו השמש המושלת ביום, או אדם המושל ברוחו וכופה את יצרו).
הערה מוסרית: "מושל ברוחו" נעלה יותר מ"לוכד עיר", כי הוא מנצח אויב פנימי (היצר) וצריך לכפות את עצמו, שזה קשה יותר מלנצח אויב חיצוני.
משל (דימוי/פתגם): נקרא כך כי הוא "מושל" על הנמשל – הוא הכלל או הדוגמא שמכתיבה ומאגדת תחתיה פרטים ומקרים רבים. המשל הוא המסגרת שדרכה מבינים עניינים שונים.
שוליים: קצה הבגד. נקרא כך מלשון שמירה – השוליים שומרים על הבגד שלא ייפרם (או מלשון סיום והוצאה).
4. המושג "שאנן"
המחבר מבדיל בין "שלום/שלווה" לבין "שאנן":
שלום ושלווה יכולים להתקיים גם בתוך המולה, מסחר אינטנסיבי ועסק גדול (למשל, מדינה עשירה שיש בה תנועה רבה של סחורות ואנשים).
שאנן מתאר מצב של שקט, בדידות ומנוחה. זהו מצב סטטי יותר, ללא רעש והמולה, שבו האדם או המדינה מסתפקים במה שיש להם ואינם זקוקים לרדוף אחר פרנסה ממקומות רחוקים. "שאנן" מבטא ביטחון שקט ופנימי.
לסיכום: הקטע מראה כיצד המילים שלווה, שאול, שאלה, שלל וממשלה קשורות כולן לשורש ש"ל, הנע בין הקטבים של "הוצאה וניתוק" (במוות, לידה או ביזה) לבין "החזקה וכינוס" (בממשלה, במשל ובשמירה).
---
של – מתחלק לחמש מחלקות:
האחד: כי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳), כי ישל אלוה נפשו (איוב כ״ז:ח׳), ונשל הברזל מן העץ (דברים י״ט:ה׳), ונשל גוים רבים מפניך (דברים ז׳:א׳), ובשליתה היוצאת מבין רגליה (דברים כ״ח:נ״ז), וינשל את היהודים מאילות (מלכים ב ט״ז:ו׳), של נעליך מעל רגליך (שמות ג׳:ה׳).
השני: בני עתה אל תשלו (דברי הימים ב כ״ט:י״א), ויכהו שם האלהים על השל (שמואל ב ו׳:ז׳), הלא אמרתי לא תשלה אתי (מלכים ב ד׳:כ״ח), וכל שלו ושחיתה (דניאל ו׳:ה׳), ענין שגגה המה.
השלישי: שלו כל בגדי בגד (ירמיהו י״ב:א׳), שלו הייתי ויפרפרני (איוב ט״ז:י״ב), ישליו אהלים לשדדים (איוב י״ב:ו׳), לשון שקט המה.
הרביעי: שלות גוים רבים ישלוך כל יתר עמים (חבקוק ב׳:ח׳), וסר מרע משתולל (ישעיהו נ״ט:ט״ו), כמוצא שלל רב (תהלים קי״ט:קס״ב).
החמישי: על שולי המעיל (שמות כ״ח:ל״ד), נגלו שוליך (ירמיהו י״ג:כ״ב), טמאתה בשוליה (איכה א׳:ט׳).
תשובות דונש
ובשליתה – והבאת בחלק אחד ובשליתה היצת מבין רגליה (דברים כ״ח:נ״ז) עם ישל זתיך (דברים כ״ח:מ׳), והוא שֵם. לא נוכל לגזר אתו מן פעל, כאשר לא נוכל לגזר כְלַיוֹת מן וכל בשליש (ישעיהו מ׳:י״ב), ולא כַבֵד מן כצל סלע כבד (ישעיהו ל״ב:ב׳), ולא זְרוֹע מן זֵרַע זֵרוּע (ויקרא י״א:ל״ז), ולא מֹתנַים מן מתן אדם (משלי י״ח:ט״ז), ולא פַחְדִים מן קול פחדים (איוב ט״ו:כ״א). וכן עצם ועור וגיד ודם לא נוכל לגזר אתם מן הפעלים. ולכן אומר בהביאך ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) עם כי ישל זתיך (דברים כ״ח:מ׳), שגית בו בדבר שפתיך, ולא אומר נסרחה חכמתיך.
ספר הגלוי לר' יוסף קמחי
של – כי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳), ושרשו נשל, כמו ונשל הברזל (דברים י״ט:ה׳), כאשר פרשתי למעלה.
ספר השורשים לרד"ק
שׁלה – שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד (ירמיהו י״ב:א׳), אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ (איכה א׳:ה׳), יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים (איוב י״ב:ו׳). ובהראות למ״ד הפעל בו״ו לֹא שָׁלַוְתִּי (איוב ג׳:כ״ו).
והתאר: שָׁלֵו הָיִיתִי (איוב ט״ז:י״ב). ומשקל אחר אֶל גֹּוי שְׁלֵיו (ירמיהו מ״ט:ל״א), השי״ן בשוא בפלס שְׁאֵר, פְּאֵר והוא כתוב ביו״ד המשך. ישֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה (זכריה ז׳:ז׳), וְשַׁלְוֵי עוֹלָם (תהלים ע״ג:י״ב).
והשם: וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם (משלי א׳:ל״ב), וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט (יחזקאל ט״ז:מ״ט). והקבוץ דִּבַּרְתִּי אֵלַיִךְ בְּשַׁלְוֹתַיִךְ (ירמיהו כ״ב:כ״א). ויש מפרשים מזה כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ (איוב כ״ז:ח׳), ואם כן יהיה פעל יוצא וכבר כתבנוהו בשרש נָשַׁל. ואדוני אבי ז״ל פירש מזה הענין לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי (שמואל ב ג׳:כ״ז), בפלס מְרִי כלומר בשלום היה מדבר עמו והרגו. או פירושו בפתאום. וכן תרגם אנקלוס בְּפֶתַע פִּתְאֹם (במדבר ו׳:ט׳) בִּתְכֵף שָׁלוּ.
וענין אחר: לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי (מלכים ב ד׳:כ״ח), פירוש לא תטעה אותי. ותרגום שְׁגָגָה (במדבר ט״ו:כ״ה) שָׁלוּתָא. וכן לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי בטעות ובמרמה לקחו לדבר עמו ויכהו. וכן וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל (שמואל ב ו׳:ז׳), פירוש על השגגה שעשה שאחז בארון כי שמטו הבקר, כי אפילו הלוים לא נתן להם לנשאו כי אם במוטות והוא אחז בו. ועוד כי לא היה לוי. וכן כתוב בדברי הימים אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי אִם הַלְוִיִּם (דברי הימים א ט״ו:ב׳). ואמר ללוים כשרצה להביאו אל ביתו התקדשו וגו׳ כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ י״י אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ (דברי הימים א ט״ו:י״ג) כלומר לפי שלא הייתם אתם שם ואחז בו זר שלא מבני לוי פרץ י״י פרץ. ורבותינו ז״ל דרשו (במדבר רבה) אמר הקדוש ברוך הוא נושאיו נושא עצמו לא כל שכן. ויש מפרשים מזה וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.
והנפעל: בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ (דברי הימים ב כ״ט:י״א), כלומר לא יהיה לכם שכחה ושגגה בדבר לטהר את בית י״י. ורבי יונה כתבו מהענין הראשון כלומר לא תנוחו ולא תשקטו עד השלימכם הטהרה. ומהשרש הזה וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ (דברים כ״ח:נ״ז). ובדברי רבותינו (משנה חולין ד׳:ו׳, בבלי חולין ע״ז.) השוחט בהמה ומצא בה שליא הנפש היפה תאכלנה. והוא הכיס שעומד בה הולד במעי אמו. ואפשר שרצה בו הכתוב באומרו ובשליתה הבנים הקטנים כאילו הם בשליא עדיין. וכן אמר התרגום וּבִזְעֵר בְּנָהָא. ורבי יונה פירש מזה הענין לא תשלה אותי. והוא רחוק.
