Sicha of Rav Hadari: Shabbos Parshas Beshalach – Shabbos Shira
The Shabbos we are currently in is distinguished by two things: it is Shabbos Shira and it coincides with Tu B'Shvat, the "Rosh Hashana for the Trees." Although all Shabbosos are essentially a song—as we say, "The seventh day praises and says: Mizmor shir l'yom haShabbos... for the day that is entirely Shabbos" (Shabbos Morning Prayer)—Parshas Beshalach is unique in its name: Shabbos Shira. Why is this? Because it is the day we read Shiras HaYam (the Song of the Sea).
The Emunah of Israel in the Geulah
While Bnei Yisrael were still in Mitzrayim (Egypt), enslaved within the worlds of tumah (impurity), they had Emunah (faith) in the news of the Geulah (redemption): "And the people believed; and when they heard that Hashem had remembered Bnei Yisrael... they bowed their heads and worshipped" (Shemos 4:31). However, even these "believers, children of believers," after reaching this level of Emunah, suffered from kotzer ruach (shortness of breath) due to the backbreaking labor: "But they did not listen to Moshe because of kotzer ruach and hard labor" (ibid 6:9). Furthermore, even the spirit of the Adon HaNevis (Master of Prophets, Moshe) was strained: "For since I came to Paroh to speak in Your name, he has dealt ill with this people; and You have not saved Your people" (ibid 5:23). These doubts regarding the middos (attributes) of Hakadosh Baruch Hu grew stronger when Israel stood at the sea: "What is this that you have done to us, to take us out of Mitzrayim?" (ibid 14:11). Klal Yisrael was divided into factions, as described in the Midrash.
Yet, out of this great dispute, Klal Yisrael elevated themselves to a single, mighty Emunah: "They said, whether we want to or not, we must follow the words of the Ben Amram (Moshe)." As Chazal taught: "Bnei Yisrael said to Moshe Rabbeinu—'Moshe, what are we to do?' He said to them: 'You shall be glorifying, exalting, and giving song and praise to the One to whom wars belong...' At that moment, Israel opened their mouths and said Shira."
The Shira of Emunah
By what merit did Klal Yisrael merit to say Shira? It was through the merit of the Emunah they held; Ruach HaKodesh (the Divine Spirit) rested upon them and they sang. This Shira reached such high peaks that every individual pointed with their finger and said: "Ze Keli v'Anvehu" (This is my G-d, and I will glorify Him). From this, we see that in the ladder of spiritual ascent, the final rungs are Yirah (awe), Emunah, and Shira: "And the people feared Hashem, and they believed in Hashem..." (Exodus 14:31), and immediately following: "Az Yashir Moshe" (Then Moshe sang).
The Song of the Future
Shira is a transparent perception without the clouding of imagination; it is clarity regarding the essence of things. What was this Shira? In the Beis Medrash of Rav Kook, we learned: "In general, Emunah is the song of life, the song of reality. Shira is the most penetrating, internal perception into the depths of a concept, which is entirely impossible for prose to achieve. Therefore, the true 'mirror' of life is specifically within the song of life." This process of Emunah in Hashem that began in Mitzrayim, with all its ups and downs, reached its peak in an absolute perception. This level can only be expressed through Shira. Because Emunah in its purest state is the song of life, the Torah itself is called Shira: "Now therefore, write this Shira for yourselves" (Devarim 31:19).
This supreme perception is fleeting in our world. It is like a glimpse behind the pargod (heavenly curtain), like a flash of lightning that illuminates and is then hidden. This light was hidden even from Moshe Rabbeinu; it was a moment of transcendence that passed. All his days, Moshe sought a permanent perception of this light, but was told: "For man shall not see Me and live" (Exodus 33:20). Not every day does a person merit to point with a finger and say: "Ze Keli." Only in the future will Hakadosh Baruch Hu make a dance for the tzaddikim, and every single one will point and say: "Behold, this is Hashem; we have waited for Him" (Isaiah 25:9).
As Chazal said in Perek Shira: "Whoever says this Perek Shira in this world merits to say it in the Olam HaBa (World to Come)." In the Olam HaBa—the world of absolute values—one merits to hold this perception permanently.
The Shira of the Torah and the Land
Rav Kook taught another principle: Just as there are laws in Shira, there is Shira in the laws. All the chukim of the Torah contain Shira. Chazal say in the Gemara: "Had Israel not sinned, they would have been given only the Chumash and the Sefer Yehoshua alone, because of the value of Eretz Yisrael."
Shira as a permanent concept is found only in the Torah, which is eternal. The Nevi'im (Prophets) and Kesuvim (Writings) focus on rebuke and mussar (ethics) and do not share this same quality of eternal Shira. For this reason, the Shira of Moshe is written in the future tense: "Az Yashir" (Then he will sing), pointing toward the ultimate Geulah. Other songs in the Tanach are in the past tense, such as in this week's Haftarah: "Vatashar Devorah" (Then Deborah sang)—because they belong to the Nevi'im and are not part of the eternal Shira.
The Shira of Eretz Yisrael
The Sefer Yehoshua is attached to the Chumash because of the value of Eretz Yisrael. "From the wing of the earth we have heard songs" (Isaiah 24:16)—the Land itself says Shira. Even the trees sing, as it says: "The valleys are covered over with grain; they shout for joy, they also sing" (Psalms 65:14). As Rebbe Nachman of Breslov said: "The blossoms grow in the earth through the song and melody unique to them" (Likutey Moharan).
We often view agriculture and working the soil as mundane, material functions. But Klal Yisrael and its Land are unique; the people sing and the Land sings. The "song of the Land" is an eternal song like the Torah.
On this Shabbos, the Shabbos sings, Israel sings, and the trees sing. Through the Shira of the Land, all of humanity unites to sing to the One to whom song and praise belong: "Shout unto Hashem, all the earth"—it does not say just Kohanim, Leviyim, or Yisraelim, but "All the earth."
השבת שאנו עומדים בה מצוינת בשתיים: היא שבת-שירה וחל בה ט"ו בשבט 'ראש השנה לאילן'. ואף שכל השבתות כולן אומרות שירה: "יום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת... ליום שכולו שבת" (תפילת שחרית של שבת), מיוחדת היא פרשת בשלח בשמה: 'שבת שירה'. וכל-כך למה? על שום שאנו קוראים בה את שירת הים.
אמונת ישראל בגאולה
בעוד ישראל במצרים בשעבוד הגלות, בתוך תוכם של עולמות הטומאה, האמינו הם בבשורת הגאולה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד, לא). אולם גם מאמינים בני מאמינים אלו, לאחר שהגיעו למדרגה זו של האמונה, קצרה רוחם מהעבודה הקשה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם ו, ט). ולא עוד אלא שאף רוחו של אדון הנביאים קצרה: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בְּשִׁמְךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם ה, כג). הרהורים אלה אחר מידותיו של הקב"ה חזקו שעה שעמדו ישראל על הים: "מָה זֹאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שם יד, יא), ונחלקו ישראל כתות כתות כדברי המדרש (מכילתא בשלח מסכתא דויהי, ב).
ברם, מתוך מחלוקת רבתי זו התעלו ישראל לאמונה אדירה אחת: "אמרו רוצים או לא רוצים אין לנו לעשות אלא דברי בן עמרם" (שם, א). וכך למדונו חכמים: "אמרו ישראל למשה רבנו - משה מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו... באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה" (שם, ב).
שירת האמונה
בזכות מה זכו ישראל לומר שירה? בזכות האמונה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. והגיעה שירה זו לפסגות כה גבוהות עד שכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב). מכאן שבסולם העלייה הרוחנית השלבים האחרונים הם - יראה, אמונה ושירה: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה'" (שמות יד, לא), ומיד לאחר מכן: "אָז יָשִׁיר" (שם טו, א).
השירה היא אפוא ההבחנה השקופה ללא דמיון מעיב, הבהירות במהות הדברים. ומה הייתה שירה זו? בבית מדרשו של מרן הרב קוק שנינו: "בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרוזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים על ידי הפרוזה" (שמונה קבצים א, קסה; אורות האמונה, מהות האמונה). אותו תהליך של אמונת ה' שהחל במצרים עם בשורת הפקידה, על מעלותיו ומורדותיו, הגיע בשיאו לתפיסה המוחלטת של אמונת ה'. ותפיסה זו אין לה אפשרות להתבטא בפרוזה, היא מוצאת את ביטויה אך ורק בפיוט, בשירה. האמונה בטהרתה היא שירת החיים, שירת ההוויה, ועל כן נקראת התורה 'שירה': "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט).
שירת העתיד
השגה עליונה זו אי אפשר לה שתישאר קבועה ועומדת, אלא בת-חלוף היא. כעין הצצה אל מה שמאחורי הפרגוד, כעין הברק המבריק, מאיר ונגנז. ולא רק לישראל נגנז אור שירה זה, אלא אף למשה רבן הנביאים היה זה גילוי של רגע התעלות שחלף. כל ימיו ביקש משה ונתחבט לראות את הדמות ולא הראה עד שהראהו בסימן. כל ימיו שאף לחזרתו של רגע השגת השירה, של הופעת האור במלואו, ולא נענה.
אף רגע הגילוי של משה לא היה זכייה של יחיד, אלא מתוך כלל ישראל יורדי הים אף הוא נתעלה לומר שירה: "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א). ומדויקים הם דברי הרמב"ן שכתב: "מהו זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר 'הראני נא את כבודך'...? ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו" (הלכות יסודי התורה א, י). משה ביקש השגה קבועה ועומדת, ברם לא עלתה בידו: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ). לא בכל יום זוכה אדם לומר שירה ולהראות באצבע: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שם טו, ב). רק ביום ההוא עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים ולכל אחד ואחד מראה באצבעו: "זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ" (ישעיהו כה, ט. ראה שמות רבה כג, טו).
זהו שאמרו חכמים בפרק שירה: "תניא רבי אליעזר אומר - כל האומר פרק שירה זה בעולם הזה זוכה ואומרו לעולם הבא, שנאמר 'אז ישיר משה', שר לא נאמר אלא אז ישיר, מלמד שעתיד לומר לעתיד לבא" (פרק שירה). כל הזוכה להשגה העמוקה: ליראה, לאמונה ולשירה, גם אם בת-חלוף היא בעולם הזה, הרי לעולם הבא - עולם הערכים המוחלטים, הוא זוכה ואומרה כהשגה קבועה ועומדת.
שירת התורה
כלל נוסף לימדנו הרב קוק: כשם שיש חוקים בשירה כך יש שירה בחוקים. חוקי התורה כולם שירה יש בהם ושירה עולה מהם: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט). אמרו חכמים בבבלי: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא" (נדרים כב ע"ב), והדברים תואמים למימרת חכמים בירושלמי: "הנביאים והכתובים עתידים להיבטל לעתיד לבוא" (מגילה א, ה).
שירה כמושג קבוע, כתפיסת חיים עמוקה ביותר, יש למצוא רק בתורה שהיא נצחית. הנביאים והכתובים ייעודם בתוכחה ובמוסר ואין בהם מן הנצח, ועל כן אין בהם מן השירה, שירת האמונה. משום כך נאמרה השירה בלשון עתיד: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה", וכדברי חז"ל: "אמר רבי עקיבא - בשעה שאמרו ישראל 'אז ישיר' לבש הקב"ה חלוק של תפארת, שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה... ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו'" (ילקוט שמעוני בשלח, רמא). כל עצמותה של השירה הזאת אינה אלא לעולם שכולו שירה, עולם הערכים הנצחיים. ושאר שירות שבמקרא אינם אלא בלשון עבר, וכן בהפטרת השבוע: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה" (שופטים ה, א), 'ותשר' - בעבר, שהרי אף זו אינה אלא מן הנביאים שאין בהם משירת הנצח.
שירת הארץ
אולם לחמשת החומשים צמוד אף ספר יהושע מפני ערכה של ארץ ישראל. "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ" (ישעיהו כד, טז) - אף הארץ אומרת שירה. ולא זו בלבד אלא אף האילנות אומרים שירה: "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אף יָשִׁירוּ" (תהילים סה, יד), וכדברי רבי נחמן מברסלב: "הינני נא בארץ עת הזמיר הגיע - היינו שהניצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סג).
את חיי החקלאות ועבודת האדמה נוטים לתפוס בדרך כלל כפונקציות ארציות, חומריות, שדבר אין להן עם ערכים קיימים, כל שכן עם ערכי-נצח ועולמות שירה. ברם, מיוחד הוא עם ישראל ומיוחדת היא ארצו, שהוא אומר שירה וארצו אומרת שירה, וזמרת הארץ היא שירת נצח כעין שירת התורה - חמישה חומשי תורה וספר יהושע.
השבת אומרת שירה, ישראל אומרים שירה ואילנות אומרים שירה. וגדולה היא שירתה של הארץ, שעל ידה מתאחדת האנושות כולה לומר שירה למי שהשיר והשבח שלו, כמו שאמרו חכמים במדרש: "'לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו', מה כתיב אחריו? 'מזמור הריעו לה' כל הארץ', כהנים לויים ישראל לא נאמר אלא 'כל הארץ'" (דברים רבה ז, ז).
