Freedom is a fundamental foundation for the entire Jewish worldview. It seems that there is no other religious society in the world that sanctifies freedom as a central motif of the redemption of the soul and the nation as in the people of Israel. Christianity, in the concept of "original sin," emphasizes the baseness of man and his inability to redeem himself from the bonds of sin. Islam emphasizes the might of God and the absolute submission of man to the Almighty.[1] But we relate to the Almighty not only as servants, not even only as sons, but as twin brothers and as a beloved: "My sister, my spouse, my dove, my perfect one - Rabbi Yannai said: My twin. As if I am not greater than her, and she is not greater than me!" (Song of Songs, 5). The description of the relationship with God as an equal and deep partnership wonderfully expresses the full scope of choice and the depth of the foundation of human freedom.
Rav Kook wrote in his saying for the month of Nissan: "The exodus of Israel from Egypt will forever remain the spring of the whole world" (Magid Yerachim, 1914). That is to say, the event of the exodus from Egypt is not only a private event, marking our national liberation alone, but it is a founding principle and a source of inspiration for many liberation movements in the world. An event that left its mark and instilled the aspiration for freedom in all of humanity. A living example of this can be seen in the struggle of blacks for equality and freedom that broke out in the United States in the 1950s, and their slogan was "Let my people go." In one of his famous and brilliant speeches, their great leader, Martin Luther King, used the story of the exodus from Egypt as a paraphrase for their struggle:
There is something in the soul that cries out for freedom... People cannot be satisfied with Egypt, and at some point, they stand up and cry out to reach the land of Canaan... But freedom is never given to a person voluntarily without effort... It is achieved through hard work and toil. It is achieved in hours of despair and disappointment. This is the long story of the exodus from Egypt: before you reach Canaan, you will have a Red Sea to cross, you will have the heavy heart of Pharaoh to confront, and you will have the mountains of evil and the hills of fate in the desert to deal with. And even when you reach the promised land, there are giants in the land. What is beautiful is that there are some people who have already been to the promised land. They spied there and determined: even though there are giants, "We should go up at once and take possession, for we are well able to overcome it!" (Martin Luther King, 1957)
Nevertheless, we are aware of the fact that the demand for freedom is one of the central mental focuses in the conflict between a modern liberal society and a traditional Jewish society. In a liberal society, freedom and individual rights are perceived as the most important values, but a traditional society sanctifies commitment. The postmodern perception erases any deep-rooted identity of the person and claims that the person can and should be whatever he wants to be. While a traditional society claims that a person should be loyal to the self-identity that the Creator has instilled in him. Let us try to examine the roots of the conflict, to understand its implications, and to see if there are only opposing views here or perhaps also room for mutual enrichment and completion.
Let My People Go and Serve Me
If we look at the concept of freedom as it was revealed in the exodus from Egypt, we will see that already on the factual level, the exodus from Egypt is not only a founding story of the liberation of slaves, but a complex and multi-dimensional process; the liberation of slaves to freedom, the march to receive a spiritual destiny at Mount Sinai, and the establishment of a moral kingdom in the promised land. From this point of view, the call of Luther King and his like "Let my people go" is truncated and reflects only one side of the coin. Moses' complete call was: "Let my people go and serve me" (Exodus 9:1). Similarly, the Sages read the verses in the giving of the Torah: "And the writing was the writing of God, engraved on the tablets" (Exodus 32:16), and surprisingly interpreted not engraved but freedom: "For there is no free man but one who engages in the study of Torah" (Avot 6:2). That is to say, our freedom was not completed in the exodus from Egypt but in the receiving of the Torah. Thus sang R' Yehuda Halevi: "Servants of time are servants of servants / A servant of God alone is free / Therefore, when every man seeks his portion / My soul said, 'The Lord is my portion.'"
The exodus from Egypt was, of course, a liberation from physical oppression and slavery, but also a long and complex process of mental liberation. It was a process with many aspects; starting with the exposure of the people's view to the hand of God acting in all the Egyptian space, through the maturation of the people until they were able to reveal a demanding attitude towards their masters, and to ask for silver and gold vessels and clothing, and finally being able to slaughter the Egyptian idol and paint the doorposts of their house with its blood. This is a long process of internal liberation, which begins with liberation from servitude and coercion, but continues with the formation of a self-identity, and ends with the choice of a significant moral purpose.
On Positive Freedom and Negative Freedom
In modern thought, it is customary to mention this distinction between the two dimensions of freedom in the name of Isaiah Berlin. In his essay "Two Concepts of Liberty," which Berlin lectured when receiving a professorship at Oxford University (1958), he defined it as the difference between "positive freedom" and "negative freedom." He defined negative freedom as the absence of servitude and coercion, and freedom from any external constraint. And he defined positive freedom as the ability of a person to choose meaningfully in order to realize himself, to fulfill his destiny. In a shortened formulation, it is mentioned as the distinction between "freedom from" and "freedom to."[2]
Isaiah Berlin, who is considered one of the greatest liberal thinkers of the 20th century, and who became famous to a large extent also thanks to this profound distinction, was born in Riga as the son of a family of Chabad Hasidim. I think I would not be mistaken if I said that the root of his distinction lies in his childhood version and is deeply rooted in the Jewish thought in which he grew up.
About fifteen years earlier, during the horrors of the Holocaust, a powerful faith drama took place in the Kovno ghetto, which was documented by Rabbi Ephraim Oshry in his book "From the Depths." The rabbi describes a morning prayer in the ghetto, in which the prayer leader would say the morning blessings, and when he reached the blessing "that He did not make me a slave," he would cry out every day in a bitter voice to the Almighty, how can a slave who is subjected to disgrace and trampling bless and say: "that He did not make me a slave," would it not be for laughter and mockery, is this not a statement that has no true intention behind it?! This is how he would cry out every day, and many of the congregation joined him!
The rabbi answered his community with a halakhic answer that draws from deep thought, in which, to the extent of the absurdity, the meaning of freedom is clarified precisely in those dark hours. First, he brought ancient evidence that the intention of the thanksgiving in this blessing does not deal with freedom from physical slavery but with the internal spiritual freedom, and with the compass that we acquired forever in the exodus from Egypt. This is a personal and internal value world in which no hand can control, and no person can enslave, and he concluded his words as follows:
Therefore, I said to my questioners, that God forbid they should cancel this blessing... And on the contrary, precisely now we are obligated to bless this blessing. So that our enemies and those who banish us will recognize that although we are in their hands to do with us as they please, we still see ourselves as free men who are under siege and captivity, and our salvation is near to come and our redemption to be revealed![3]
That is to say, beyond the distinction between positive and negative freedom, there is a deep difference between two dimensions of freedom; between external freedom and conscious freedom, and between physical slavery and mental slavery. It is possible to limit human freedom and control his body, but a person's freedom is measured in his consciousness. Paradoxically, precisely in a dark reality, in the depths of hell and oppression, human freedom can be expressed more strongly, in the way a person responds confidently and freely to the grim reality in which he is placed!
Between Freedom and Liberty
In the English language, as in Hebrew, it seems that there is a difference between the term freedom and the term liberty. The use of the original English word Freedom often indicates freedom from coercion and physical and metaphorical bonds (negative freedom), while the use of the Latin word Liberty mainly indicates freedom to realize expectations (positive freedom). But a deep and broad tracing of the uses of the expressions shows that these differences are not absolute, and the duplication of words does not necessarily express a difference in meaning, but is mainly rooted in the different origin of the words.[4]
Also in Hebrew, we can find the words "chofesh" (freedom) and "cherut" (liberty) as parallel words, used in the definition of each other, but tracing the ancient uses of the language reveals that already in the ancient layers of the language, and not only in the later ones, we can find a noticeable and clear distinction between them.[5]
The word "chofesh" in its various inflections mainly expresses liberation from physical servitude. Such as: "Six years he shall serve, and in the seventh he shall go out free" (Exodus 21:2), and also: "To loose the bonds of wickedness, to undo the heavy burdens, and to let the oppressed go free" (Isaiah 58:6). The word "cherut" is not only the Aramaic term parallel to "chofesh" as in the Haggadah: "He brought us out from slavery to freedom" and also "Next year... free men," but it is a word in biblical Hebrew use such as: "And all the nobles of Judah and Jerusalem" (Jeremiah 27:20), "nobles of Judah" (Nehemiah 6:17) and its meaning is a noble-spirited aristocrat such as: "Woe to you, O land, when your king is a child, and your princes feast in the morning! Blessed are you, O land, when your king is the son of nobles" (Ecclesiastes 10:16-17). In Aramaic inflection, the phrase "ben chorin" (free man) was received with the Aramaic suffix "nun" instead of the Hebrew "mem." Therefore, the etymology teaches that the expression "chofesh" refers to the external physical side, while the expression "cherut" refers to a higher term, and therefore can be interpreted not only in an external physical meaning but in an internal moral meaning.
Rav Kook (1865-1935), like many thinkers of his generation, dealt with the concept of freedom in many places. In his article "Our Freedom" (Ma'amrei HaRa'ayah, p. 157), he wrote decades before Isaiah Berlin about two shades of freedom, and in fact, perhaps it can be said that he formulated clearly the difference between "chofesh" and "cherut":
The difference between a slave and a free man is not only a class difference, in that in this case he is enslaved to another, and this one is not enslaved. We can find an educated slave whose spirit is full of freedom, and vice versa, a free man whose spirit is the spirit of a slave. The national freedom is that lofty spirit, by which the person and the people as a whole rise, to be faithful to his inner self, to the spiritual quality of the image of God within him, and in such a trait it is possible for him to feel his life as purposeful lives that are worth their value. This is not the case with the one with the spirit of slavery, whose life content and feeling are never mixed with his own essential self, but with what is beautiful and good with the other who controls him with some type of control.
That is to say, the concept of "slave" is not primarily a status but a personal essence! The difference between slavery and freedom does not lie in the executive abilities of the person but in his essence. Apparently, the definition of "chofesh" is different from the definition of "cherut." A free person is a person who is not coerced by an external factor, and he is free to act as he wishes. But a free man is a person who lives in loyalty to his inner desire and is not subject to any enslavement that coerces his inner desire. It should be noted that the Rav emphasizes that this authenticity is not the realization of the desires of the person's heart, but his adherence in the appearance of his life to his spiritual identity, as one who was created in the image of God.
This is a very important distinction, because it defines that not every realization of a personal inclination or feeling is in the nature of exhausting self-freedom, but there is a principled objective truth, which we are required to realize. In another place in Ma'amrei HaRa'ayah (pp. 163-164), in an article called "Between Slavery and Freedom," the Rav stands on the danger that lies at the doorstep of every seeker of freedom:
It is also not an easy task to recognize the concept of freedom in its fullness and scope, to the point of clarifying to be connected to true freedom and not to fail in counterfeit freedom, which is much worse and lower than any slavery. This applies to every private person in his unique character, and in his practical and thoughtful way of life, and it applies in a more supreme and more general way to the nation as a whole. And when we examine the leaven by the light of the candle, we also examine the chambers of the heart, to remove after the leaven of slavery... both of that open slavery, which humiliates the glory of the soul and clouds the nobility of the spirit, and that hidden slavery, which is counterfeited by counterfeit colors of freedom, that deceitful plasterers deceive the blind multitude by them.[6]
This distinction deserves to be accepted by every intelligent person, since anyone who does not grasp reality in a banal way is aware that freedom in its simplistic perception may lead to one of two things; either to ideological anarchism and sinking into a shallow and hedonistic consumer culture. Or at a higher level to a mistaken perception of the essence of reality, that is, who is the person and what is his business in the world. Not every authentic feeling is necessarily directed. Since freedom is loyalty to the internal self-content of the person, it is not realized from ideological anarchy, but rather from an internal meaning that draws from a broad and eternal source.[7]
The Freedom of Sartre
Jean-Paul Sartre (1905-1980) is a key figure in the existentialist thought that emerged in the 20th century. Regarding religious beliefs, his opinion was extreme. He believed that belief in God is a question without an answer. Therefore, there is also no existence for all the religious laws, since without a divine source there are also no divine laws, and the conclusion that follows from this is that there is also no absolute good or evil. He doubted everything, except for two things: that man exists and his existence is free. Therefore, he urged man to be free, to choose his way of life from his inner faith, and to accept the fact that the consequences of his actions are his sole responsibility.
He lectured on his method, among other things, in a short and important article called "Existentialism Is a Humanism" (1945). The article was written after World War II, when humanity experienced a great breakdown in which "there is no pillar of fire, no cosmic policeman." He assumed that the key to understanding existentialist thought lies in accepting the principle that "existence precedes essence." That is, human existence precedes receiving meaning in life, since the human essence is poured and formed by the sum of the person's choices throughout his life. And in Sartre's words: "Man is prior to essence means - that man first of all exists, meets himself, emerges into the world, and only then is he defined."[9] By the way, his partner, Simone de Beauvoir, claimed in her book "The Second Sex" (1949) similarly but in the opposite equation. According to her: "One is not born, but rather becomes, a woman." That is, there is no female essence, but this is a cultural construction that was imposed on the second sex by the dominant sex. In her opinion, Sartre is certainly right in an abstract sense, but her criticism was directed at the fact that in reality there are many whose free choice is not really their share, due to interested cultural perceptions.
Sartre's article was heavily criticized from many directions. He was accused of leading to nihilism, anarchy, and the impossibility of passing judgment. It was also claimed against him that this is a very pessimistic view. But Sartre rightly responded and said that if it is agreed that a person can choose everything, and in every action he takes he has the responsibility to establish a global reality, then he can do everything in a positive way, and this is actually a huge optimism! In practice, there is no doubt that the loss of a moral compass and extreme selectiveness often cause pessimism, despair, and suicide in practice. But in essence, Sartre's response is very understandable.
Between Sartre and the Ra'ayah
If we compare Sartre's concept of freedom to that of Rav Kook, we will notice that these are completely polar views. While Rav Kook defined freedom as loyalty to the inner identity of the person, Sartre defined it as the ability to establish and shape our identity permanently. This concept of freedom of Sartre is definitely an idea with enormous potential and a thrilling message. And on the other hand, precisely the idea of adherence to a fixed identity can be perceived as fixed, oppressive, and gray. Human choice according to Sartre is infinite and dynamic and not stereotypical and fixed, while the choice according to the Rav is seemingly only a conscious adoption and identification with an unchanging essence and a fixed value paradigm.
Without canceling Sartre's message, I say that one should be careful not to err in a simplistic and shallow presentation of the authentic approach. Indeed, loyalty to the inner self is not the realization of everything that comes to the person's heart, and there is certainly a commitment to a fixed and eternal supreme truth, but it must be remembered that this is a call to the person to be faithful in the appearance of his life to his identity as one who was created in the image of God, and this illumination of the person's soul is an infinite world, as Rav Kook said elsewhere:
Every person needs to know that he is called to work according to his unique way of recognition and feeling, according to the root of his soul, and in this world, which includes countless worlds, he will find the treasure of his life... He needs to focus his life in his worlds, in his inner worlds, which are full of everything for him and surround everything... And as he walks in this safe way of life, in his special path, in his special way of the righteous, he will be filled with the power of life and spiritual joy, and the light of God will be revealed upon him, from his special sign in the Torah, his strength and light will come out.
In presenting the human and the limited as having unlimited power, and as one who can be alone the compass of himself, there is an unfounded resemblance. Precisely in the banal optimism that the power of man to develop from the power of his general choice a complete value paradigm, there is a false representation and a considerable measure of arrogance and naivety. Not only that, but boundless selectiveness and lack of authentic identity even knowingly undermine the foundations of national existence, dismantling any unique early identity; gender identity or unique national identity, and placing everything on the basic and general human foundation. Moreover, it also unconsciously undermines the foundations of valuable human existence. We see how in today's Western world where there is no clear tradition and value anchor, market forces invite us to enter an endless cycle of stimulation and temptation, which some have called "the postmodern pleasure machine," that is, a well-oiled mechanism that specializes in tempting society to buy and eat, to watch and upgrade everything as much as possible in a big way, and seeks to convince that it can sell us happiness by cheap means.
The person's adherence to the image of God in him indeed demands acceptance of the yoke and humility before the eternal source of existence, but precisely this recognition of the human soul as part of the infinite is what reveals the power of the person's inner personality and helps him to rise above the shallow and simple lives. From this point of view, on the contrary, the person's loyalty to his identity acts in the opposite way to what is expected and can help him spread his wings, while endless selectiveness can often leave him wallowing in shallow waters. But it must be recognized that there is also a second side to the coin. Loyalty to an internal identity is not one of the defined and easy-to-implement challenges, and besides, there are also impurities that are an integral part of a religious worldview. Many times traditional loyalty may cause a person to stop far from the goal. Or then the person does not spread all the wings of his soul, but remains in simplistic and shallow mediocrity. While precisely the call for responsibility and self-realization while constantly examining every space of options may help more in growing a free and liberated, confident and worthy personality.
חג הפסח כדגל חרות עולמי
החרות היא יסוד מוסד לכל תפיסת העולם הישראלית. דומה שאין עוד בעולם חברה דתית המקדשת את החרות כמוטיב מרכזי של גאולת הנפש והאומה כמו בעם ישראל. הנצרות בתפיסת "החטא הקדמון" מדגישה את שפלות האדם וחוסר יכולתו לגאול את עצמו מכבלי החטא, האסלם מדגיש את גבורת האל וכניעתו המוחלטת של האדם אל מול הכביר.[1] אך אנו מתייחסים לרבש"ע לא רק כעבדים, אף לא רק כבנים, כי אם כאחים תאומים וכרעיה: "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי – רבי ינאי אמר: תאומתי. כביכול לא אני גדול ממנה, ולא היא גדולה ממני!" (שהש"ר, ה). התיאור של מערכת היחסים עם האל כשותפות שוויונית ועמוקה, מבטאת באופן נהדר את מלוא היקף הבחירה ועומק יסוד החירות האנושית.
הרב קוק בפתגמו לחודש ניסן כתב: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (מגד ירחים, תרע"ד). רוצה לומר, המאורע של יציאת מצרים אינו רק אירוע פרטי, המציין את שחרורנו הלאומי בלבד, אלא הוא יסוד מכונן ומקור השראה לתנועות שחרור רבות בעולם. מאורע שהטביע את חותמו, והטמיע את שאיפת החרות באנושות כולה. דוגמה חיה לכך ניתן לראות במאבק השחורים לשוויון וחירות שפרץ בארצות הברית בשנות החמישים, וסיסמתם הייתה "Let my people go". באחד מנאומיו המפורסמים והמזהירים השתמש מנהיגם הדגול, מרטין לותר קינג, בסיפור יציאת מצרים כפרפרזה למאבקם:
ישנו משהו בנשמה שזועק לחופש… אנשים אינם יכולים להסתפק במצרים, ובשלב כלשהו הם נעמדים וזועקים להגיע לארץ כנען… אך החירות לעולם אינה ניתנת לאדם באופן וולונטרי ללא מאמץ… היא מושגת בעבודה קשה ובעמל. היא מושגת בשעות של ייאוש ושל אכזבה. זהו הסיפור הארוך של היציאה ממצרים: לפני שתגיעו לכנען יהיה לכם ים סוף לחצות, יהיה את הלב הכבד של פרעה להתעמת איתו, ויהיו הרי הרוע וגבעות הגורל שבמדבר להתמודד עמם. ואפילו כשתגיעו לארץ המובטחת, יש בני ענקים בארץ. מה שיפה זה שיש כמה אנשים שהיו כבר בארץ המובטחת. הם ריגלו שם וקבעו: למרות שיש בני ענקים "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!". (מרטין לותר קינג, ארה"ב, 1957)
אעפ"כ אנו ערים לעובדה שדווקא תביעת החופש והחרות היא אחד המוקדים המנטליים המרכזיים הנמצאים בעימות בין חברה מודרנית ליברלית לבין חברה יהודית מסורתית. בחברה ליברלית החופש וזכויות הפרט נתפסים כערכים החשובים ביותר, אך חברה מסורתית מקדשת את המחויבות. התפיסה הפוסטמודרנית מוחקת כל זהות שורשית של האדם, וגורסת כי האדם יכול וראוי להיות כל מה שהוא רוצה להיות. בעוד שחברה מסורתית טוענת, כי על האדם להיות נאמן לזהות העצמית שטבע בו הבורא. הבה ננסה לבחון את שורשי העימות, לעמוד על השלכותיהם, ולהתבונן אם יש כאן אך ורק תפיסות מנוגדות או אולי גם מקום להפריה הדדית ולהשלמה.
שלח את עמי ויעבדוני
אם נתבונן על מושג החופש והחירות כפי שהתגלה ביציאת מצרים, נראה כי כבר במישור העובדתי יציאת מצרים אינה רק סיפור מכונן של שחרור עבדים, אלא הליך מורכב ורב ממדי; שחרור עבדים לחופשי, צעידה לקבלת יעוד רוחני במעמד הר סיני, והקמת ממלכה ערכית בארץ המובטחת. מבחינה זו קריאתו של לותר קינג ודומיו "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" קטועה היא, ואינה משקפת אלא צד אחד של המטבע. קריאתו השלמה של משה הייתה: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט, א). כיוצ"ב קראו חז"ל את הפסוקים במתן תורה: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז), ודרשו באופן מפתיע לא חָרות אלא חֵרות: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). הווי אומר שלא נשלמה חירותנו ביציאת מצרים אלא בקבלת התורה. כך שורר ריה"ל: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם/ עבד ה' הוא לבדו חופשי/ על כן בבקש כל אנוש חלקו/ חלקי ה' אמרה נפשי".
היציאה ממצרים היתה כמובן השתחררות מדיכוי ועבדות פיזית, אך גם תהליך ארוך ומורכב של שחרור מנטלי. היה זה תהליך בעל היבטים רבים; החל בחשיפת מבטו של העם ליד ה' הפועלת בכל המרחב המצרי, דרך התבגרותו של העם עד להיותו מסוגל לגלות יחס תובעני כלפי אדוניו, ולבקש כלי כסף וכלי זהב וביגוד, ולבסוף בהיותו מסוגל לשחוט את האליל המצרי, ולצבוע את מזוזות ביתו בדמו. זהו תהליך ארוך של השתחררות פנימית, המתחיל אמנם בשחרור משעבוד וכפיה, אך ממשיך בגיבוש אישיותי עצמי, ומסיים בבחירה בייעוד ערכי משמעותי.
על חירות חיובית וחירות שלילית
בהגות המודרנית נוהגים לאַזְכֵּר הבחנה זו שבין שני ממדי החרות בשם ישעיהו ברלין. במאמרו "שני מושגים של חירות", אותו הרצה ברלין בקבלת משרת פרופסור באונברסיטת אוקספורד (1958), הגדיר זאת כהבדל שבין "חירות חיובית" לבין "חירות שלילית". את החירות השלילית הגדיר כהעדר שעבוד וכפייה, וחופש מכל אילוץ חיצוני. ואילו את החירות החיובית הגדיר כיכולת האדם לבחור באופן משמעותי על מנת לממש את עצמו, להגשים את ייעודו. בניסוח מקוצר מוזכרת הדבר כהבחנה שבין "חירות מ" לבין "החירות ל".[2]
ישעיהו ברלין שנחשב לאחד מההוגים הליברליים הגדולים של המאה ה-20, והתפרסם במידה רבה גם בזכות הבחנה מעמיקה זו, נולד בריגה כבן למשפחה של חסידי חב"ד. דומני שלא אטעה אם אומר ששורש הבחנתו נעוץ בגרסת ינקותו, ומעוגן עמוק בתוככי ההגות היהודית בה צמח.
כחמש עשרה שנים קודם לכן, תוך כדי אֵמֵי השואה, התרחשה בגטו קובנה דרמה אמונית עוצמתית, שתועדה ע"י הרב אפרים אשרי בספרו "ממעמקים". הרב מתאר תפילת שחרית בגטו, בה שליח הציבור היה אומר את ברכות השחר, ובהגיעו לברכת "שלא עשני עבד", קרא הלה מידי יום בקול מר לרבש"ע היאך יכול עבד הנתון לחרפה ולמרמס לברך ולומר: "שלא עשני עבד" הלא לצחוק ולעג יהיה, הלא זוהי אמירה שאין מאחוריה כוונת אמת?! כך היה חוזר וזועק מידי יום ביומו, ורבים מן הקהל הצטרפו עמו!
הרב ענה לקהילתו תשובה הלכתית היונקת מהגות עמוקה, בה מתבררת, לגודל האבסורד, משמעות החירות דווקא באותן שעות אפלות. ראשית הביא ראיות קדומות שכוונת ההודאה בברכה זו, אינה עוסקת בחופש מעבדות פיזית אלא בחופש הרוחני הפנימי, ובמצפן אותו קנינו לעד ביציאת מצרים. זהו עולם ערכי אישי ופנימי בו אף יד אינה יכולה לשלוט, ואף אדם אינו יכול לשעבד, וסיים את דבריו כך:
לכן אמרתי לשואלַי, כי חס ושלום להם לבטל ברכה זו… ואדרבה דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זו. למען יכירו אויבנו ומנדינו, שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת אנו רואים את עצמנו כבני חורין הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להיגלות![3]
הווי אומר, מעבר להבחנה שבין חירות חיובית לשלילית, ישנו הבדל עמוק בין שני ממדי חירות; בין חירות חיצונית לבין חירות תודעתית, ובין עבדות פיזית לעבדות מנטלית. ניתן להגביל את החופש האנושי, ולשלוט בגופו, אך חירותו של האדם נמדדת בתודעתו. באופן פרדוקסאלי דווקא במציאות חשוכה, בתוככי התופת והדיכוי, יכולה להתבטא החירות האנושית ביתר שאת, באופן בו מגיב האדם באופן בטוח ומשוחרר למציאות העגומה בה הוא נתון!
בין חופש לחירות
בשפה האנגלית כמו בעברית נראה שקיים הבדל בין המינוח חופש למינוח חירות. השימוש במילה האנגלית המקורית Freedom מציין פעמים רבות חופש מכפייה ומכבלים פיזיים ומטפוריים (חופש שלילי), בעוד ששימוש במילה הלטינית Liberty מציין בעיקר חירות לממש ציפיות (חופש חיובי). אך התחקות מעמיקה ורחבה אחר שימושי הביטויים מראה שהבדלים אלו אינם מוחלטים, וכפל המילים אינו מבטא בהכרח שוני במשמעות, אלא נעוץ בעיקר במקורם השונה של המילים.[4]
גם בעברית יכולים אנו למצוא את המילים "חופש" ו"חירות" כמילים מקבילות, המשמשות זו בהגדרתה של זו, אך התחקוּת אחר השימושים הקדומים של השפה מגלה כי כבר ברבדי השפה הקדומים, ולא רק במאוחרים, יכולים אנו למצוא הבחנה ניכרת וברורה ביניהם.[5]
המילה חופש בהטיותיה השונות מבטאת בעיקר שחרור משעבוד גופני. כגון: "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי" (שמות כא, ב), וכן: "הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים" (ישעיהו נח, ו). המילה חירות אינה רק המינוח הארמי המקביל לחופש כמו בהגדה: "הוציאנו מעבדות לחירות" וכן "לשנה הבאה… בני חורין", אלא זוהי מילה בשימוש עברי מקראי כגון: "וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (ירמיה כז, כ), "חֹרֵי יְהוּדָה" (נחמיה ו, יז) ומשמעותה בן אצולה אציל נפש כגון: "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים" (קהלת י, יז). בהטייה לארמית נתקבל צירוף המילים "בן חורין" בסיומת הנו"ן הארמית במקום המ"ם העברית. אם כן האטימולוגיה מורָה שהביטוי "חופש" מכוון לצד הפיזי חיצוני, ואילו הביטוי "חירות" מכוון למינוח גבוה יותר, וממילא ניתן להתפרש לא רק במשמעות פיזית חיצונית אלא במשמעות ערכית פנימית.
הרב קוק (1865-1935) כמו רבים מהוגי דורו, עסק במקומות רבים מאד במושג החירות. במאמרו "חירותנו" (מאמרי הראי"ה, עמ' 157) כתב עשרות שנים קודם לישעיהו ברלין על שני גוונים של חירות, ובעצם אולי ניתן לומר כי הוא ניסח באופן רהוט את ההבדל שבין חופש לבין חירות:
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם א-להים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא.
הווי אומר שהמושג "עבד" בעיקרו אינו סטטוס כי אם מהות אישיותית! ההבדל בין עבדות לחירות אינו נעוץ ביכולותיו הביצועיות של האדם אלא במהותו. כפי הנראה שונה היא הגדרת ה"חופש" מהגדרת ה"חירות". אדם חופשי הינו אדם שאינו כפוי על ידי גורם חיצוני, וחופשי הוא לפעול כרצונו. אך בן חורין הינו אדם החי תוך נאמנות לחפצו הפנימי, ואינו נתון לכל שעבוד הכופה את רצונו הפנימי. יש לשים לב שהרב מדגיש כי אותנטיות זו אינה מימוש משאלות לבו של האדם, אלא צמידותו בהופעת חייו לזהותו הרוחנית, כמי שנברא בצלם אלוהים.
זוהי הבחנה חשובה מאוד, כי היא מגדירה שלא כל מימוש של נטיה או תחושה אישית, יש בבחינת מיצוי החירות העצמית, אלא ישנה אמת עקרונית אובייקטיבית, שאותה אנו נדרשים לממש. במקום אחר במאמרי הראי"ה (עמ' 163-164), במאמר הנקרא "בין עבדות לחירות", עומד הרב על הסכנה הרובצת לפתחו של כל שוחר חירות:
לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להיכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות. הדבר הזה נוהג בכל איש פרטי באופיו המיוחד, ובאורח חייו המעשיים והמחשבתיים, ונוהג באופן יותר עליון ויותר כללי באומה בכללותה. וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר אנו בודקים ג"כ את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות… בין של אותה העבדות הגלויה, המשפילה את הוד הנפש ומעכירה את אצילות הרוח, ובין אותה העבדות הכמוסה, המזדייפת על ידי צבעים מזויפים של חירות, שֶטָחֵי טפל מתעים על ידם את ההמון העיור.[6]
הבחנה זו ראויה להיות מקובלת אצל כל בר דעת, שהרי כל מי שאינו תופס את המציאות באופן בנאלי, מודע לכך שהחירות בתפיסתה הפשטנית עלולה להוביל לאחת מהשתיים; או לאנרכיזם רעיוני ושקיעה בתרבות צריכה רדודה והדוניסטית. או ברמה גבוהה יותר לתפיסה שגויה של מהות המציאות, דהיינו מיהו האדם ומה עניינו בעולם. לא כל תחושה אותנטית היא מכוונת בהכרח. כיוון שחירות היא נאמנות לתוכן העצמי הפנימי של האדם, ממילא היא אינה מתממשת מתוך אנרכיה רעיונית, אלא דווקא מתוך משמעות פנימית השואבת מתוך מקור רחב ונצחי.[7]
החירות של סארטר
ז'אן פול סארְטְר (1905-1980) הוא דמות מפתח בהגות האקזיסטנציאליסטית שצמחה במאה ה-20. ביחס לאמונות הדתיות דעתו הייתה קיצונית. הוא סבר שאמונה באלוהים היא בבחינת שאלה ללא תשובה. ממילא גם אין קיום לכל החוקים הדתיים, שהרי ללא מקור אלוהי גם לא קיימים חוקים אלוהיים, והמסקנה המתבקשת מכך היא שגם אין טוב או רע מוחלטים.[8] הוא הטיל ספק בכל, חוץ מבשני דברים: שהאדם קיים וקיומו חופשי. על כן הוא דחק באדם להיות חופשי, לבחור את דרך חייו מתוך אמונתו הפנימית, ולקבל את העובדה שתוצאות מעשיו הן באחריותו הבלעדית.
את שיטתו הרצה בין השאר במאמר קצר וחשוב שנקרא "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" (1945). המאמר נכתב לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר האנושות חווה שֶבר גדול בו "אין עמוד אש, אין שוטר קוסמי". הוא הניח שהמפתח להבנת ההגות האקזיסטנציאליסטית נמצא בקבלת העיקרון כי "הקיום קודם למהות". דהיינו, הקיום האנושי קודם לקבלת משמעות בחיים, שכן המהות האנושית נוצקת ומתהווה ע"י סך בחירותיו של האדם לאורך חייו. ובלשונו של סארטר: "האדם קודם למהות פירושו – שהאדם ראשית כל קיים, פוגש את עצמו, מפציע בתוך העולם, ורק לאחר מכן הוא מוגדר".[9] דרך אגב, בת זוגו, סימון דה בובואר, טענה בספרה "המין השני" (1949) בדומה לכך אך במשוואה הפוכה. לדבריה: "אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה". דהיינו אין מהות נשית, אלא זו הבנייה תרבותית שנכפתה על המין השני ע"י המין הדומיננטי. לדעתה וודאי צודק סארטר מבחינה מופשטת, אך חיצי ביקורתה הופנו לכך שבמציאות ישנם רבים שבחירה חופשית זו אינה באמת מנת חלקם, בשל תפיסות תרבותיות אינטרסנטיות.
מאמרו של סארטר ספג ביקורת כבדה מכיוונים רבים. הוא הואשם בהובלה לניהיליזם, לאנרכיה ולחוסר אפשרות לחרוץ משפט. עוד נטען כלפיו כי זוהי תפיסה פסימיסטית מאוד. אלא שסארטר הגיב בצדק ואמר שאם מוסכם שהאדם יכול לבחור הכל, ובכל מעשה ומעשה שהוא עושה נמצאת בידו האחריות לכונן מציאות עולמית, הרי הוא יכול לעשות הכל באופן חיובי, וזהו בעצם אופטימיזם אדיר! מבחינה מעשית אין ספק שאובדן מצפן ערכי ובחרנות קיצונית גורמת פעמים רבות בפועל לפסימיזם, ייאוש ואובדנות. אך מבחינה מהותית תגובתו של סארטר מובנת מאוד.
בין סארטר לראי"ה
אם נשווה את מושג החירות של סארטר לזה של הרב קוק, נבחין כי אלו הן תפיסות קוטביות ממש. בעוד שהרב קוק הגדיר את החירות כנאמנות לזהות הפנימית של האדם, סארטר הגדירה כיכולת לכונן ולעצב את זהותנו באופן תמידי. תפיסת חירות זו של סארטר היא בהחלט רעיון בעל פוטנציאל עצום ובשורה מפעימה. ומנגד דווקא הרעיון של צמידות לזהות קבועה יכולה להיתפס כמקובעת, דַכּאנית ואפורה. הבחירה האנושית אצל סארטר היא אינסופית ודינמית ולא שבלונית וקבועה, בעוד שהבחירה אצל הראי"ה הינה לכאורה בעצם רק אימוץ תודעתי, והזדהות עם מהות בלתי משתנה ופרדיגמה ערכית קבועה.
בלא לבטל את בשורתו העוצמתית של סארטר, אומר שיש להיזהר מלטעות בהצגה פשטנית ורדודה של הגישה האותנטית. אכן נאמנות לעצמיות הפנימית אינה מימוש כל העולה על לבו של האדם, ויש בה בהחלט מחויבות לאמת עליונה קבועה ונצחית, אך יש לזכור כי זוהי קריאה לאדם שיהיה נאמן בהופעת חייו לזהותו כמי שנברא בצלם אלוהים, והארה זו של נשמתו של האדם הרי היא עולם אינסופי, כדברי הרב קוק במקום אחר:
כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובְעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו… הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל… ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, יִמלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו.[10]
בהצגת האנושי והמוגבל כבעל עוצמה ללא גבול, וכמי שביכולתו להיות לבדו המצפן של עצמו, יש דמיון חסר ביסוס. דווקא באופטימיזם הבנאלי שבכוח האדם לפתח מכוח בחירתו הכללית פרדיגמה ערכית שלמה, יש מצג שווא ומידה לא מבוטלת של יהירות ונאיביות. לא זו בלבד אלא שבחרנות חסרת גבולות והעדר זהות אותנטית, אף חותרת במודע תחת יסודות הקיום הלאומי, בפרקה כל זהות ייחודית מוקדמת; זהות מגדרית או זהות ייחודית לאומית, והעמדת הכל על היסוד האנושי הבסיסי והכללי. יתירה מכך היא גם חותרת בלא מודע גם תחת יסודות הקיום האנושי הערכי. הרי אנו רואים כיצד בעולם המערבי של ימינו בו אין מסורת ברורה ועוגן ערכי, כוחות השוק מזמינים להיכנס למעגל בלתי נגמר של גירוי ופיתוי, שיש מי שכינה "מכונת העונג הפוסטמודרנית",[11] כלומר מכניזם משומן המתמחה בפיתוי החברה לקנות ולאכול, לצְפות ולשדרג הכל כמה שיותר בגדול, ומבקש לשכנע שביכולתו למכור לנו אושר באמצעים זולים.
צמידות האדם לצלם אלוהים שבו, אכן תובעת קבלת עול וענווה בפני המקור הנצחי של הקיום, אך דווקא הכרה זו של הנפש האנושית כחלק מהאינסוף, היא זו המגלה על העוצמה של האישיות הפנימית של האדם, ועוזרת לו להתרומם מעל לחיים הרדודים והפשוטים. מבחינה זו, אדרבא נאמנותו של האדם לזהותו פועלת באופן הפוך למשוער, ויכולה לעזור לו לפרוס כנפיים, בעוד שבחרנות אינסופית יכולה פעמים רבות להשאירו מתבוסס במי אפסיים. אך יש להכיר שיש גם צד שני למטבע. נאמנות לזהות פנימית אינה מן האתגרים המוגדרים והקלים למימוש, ומלבד זאת ישנם גם סיגים שהם חלק בלתי נפרד מתפיסת עולם דתית. פעמים רבות הנאמנות המסורתית עלולה לגרום לאדם לעצור רחוק מאוד מן המטרה. או אז האדם אינו פורש את כל מוֹטַת כנפי נשמתו, אלא נשאר בבינוניות פשטנית ורדודה. בעוד שדווקא הקריאה לאחריות ולמימוש עצמי תוך בחינה מתמדת של כל מרחב האופציות עשויה לעזור יותר בהצמחת אישיות ערכית חופשית ומשוחררת, בטוחה וראויה לשמה.
הערות:
[1] ה"תכּבּיר" הוא המונח הערבי לביטוי "אַללָּהֻ אַכְּבַּר". זהו ביטוי מוסלמי נפוץ בשימוש בהקשרים רבים, שעניינם ביטוי לכוחו של הא-ל, לשם כניעה מפניו.
[2] ראו עוד ספרו: ארבע מסות על חירות (עברית: יעקב שרת), ת"א תשל"א.
[3] שו"ת ממעמקים ח"ג, ניו יורק תשי"ט, סי' ו, עמ' נו. ראו עוד כיוצ"ב זוהר שמות מ, א.
[4] המילה Liberty הושאלה מצרפתית בימי הביניים. בצרפתית liberté זה חופש כמו Freedom האנגלי. בלטינית libertas זה חופש, liber חופשי. Freedom היא מילה אנגלית שורשית, כלומר ממוצא גרמני. באנגלית עתיקה freo זה חופשי, פטור, ללא כבלים. מקור הדברים במאמרו של מתיו פליימינג (Matthew Flaming), "על סוגים שונים של חופש". ראו אצל הבלשנית תמר גינדין, https://www.thmrsite.com/?p=11137.6.2010.
[5] שלא כמו ששיערה גינדין, כי השימוש במילה חרות הוא תעתיק ארמי מאוחר. ראה לעיל הע' 4.
[6] ע"פ יחזקאל יג, יא "אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל". ובמלבי"ם: אמור לאותם אשר טחים תפל, הלא הוא מצד עצמו מוכן ליפול ובלתי מתקיים.
הרב נתנאל אריה
-----
What is freedom - חופש? Freedom is when we feel that nothing is stopping us from doing what we want, what we feel like doing, without anyone telling us what to do. In life, we don't have many moments of freedom. At school, we have to sit in class, and only during recess are we allowed to run wild. At home, parents often set rules for how to behave.
Where did this word, "chofesh" (freedom), come from? It appears once in the Navi: "Bigdei Chofesh" (garments of freedom), in the Book of Yechezkel [27/20]. The Radak explained that these are "expensive clothes, worthy of a free man and a freeborn." Elsewhere in the Torah, things are clearer. It is told in Vayikra about a maidservant, to whom "chufsha lo nittan lah" (freedom was not given to her). This verse is the source of a similar word in Hebrew: "chufsha" (vacation). A vacation is a short period in which a person is released from their obligations and does not have to work. In schools, they wait throughout the year for "Pesach vacation" (Passover vacation), and all year for "Hachofesh Hagadol" (the big vacation - summer vacation).
The equivalent word for "chofesh" (freedom) is "cherut" (liberty). Usually, when we talk about the idea that every person is entitled to not be told what to do, we talk about "cherut" (liberty), and when we talk about work, studies, and all things related to life, we prefer the word "chofesh" (freedom). But both "cherut" (liberty) and "chofesh" (freedom) are the most important things to us. If we only do what some ruler with a lot of power commands us to do, if we live like slaves, life is very sad.
מה זה חופש? הוא כאשר אנחנו מרגישים ששום דבר לא מפריע לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, מה שמתחשק לנו, בלי שמישהו יאמר לנו מה לעשות. בחיים אין לנו הרבה רגעים של חופש. בבית הספר צריך לשבת בשיעורים, ורק בהפסקה מותר להשתולל. בבית ההורים קובעים הרבה פעמים חוקים איך צריך להתנהג.
מהיכן הגיעה המילה הזו, חופש? היא מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בביטוי מאוד מוזר: "בגדי חופש", בספר יחזקאל. הרד"ק הסביר שאלה "בגדים יקרים, הראויים לחופשי ולבן חורין". במקום אחר בתנ"ך הדברים יותר ברורים. מסופר בספר ויקרא על שפחה, משרתת, ש"חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ". הפסוק הזה הוא המקור של מילה דומה בעברית: חופשה. חופשה היא תקופה קצרה שבה אדם משוחרר מהחובות שלו, ואינו חייב לעבוד. בבתי הספר מחכים במשך השנה ל"חופשת פסח", וכל השנה ל"חופש הגדול".
המילה המקבילה לחופש היא "חֵרות". בדרך כלל כשאנחנו מדברים על הרעיון שכל אדם זכאי לכך שלא יאמרו לו מה לעשות, אנחנו מדברים על חרות, וכשאנחנו מדברים על העבודה, הלימודים וכל הדברים הקשורים לחיים, אנחנו מעדיפים את המילה "חופש". אבל גם חרות וגם חופש הם הדברים החשובים לנו ביותר. אם אנחנו עושים רק מה שאיזה שליט עם הרבה כוח מצווה עלינו לעשות, אם אנחנו חיים כמו עבדים, החיים עצובים מאוד.
----
ספר השורשים לר' יונה אבן ג'נאח
החת והפא והשין עוד – ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳:י״ט) יעשה חפשי בישראל (שמואל א י״ז:כ״ה) העברי והעבריה חפשים (ירמיהו ל״ד:ט׳). ומה שלא נזכר פועלו כי לא חפשה (ויקרא י״ט:כ׳). או חפשה לא נתן לה (ויקרא י״ט:כ׳) שם החרות. ודומה לענין וישב בבית החפשית (מלכים ב ט״ו:ה׳) נקרא כן בעבור התבודדו שם מבני אדם וכאלו הוא חפשי מחברתם. ונאמר בבגדי חפש לרכבה (יחזקאל כ״ז:כ׳) שהם הבגדים היקרים וכן אמר בו התרגום בלבוש דיקר ויתכן להיות בבגדי חפש דומה ללשון הערב שאומרין לבית הקטן חיפש ואיפשר להיות גם כן בבית החפשית מן הענין הזה וכבר בארנו בספר הרקמה יצא לחפשי (שמות כ״א:ב׳).
החת והפא והשין – חופש כל חדרי בטן (משלי כ׳:כ״ז) איך נחפשו עשו (עבדיה א׳:ו׳) והכבד וחפשתי אותו (שמואל א כ״ג:כ״ג) וחפשו את ביתך (מלכים א כ׳:ו׳) ויחפש בגדול החל (בראשית מ״ד:י״ב) אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א׳:י״ב) חפשו וראו (מלכים ב י׳:כ״ג) ובקום רשעים יחפש אדם (משלי כ״ח:י״ב).
וענין אחר: ויתחפש באפר (מלכים א כ׳:ל״ח) ויתחפש שאול (שמואל א כ״ח:ח׳) ויתחפש מלך ישראל (מלכים א כ״ב:ל׳) ברב כח יתחפש לבושי (איוב ל׳:י״ח) ענינו השתנות והתנכר. והמקור מהתפעל התחפש ובא במלחמה (מלכים א כ״ב:ל׳).
---
רש"י תהלים פ"ח:ו'
במתים חפשי – הנני בין המתים חפשי מן העולם וכלה, שהם חופשים מן העולם.
אבן עזרא פירוש שני תהלים פ"ח:ו'
במתים חפשי – מכל המצות ומכל עבודת הגוף וממלכי האדמה.
את רוב הסיפור המופיע בפרשה אנחנו מכירים היטב מטקסט אחר ששגור על פינו לילה אחר בשנה – ההגדה של פסח. זו הזדמנות לברר, מהי בדיוק אותה החירות שהתורה שולחת אותנו אליה?
מקובל לחשוב שחירות וחופש הם זהים. אך למעשה, יש הבדל גדול ביניהם. הפילוסוף ישעיהו ברלין הסביר כי חופש הוא מ-, ואילו חירות היא ל-.נסביר: אדם כלוא, מורעב, מעונה, סובל ונתון ללחץ, איננו אינו אדון לעצמו. כאשר הוא יוצא לחופשי, הכבלים שאסרו אותו מותרים וכעת הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זהו חופש – כמו שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות… "אתה לא. תפריע לי, אני לא אפריע לך".
חירות היא דבר אחר לגמרי. דמיינו לרגע ספורטאי צעיר שרוצה להגיע לאולימפיאדה. הדרך אל הגמר הנכסף רצופת מאמץ, קושי ועבודה סיזיפית. האם הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו? ההיפך הוא הנכון: הוא נתון למשטר קפדני של דיאטה ואימונים מפרכים, לא קובע כמה יישן בלילה ובטח שלא יכול לצאת עם חברים עד מאוחר… חייו מוגבלים למדי, זה נכון. אך הבחירה שבחר להיות מחויב מוציאה ממנו את הכוחות הפנימיים הגנוזים בו, בדרך אל החירות. כשיעמוד שם על דוכן המנצחים, דמעות ישטפו את עיניו על כל מה שהקריב עבור הרגע הזה. אבל אחרי הכל, הוא הגיע.
החופש הוא קל – ברגע שהשגת אותו, הוא שלך. החירות קשה הרבה יותר. היא תובעת ממך לבחור, להציב גבולות, להתאמץ, לדרוש מעצמך עוד ועוד למען היעד הנשגב שאליו אתה שואף.
רבים מתבלבלים וחושבים שיציאת מצרים נועדה להביא אותנו אל החופש, להיות אדונים לעצמנו. אך לא היא. "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ – בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אמנם עבודה, אך כזו שאין מתוקה ממנה.
----
בין פסח לשבועות אנו עוברים מהחירות אותה קיבלנו בפסח, למכתב אלוקים שחרות על הלוחות שניתנו לנו בסיני. מהחופש אל הקשיח והחרות באבן. מהחופש אל השעבוד. והנה, חז"ל דורשים "אל תקרי חרות אלא חירות". הם רואים חירות דווקא במה שחרות על הלוחות. מהו הקשר בין שני אלו?
הגדרת חופש היא היעדר מגבלות. אולם ככזה, קשה לראות בו ערך. זהו מצב נתון, או שיש עליי מגבלות או שאין. מדוע לראות זאת כערך? דומה כי הסיבה לטעות הזו היא העובדה ששלילת חופש ממישהו היא מעשה לא מוסרי. מכאן עולה לכאורה המסקנה שחופש הוא ערך. אולם זוהי טעות. גם שלילת כסף ממישהו שהוא בעליו היא מעשה לא מוסרי. זה לא אומר שבעלות על כסף היא ערך. כסף הוא נכס, וככזה שלילתו מבעליו היא לא מוסרית. גם החופש הוא נכס, ולא ערך, ולכן שלילתו היא לא מוסרית. ודוק, נכס ולא ערך.
לעומת החופש עומדת החירות. חירות משמעותה היא פעולה אוטונומית בתוך מגבלות נתונות. כשאדם נוהג כפי מה שהוא מאמין, הוא בן חורין. אך יש ערך לפעולה כזו רק אם אכן מוטלות עליו מגבלות. בהיעדר מגבלות אין חירות, ואין משמעות לחירות.
אם כן, החירות היא היפוכו של החופש. חופש הוא מצב ללא מגבלות. מי שמוטלות עליו פחות מגבלות הוא יותר חופשי, ולהיפך. לעומת זאת, ככל שיש על האדם יותר מגבלות כך פתוחה בפניו הדרך להיות יותר בן חורין. לא בכדי מלמד אותנו ר' יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד ה' הוא לבדו חופשי". כאשר אדם מקבל על עצמו את ה'מגבלה' של מחוייבות לתורה ומצוות, זה פותח בפניו את האפשרות להיות בן חורין. מי שחי מחוץ למגבלות לעולם לא יוכל להיות חופשי. אדם שמחליט עברו עצמו מה טוב ומה רע הוא אולי חופשי, אך בהחלט לא בן חורין. אין כאן פעולה אוטונומית, שכן קנה המידה שמעריך את מעשיו מוגדר על ידיו בעצמו. להערכה כזו אין שום משמעות (הוא תמיד ייצא צודק, מוצלח ומוסרי).
ישנו עוד היבט שמראה לנו שהחירות היא היפוכו של החופש. כפי שראינו, שלילת חופש ממישהו היא אסורה, אולם שלילת החירות היא בלתי אפשרית. לכל היותר ניתן להטיל עליו מגבלות, אך לעולם לא נוכל ליטול ממנו את היותו בן חורין. לכן חירות היא ערך, וחופש הוא לכל היותר נכס.
על כך דרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות". החירות היא דווקא על הלוחות. בהיעדר לוחות כיצד נראה את צורת החריטה של האותיות? אדם לא יכול לצור צורה משלו אלא במסגרת של קונטקסט נתון מראש. כשיש לוחות ניתן לחרות עליהן את אותיות שלנו, אבל באויר אין שום משמעות להבדלים בין צורות החריתה, או המסרים השונים. נראה כעת ביטויים הלכתיים לעניין זה.
ראשית, אנו מוצאים במסכת עירובין יג ע"ב את המימרא הבאה:
אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.
אם אכן ר"מ כה גדול היה, אזי מי שחלוק עליו הוא כנראה טועה. אם כן, מדוע לא קבעו הלכה כמותו? האם העובדה שהוא היה כה חכם מוליכה למסקנה שאין הלכה כמותו? מסתבר שיש חובה להכריע הלכה כפי מה שנראה לנו ומובן בעינינו, גם אם זה בא על חשבון האמת ההלכתית העליונה. ההלכה מחייבת אותנו לאוטונומיה לא פחות מאשר לאמת.
וכך גם כותב מהר"ל בנתיב התורה סופט"ו:
כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו, שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין רק מה שעיניו רואות. והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך.
עדיף בעיני הקב"ה שאדם יכריע מדעתו גם אם הוא טועה, על פני פסיקה רק מתוך המקורות אף אם הוא צודק. האוטונומיה לא פחות חשובה מן האמת. האם הדבר נובע מכך שאין אמת? בודאי שלא. דווקא בגלל שיש אמת, ישנה חשיבות לפסיקה אוטונומית. אם לא היתה אמת הלכתית עליונה, לא היתה כל משמעות לאוטונומיה של הפסיקה. בהיעדר לוחות אין משמעות לחירות. בהיעדר מחוייבות ומגבלות שלא תלויות בנו (כמו האמת העליונה), אין משמעות לכך שאני עושה מה שאני חושב. במקום בו אני הוא קנה המידה, מהי המשמעות של העובדה שאני נוהג כפי שאני מבין?
אם כן, בפסח אנו יוצאים מעבדות לפרעה להיות עבדי ה'. עבדיי הם ולא עבדים לעבדים. החופש אינו אלא אשלייה. חירות יש כאן ולא חופש, חירות על הלוחות. כך אנו מגיעים מפסח ישירות למעמד הר סיני.
---
